שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    אולם הולך ונעלם

    את קולנוע מוגרבי האגדי כילתה השריפה הגדולה של 1986, את קולנוע תמר אפילו הפורנו לא הציל. פרק שני במסע הנוסטלגי של עומר דותן בין בתי הקולנוע העצמאיים של תל אביב

    לפני מספר חודשים יצא עומר דותן למסע נוסטלגי בין בתי הקולנוע העצמאיים שמילאו את תל אביב בשנות ה-70 וה-80 ונכחדו בשנים האחרונות. אחרי שבשבוע שעבר הבאנו לכם את סיפורו של מתחם דיזנגוף , קבלו את החלק השני בסדרה: בתי הקולנוע של אלנבי ובן יהודה.

     

    רגע לפני הים, בסופו של רחוב אלנבי הלילי ושנייה לפני הכניסה לבן-יהודה של התיירים, מפגש הרחובות הללו סיפק סצנת לילה מפוארת של חיי מוזיקה ובתי קולנוע. ה"לוגוס" האגדי ו"הבארבי", יורשו ברחוב יונה הנביא, משכו אליהם את חובבי המוסיקה. "מוגרבי", "אלנבי" ו"סטודיו" סיפקו את תאוות הסרטים. בין לבין ניתן היה לבחור משלל פאבים עליזים או ביליארד ב"קפה נגה" (הקיים עד היום). היה זה מתחם לילי מבוקש, בתקופה בה נמל תל אביב מכר רק בלטות חדשות לשיפוץ הסלון.

     

    בית הקולנוע "מוגרבי": מוגרבי מסמל יותר מכל את החוט המקשר בין הדורות. הצומת בו הוא שכן נקרא על שם בית הקולנוע, שנבנה אי אז ב-1930 ובהתאם לכך יופיו והדרו (שמו האמיתי של מפגש הרחובות הוא "כיכר ב' בנובמבר", אבל לך תזכור על שום איזה נובמבר). מקורותיו הארכיטקטוניים של הבניין עוד מימי "תל אביב הקטנה". המדרגות והעמודים שהובילו אל תוך אולם בית הקולנוע נבנו בסגנון ניאו-קלאסי, ככניסה להיכל רומי.


    מחוץ לקולנוע מוגרבי, 1949. חוט הדורות נשרף (צילום: דוד אלדן, לע"מ)

     

    היה זה מקום של תרבות עתיקת יומין, חיבור בלתי אמצעי בין סרט קולנוע מודרני למחזות הקלאסיים. שעתיים של מוגרבי הפכו טרגדיות של סופוקלס, אפוסים של הומרוס וקומדיות ד'לארטה לעלילות וצבעים תוצרת הוליווד ופליני. חוויית הקולנוע בת האלמוות של "מוגרבי" השתרשה והורשה מדור לדור.

     

    או אז, ב-1986, הגיעה השריפה הגדולה שכילתה כליל את בית הקולנוע ואת חוט הדורות. ככדור אש בוער, האש שהוצתה ב"מוגרבי" פשטה בשדות העיר וכילתה

    לאט אך ביסודיות כל חלקת קולנוע טובה. 15 שנה לאחר השריפה ההיא, מוגרבי הוא סתם עוד מגרש חנייה המטיל ביצי זהב.

     

    בית הקולנוע "סטודיו": במרתף קולנוע מוגרבי, באולם ששימש לפני כן כתיאטרון, פעל החל מסוף שנות ה-60 קולנוע נוסף בשם "סטודיו", עם כניסה נפרדת מרחוב פינסקר. כבמרד גלוי נגד אחיו הגדול, הכניסה היתה צרה וחבויה, ושימשה כטרקלין זול לאולם קולנוע אינטימי שהקרין סרטים איכותיים.

     

    בית קולנוע "זמיר": המתחרה התרבותי של קולנוע מוגרבי, ניצב מולו בהתרסה תרבותית חצופה וגלויה. אל מול הבניין המסמל עבור רבים את התרבות האירופית שהגיעה זה עתה לבני הניכר בים התיכון, ניצב חזיתית קולנוע זמיר, שהציג לראווה סרטים כחולים. כניסה צרה ואפלה ופוסטרים פשוטים, טקסטואליים, שאינם חושפים שד ואינם זוקרים פין, אך זוכים להילת התיירים ולסופם המענג של בילויים אלנביים מאוחרים.


    השריפה במוגרבי. היום נותרה רק חנייה (מתוך ארכיון ידיעות אחרונות)

     

    בית הקולנוע "מתמיד": שכן בסמטת בית השואבה, בין גרוזנברג למונטפיורי. סמטה מסתורית זו, שסבבה מספר בניינים באלנבי, היתה פתח מילוט מעמל הרחוב. אבל עדיין נמצא הוא בתחום המתחם הלילי, ואותם בילויים היו זמינים ליוצאים משעריו. ב-2001 נהרס ונבנה במקומו בניין מגורים.

