שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    נולד לרקוד עם אימא

    מרגלית עובד היתה הרקדנית המובילה של להקת ענבל ואחת מאבני היסוד שלה. בנה, ברק מרשל, הוא מהקולות המרתקים במחול הישראלי העכשווי. אחרי שנים ארוכות הם חוזרים לעבוד יחד. הושבנו אותם לראיון משותף

    מרגלית עובד, הכוכבת הגדולה של המחול התימני שהפכה שם נרדף ללהקת ענבל, ארזה לפני 45 שנה את מיטלטליה ונסעה בעקבות האהבה לארה"ב. גם בביתה החדש, אותו בנתה הרחק מהחולות של עַדֶן, עיר הולדתה, והרחק מתל אביב ( העיר שאימצה כבית שני) היא המשיכה לרקוד, ליצור, לערבב בתוכה בסערה את האתמול, את המחר, את העכשיו המתהווה, ואת המזרח והמערב.

     

    במשך שנים היצירה שלה לא רקדה בתל אביב, אבל היא עצמה חזרה לפעמים להתרפק על המקום שאהבה נפשה. בסוף שנות ה-70 הוזמנה ליצור עבודה עבור להקת בת דור. ב-1982 העלתה בענבל את "נוף" - עבודה שעוררה גם את סקרנותו של אלווין איילי, הכוריאוגרף האמריקני הנודע, ששהה במהלך החזרות בישראל. איילי הזמין את עובד להעלות את היצירה גם במסגרת מופעי להקתו בארה"ב.

     

    חלפו שנים, ובינתיים ב"ענבל" סערו מלחמות ירושה על כסאה של המייסדת שרה לוי תנאי, אך מרגלית עובד חיכתה בסבלנות - גוֹלה מרצון בחממה תרבותית זרה שבתוכה יצרה לה עולם חדש. ב-1994 ביקשו ממנה לחזור, הפעם כמנהלת אמנותית. היא שוב ארזה מטלטלים. הפעם הם כללו גם את הבן הצעיר ברק.


    מרשל ועובד. "היא הסיבה והמסובב" (צילום: מרב יודילוביץ')

     

    עובד שוב שינתה את נוף החיים שבנתה לעצמה, שוב ניסתה להסתגל, אבל זה עבד חלקית. אחרי שנים של מהמורות ומלחמות אגו בתוך הלהקה היה קשה למוסד המפואר הזה לפרוש כנף, להשתחרר מהצל הכבד שהותירה לוי תנאי.

     

    העבודות הראשונות שיצרה עובד עבור הלהקה המתחדשת עוררו עניין, אבל אותו צל מלווה הכביד, ובסופו של דבר גם חנק. עובד נכנעה, קרעה את עצמה בשנית מהלהקה שאהבה, ושבה לארה"ב.


    "Ruster". עבודת שחוזרת אל השורש (צילום: כפיר בולוטין)

     

    עכשיו היא שוב חוזרת לבקר בארץ אחרי שבע שנות היעדרות. הפעם להופעת אורח ביצירה חדשה של ברק מרשל בנה. "לשוב לכאן זה כמו להיוולד מחדש", היא אומרת במפגש משותף עם הבן, בעודה מתענגת על קרני השמש החמות של עוד נובמבר משוגע.

     

    "ארץ זבת חלב ודבש יש לנו", היא מוסיפה בעיניים בורקות, שלמרות השנים יש בהן עדיין שובבות נערית, הומור אינסופי ויצר. לא היה לה קל להתרצות לתחינות הבן כשביקש ממנה לחבור ליצירתו. "זו היתה קריעת ים סוף", אומרים שניהם, כל אחד מסיבותיו הוא.

     

    השורשים זה אימא

    זו לא הפעם הראשונה שהם עובדים ביחד; שיתוף הפעולה האמנותי ביניהם החל כבר ב-1994 בלהקת ענבל, להקת בת שבע ובמסגרות שונות בארה"ב. ביצירה החדשה, "Ruster" מרשל החליט לחזור לשורשים, ומה יותר עמוק מאמא שהיא גם הסיבה וגם המסובב.

     

    "היא הביצה והתרנגולת", הוא אומר, "הרי ממנה הכל התחיל. רציתי להעיז ולהיכנס בשערי השפה שלה, לבדוק דברים שכבר שנים לא מקבלים פה במה, כמו יידיש או תנועות ידיים תימניות".


    הרבה קרעכצים, "אוי וי" וטומבללייקה

     

    עובד, שנתנה למרשל את ההזדמנות הראשונה עוד כשניהלה את ענבל, היתה מעדיפה לו היה פורש כנף ונחלץ מצלהּ, אולי בעקבות הצל ההוא שעדיין מעיק על כתפיה שלה. "אמרתי לו שאני לא באה. ושהוא יכול לעשות את זה בלעדי", היא אומרת, "עובדה, ביצירה הקודמת שלו "Monger" הוא הצליח מאוד".

    ניסיונות ההתחמקות לא עזרו. מרשל התעקש ואמו התרצתה.

