זכות קדימה

נורא רציתי להבין את סוד הקסם של "רמזור", כנראה ההפתעה הכי גדולה בעונת הטלוויזיה הנוכחית (לא שהתחרות מאתגרת במיוחד, אנחנו בכל זאת מדברים כאן על עונת הטלוויזיה הישראלית, בעלת הרף הגבוה "משפחה חורגת" ו"אמא מחליפה").

היא הזדחלה לחיינו בלי גימיקים מיוחדים ואפשרויות להדיח שחקנים באס.אם.אס, רק תסריט מהודק היטב ובדיחות שנונות יחסים לסיטקום ישראלי. לפני שהצלחתי להבין מה קורה, זכרים ישראלים בגילאי 12 עד 65 החלו לכנות זה את זה "גיסנו", לחלק תארים אחד לשני בסגנון "חבר כלבה" ו"חבר דיבורית", להתדרדר מרגע לדודלי ואפילו עידו רוזנבלום נדחק מתחתיה בטבלאות הרייטינג. בסופו של דבר, לא הייתי אמורה בכלל לפענח את הקסם של "רמזור", מהסיבה הפשוטה שהיא לא נוצרה עבורי.

בניגוד לנטייה הברורה של יוצרי הטלוויזיה הישראלים לכוון לקהל יעד רחב ככל האפשר, ובדרך ללכת לאיבוד איפשהו בין עקרות הבית ממצפה רמון לאנשי ההייטק בקריית אונו, עד שהם נשארים עם הבליינים התל אביבים שנתקעים בלית ברירה מול השידורים החוזרים בשלוש לפנות בוקר, לסיטקום הפריך של אדיר מילר היה יעד ברור לאורך כל הדרך: גברים ישראלים טיפוסיים.

גיסנו הגבר. מילר (איור: יואב דאובה)

קצת כמו קומדיות ה"ברומאנס" (שילוב של המלה Bro ו־Romance) ההוליוודיות, הסדרה הזו נועדה בראש ובראשונה עבורם. בלי ניסיונות להגיע לכו־לם. בלי ללטף את הנשים המתוסכלות שלהם, בלי דחף להתחנף לאמהות הפולניות (משהו שמילר דווקא די מצטיין בו) או לילדים המנג'סים שמשתלטים על השלט. זו קומדיה לגברים נטו. ודווקא בגלל שהיא לא ניסתה להיות שום דבר שהיא לא, היא יצאה כל כך מוצלחת ודיברה אל כולם. כי זה כל מה שאנחנו צריכים - סדרות שנעשות מהבטן ונותנות את כל מה שיש להן.

בתוך כמה שבועות, ההודאה הפומבית בצפייה ב"רמזור" הפכה ממשהו ששמור לכתות מחתרתיות ולערסים בתחנות טוטו, לסוג של חובה חברתית. בתקופה שבה מדורת השבט הטלוויזיונית נרמסה מתחת לכפות הרגליים של זיו מ"הישרדות", "רמזור" היתה כל מה שהקהל הישראלי צריך באמת: תוכנית טלוויזיה שנעשתה בשם אהבת ההומור והאבחנות הדקות של המניירות הגבריות הישראליות. וזה מה שהפך אותה להצלחה גדולה. אפילו לא צריך להתאמץ כדי להבין את זה.

עכשיו, כשהעונה השנייה הגיעה לסיומה, נותרה רק שאלה חשובה אחת: האם קודקודי קשת ישכילו להריץ את "רמזור" לעונה שלישית בתוך כמה חודשים, ולא יפעלו בנוהל המקובל של השארת הקהל באוויר לשלוש השנים הקרובות.

כל הרעיון בקומדיות מוצלחות וקלילות מהסוג הזה, הוא להמשיך לתפעל את הנוסחה המוצלחת ולא לאפשר לקהל לשכוח למה הוא היה שם מלכתחילה. אין לנו הרבה דברים טובים כאן, אז עשו טובה ופרגנו לנו עונה שלישית בהקדם. אל תהיו חבר כלבה.