     

    בית הקולנוע "תמר": שכן בפסז' שהיה צמוד לחנות הדגל של המשביר לצרכן בדרום אלנבי, בסוף רחוב לילנבלום של החלפנים, טרם בואו של הניאו-ליברלים והשחרור מחובת דיווח ומיסי חילופין. קולנוע "תמר" הידרדר לסקס שלא באשמתו. עניין של עיתוי. הגיון נכון דרש שכדאי יהיה לבנות בית קולנוע ברחוב הכי חם בתל אביב אבל למשוך מעט דרומה, וכך ליצור קיבוץ גלויות סינמטקי בין בלייני הצפון לפועלי הדרום. אבל חשיבה טובה ומציאות לא תמיד הולכים יחד.

     

    זכרונותיי הבולטים מקולנוע תמר הם אותם סורגי ברזל אימתניים שחיכו למי שהעז לעבור דרכם אל מעוזי התשוקה. סורגי הברזל עדיין מאיימים עבור הבאים למקום. אמיץ הלבב ימצא עצמו בלבו של אולם גדול ואפל, שחרכים ריבועיים בתקרתו מסננים את אור היום לכדי אלומת אור אפלה ומאובקת. אווירה גותית שורה על המקום ומפתיע לגלות, מבעד לאישונים המסתגלים, שלט ובו כתוב "כניסה ב'".


    קולנוע תמר בימינו. אפילו הפורנו לא הציל את העסק (צילום: עומר דותן)

     

    אב הבית, בחור רזה וסימפטי, צעיר למראה, סיפר לי כי הם נאלצו לסגור לפני 15 שנה. אפילו המעבר מסרטים עלילתיים שמספרים סיפור לסרטים תיעודיים שמנציחים מעללים מיניים לא עזר. קהל היעד פשוט לא הגיע. את קופות הקולנוע סגרו בדפנות עץ, כיאה לסוף טרגי של חלום מנופץ על עולם טוב יותר. כאשר הופרטו סרטי הסקס לטובת ספריות וידאו, שבתורן סיימו את תפקידיהן עם בוא האינטרנט, נמוגו גם בתי הקולנוע של הסקס ואיתם סגר "תמר" את סורגיו.

     

    בית הקולנוע "טיילת" (בעבר "סינמה"): ברחוב יונה הנביא על שפת הים, במורד רחוב אלנבי, עדיין שוכן בניין כחול פינתי. כמו הצריף של תמרי הנגר. אינך יכול לפספס אותו בחזרה מבילוי בטיילת של ציץ'. בשנות ה-90 נוסד מועדון ה"בארבי" ששכן במעלה הרחוב, ו"יטבתה", שזה עתה התגאתה במעבר לעיר הגדולה, הציעה מילקשייק לשעות לילה מאוחרות. סרט וגלידה, או סרט והופעה. מושלם.

     

    בעליו ניסו הכל - שינו את שמו, הרחיבו אותו לכדי ארבעה אולמות קטנים - אבל לבסוף נכנעו למגדל האופרה שהוקם בצמוד לבניין האופרה הישן. בתוכו הוקם בית הקולנוע "רב-אור", אחת עד חמש. וכמיטב המסורת במקום, שוב שונה שמו ובעליו, הפעם ל"רב חן האופרה".

     

    אם דיזנגוף הקנה לי את ילדותי, הרי שאלנבי הנחה את בגרותי. זה בימים וזה בלילות. בשנות ה-80 העליזות מפגש הרחובות אלנבי-בן-יהודה, כמו שדרות רוטשילד של היום, הניב רבגוניות וחתרנות צעירה. הוא הציע שלל תרבות צעירה, מוסיקה, פאבים ובתי קולנוע ולא בחל אף בפורנוגרפיה.

     

    אלנבי עדיין רועש בימים, אם כי אפילו המשביר לצרכן בפינת רחוב לילינבלום התפנה לטובת בתי אופנה עולמיים. ללא חלפנים וללא משביר, נותר הרחוב כפיסת עולם שלישי, מטר מבתי הבאוהאוס העליזים של רוטשילד. אבל אלנבי שקט בלילות. ניתן עדיין לשמוע מדי פעם קול חבטת מקל ביליארד תועה ומוזיקת ריקודים הזולגת מתוך הברים, אבל רק במעומעם. נמל תל אביב המתחדש שואב אליו את כל חיי הלילה. בתי קולנוע אינם קיימם עוד באלנבי, לא נותר ולו אחד לרפואה.

     

    • עומר דותן הוא עיתונאי שטח ומדריך טיולים למרכז אמריקה

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בניין האופרה באלנבי. ניצח את קולנוע טיילת
    צילום: משה מילנר, לע"מ
    לאתר ההטבות
    מומלצים