    בסטודיו בנווה צדק, עם שאר הרקדנים שצעירים ממנה בכמה עשורים טובים, היא לא עושה לעצמה הנחות. "בהתחלה לא ידעתי איך אכנס ביניהם, זה היה מאמץ על אנושי".

     

    אמא תימניה, אבא אמריקני ממוצא הודי, ילד שנע בין מערב למזרח כמצב קיומי - כל התערובת הזו הובילה ליצירה חדשה שמחפשת שורשים ומבריחה מפיותיהם של הרקדנים מדי פעם קרעכצים ביידיש לצד תנועות מזרחיות ושירים כמו "טומבללייקה".

     

    "אני לא כל כך מפריד בין השורש האשכנזי לתימני שלי. התנועה שלי שואבת מהשורשים המזרחיים, אבל האווירה,היא אשכנזית", אומר מרשל, "אני משער שהפנמתי את הסטיגמה הכללית של החברה שסובבת אותי".

     

    למה בדיוק הכוונה?

     

    "נולדתי בארצות הברית, גדלתי על המון הערכה לתרבות השורשית שממנה אני בא. כשהגעתי לישראל לא ראיתי יותר מדי הערכה לשורשים, לפולקלור,או לסיפור עמים. כל העבודה החדשה שלי מבוססת על סיפור קצר של י.ל פרץ שמתעסק בחיפוש אהבה. קראתי אותו ובכיתי. אז נכון, בעידן הפוסט מודרני לא כל כך מדברים על תרבות היידיש, אבל אני חושב שזה עולם שלם שהוא חלק ממני ומעניין אותי לחזור אליו"


    הרקדנים בסטודיו. "זו היתה קריעת ים סוף" (צילום: עידן הובל)

     

    היצירה החדשה מספרת על אדם שכשנולד אף אחד לא שם לב, וכשמת לאף אחד לא היה אכפת. כמו אצל סמואל בקט במחזה "מחכים לגודו", הוא נופל לחלום רע כדי לקיים תיקון. כשמרשל מדבר על העבודה הוא מתאר אותה כמעין סיפור אגדה. "אני מאד מנסה בעבודות האחרונות שלי להתעקש על נראטיב, ושכל אחד מהרקדנים יהיה דמות שונה", הוא אומר, "זה קשה במחול שהוא במהותו אבסטרקט, ולכן הכיוון האגדי הוא פתרון".

     

    סיפורים שעוברים במשפחה

    גם ב"ענבל" של אמו היו הרקדנים מספרי סיפורים, שהעבירו הלאה בתנועה ובשיר את סיפורי הקהילה. "זה עובר במשפחה, באנו ממסורת של מספרי סיפורים ומה שברק עושה זו עבודה פיזית ורוחנית", אומרת עובד שביצירה החדשה מספרת בין היתר גם את סיפור ילדותה.

     

    "הסיפורים שלנו הם חלק ממה שאנחנו, הם גולת הכותרת של העשייה האמנותית. אתה נוגע בשורשים שלך והופך אותם לאמנות", היא אומרת ובנה ממשיך: "אני לוקח מהבית, מפסוקי התנ"ך שאמא שלי כל הזמן מדקלמת, מסיפורי המשפחה. זה מעבר ליצירת יופי, אני מנסה לחקור לעומק את הקול שלי ולומר משהו טעון ברגשות, מילים והבעה".

     

    בחודש האחרון צף פה מחדש הדיון על דחיקת התרבות המזרחית על ידי האשכנזית. מה דעתך בנושא?

     

    "ראיתי את הדחיקה הזו במו עיניי כעולה חדש. ראיתי את זה ביחס של התרבות המערבית לתרבות המזרחית, ראיתי את זה בזלזול ובחוסר הכבוד. זה קיים, אני לא קורא לזה אפליה, אבל יש פה לא מעט תרבויות שנזרקו לצד. במשך 60 שנה בצורה מערכתית נטשנו והתעלמנו מכל מה שהיה קודם. אני חושב שזה שיח מאוד רלבנטי, לא מהבחינה הפוליטית, אלא התרבותית.

     

    יש מקום לחקור את העבר של התרבויות שהגיעו למקום הזה, כמו שיש מקום לשאול למה אין שום רמז של מזרחיות או ישראליות במחול שנוצר פה. העיניים שלנו כל כך נתונות למערב, שזה כל מה שרואים פה גם בתיאטרון. אני חושב שצריך להסתכל על כל העושר שאבד בדרך. מעבר לכך, יש את הרצון לשכוח איפה אנחנו נמצאים גיאוגרפית. אין לנו שורש, כי גדענו אותו במו ידינו".


    "גדענו את השורש במו ידינו"

     

    דוגמה אחת פרטית וכואבת לכך מרשל מוצא בענבל: "זו טרגדיה מה שקרה שם", הוא אומר ומיד מצטער ומנסה לרכך, "זו יכולה היתה להיות מעבדת מחקר לשפה אחרת, לגיטימית, אבל זה לא קרה". אני לא חושב שזה קשור לעזיבה של לוי תנאי. היא יסדה את המקום, אבל מנעה כל התקדמות שלו. בשלב מסוים כופפו את ידיה והכריחו אותה לפתוח את הלהקה ליוצרים אחרים. אני חושב שבמידה מסוימת היא סרסה את הלהקה, זו לא דרכו של מנטור לייצר צנטרליסטיות".

     

    שמו עצמם מחוץ למחנה

    ענבל חוגגת בימים אלה 60, ואם מדברים על שכחה תרבותית, נדמה שגם היום היא דוגמה ללהקה עם עבר מפואר שנדחקה לשוליים. "הם מחוץ למחנה כי שם הם שמו את עצמם", אומרת עובד.

     

    "הם הלכו לאיבוד במדבר. שרה לוי תנאי חשבה שזה יהיה מרכז לתרבות תימנית מזרחית, אבל השורש אבד ואני אומרת את זה בכאב כאישה מסורה, שפחה של תרבות ואמנות, עבד של הדבר הזה מגיל 9 שהתחלתי ללמד. הלכתי לאן שהרוחות הובילו אותי ואני לא מפחדת לדבר על זה".


    ענבל שמה את עצמה מחוץ למחנה

     

    הפרק ההוא, שלכאורה נסגר, צורב עד היום גם בדור ההמשך. מרשל מבקש מאמו לעזוב את הכאב הפרטי ולדבר על נקודת השבר, שאחריה הלך ודעך כוכבה של אחת הלהקות הראשונות בישראל שהתעסקה בתרבות אחרת. "כשיש קנאת סופרים - התורה נשכחת. זה מה שהיה", אומרת עובד ומשתתקת.

     

    ברק ממשיך: "הרבה דברים קרו, את חלקם לא הבנו בעצמנו. היו המון לחצים מבחוץ. אני חושב שהממסד לא רצה שלהקה שעוסקת בשורשים תימניים תייצג את ישראל. מעבר לכך בפנים היתה מלחמת ירושה שהובילה לחורבן. זו המהפיכה שאכלה את ילדיה, שלא השכילה לאפשר ללהקה להתפתח, ללכת עם הזמן, לצעוד קדימה, כמו שלהקת בת שבע התחילה את דרכה מהמסורת של מרתה גרהם, אבל ידעה עם הזמן להשתנות. היום יש בבת שבע כוריאוגרף אחד, מה יקרה כשהוא ילך? בענבל מה שקרה זה שהיתה יוצרת אחת, וכשהיא הלכה נשארה להקה בלי תשובות או דרך".

     

    עבדתי עד שהלב נגמר

    השינויים שעובד ניסתה להכניס בלהקה כמנהלת אמנותית בין 1994-1996 עוררו התנגדות ופחד. "עבדתי עד זוב דם, עד שהלב שלי נגמר", אומרת עובד. מרשל מבקש להפסיק לדבר על ענבל. "זה ישב עלינו כמו אבן. ראיתי מה שאמא עברה. זה היה נורא".

     

    הגיע הזמן לשחרר. זה מצער מדי", הוא מוסיף. לפני שהוא עובר הלאה הוא מוכן לומר שהדרך היחידה לאפשר ללהקה להתפתח היא בהזרמת דם חדש, ופיתוח דור עתיד שמתמודד עם התרבות שממנה בא, אבל לא מחזיק באופן בלעדי את המפתחות. "לחפור בעבר אבל לא להתחפר בו", הוא מבקש.

     

    "מה שנפלא בעבודה של אמא שלי, שהיא המשפיעה ביותר על חיי, הוא דווקא חוסר הצורך לשמר. במובן הזה

    היא אוונגרדיסטית. לא היתה לה בעיה לחבר את אפריקה עם ישראל, את אריסטופנס עם תימן ואת סינדרלה עם המזרח. היא עשתה את זה בלי מאמץ כי היא פתוחה לעולם שסביבה. אני גדלתי בארה"ב בתקופה שבה חגגו את הרב תרבותיות, חיבקו את ה'אֲחֶרוּת' ולא מחקו אותה. בישראל היא נמחקה מתוך הצורך לייצר קו מרכזי אחד".

     

    כשהם יושבים אחד ליד השני במרכז סוזן דלל הם שונים ודומים כל כך. לשניהם יש ברק בעיניים וסיפור לספר. אבל בשעה שעובד היא הסערה, מרשל מנסה בכל כוחו להחזיק במושכות הרגש, לא לאבד שליטה ולהיות מכוון.

     

    "היא חתיכת בית ספר, והיא מקור אינסופי להשראה", הוא אומר ומלטף את ראשה, "אין לה פילטרים. כל מה שיש בתוכה נפלט החוצה והחופש הזה מאפשר לה להיות כל כך יצירתית". עובד מתבוננת בו בעיניים בורקות ואומרת: "כל מה שעברתי נדחס בתוך הראש שלו ומתורגם לתנועה. כלום לא הלך לאיבוד. הוא הזיכרון".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עובד: הוא הזיכרון
    צילום: עידן הובל
    לאתר ההטבות
    מומלצים