שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לא מפסיק ללמוד מההיסטוריה
    כמתנת בר מצווה קיבל הסופר אמנון ז'קונט את הספר "דברי ימי אירופה", ומאז הוא לא מפסיק לקרוא ספרי היסטוריה. למרות הקושי, הוא הצליח לבחור חמישה שעשו את ההבדל

    את ספר ההיסטוריה הראשון שקראתי קיבלתי לבר-מצווה, בתקופה שבה עוד היו מביאים ספרים ולא צ'קים. היה זה "דברי ימי אירופה" בשלושה כרכים מאת ה.א.ל. פישר (מוסד ביאליק – מסדה, 1962). העברית היתה מעט חגיגית, כיאה לספר המקפל בתוכו כמעט את כל תולדותיה של היבשת שהייתה בעינַי אז העולם כולו, אבל הכתיבה היתה סיפורית, זורמת ובלתי מתחכמת.


    היבשת שהיתה אז העולם כולו. מלחמת העולם הראשונה

     

    קראתי את שלושת הכרכים בנשימה עצורה. הכרתי בתיווכם את האתונאים, את הספרטנים, את הקיסרים הרומים ואת ראשוני הנוצרים, את קרל הגדול, את גרגוריוס השביעי שהלך אל היינריך הרביעי בקאנוסה ובילה שלושה ימים בהמתנה בשלג, את פרידריך ברברוסה, את דנטון, את רובספייר ואת מי שיהפוך לאחד ממושאי המחקר שלי בעתיד - נפוליאון בונפרטה.

     

    נלהב מתחום הידע החדש שגיליתי, המשכתי לפשפש בין מתנות הבר-מצווה אחר עוד ספרי היסטוריה. מצאתי את "מלחמות היהודים ברומאים" של יוסף בן מתתיהו (מסדה, 1968), את "התנ"ך כהיסטוריה" של ורנר קלר (מחברות לספרות, 1961) ואת "כשאומה נלחמת על חרותה - מסות היסטוריות" של יוסף קלוזנר (הוצאה מדינית 1959) – ממנו לא הבנתי אף מילה. אבל אף אחד מן הספרים הללו לא סיפק לי את אותה התרגשות שהיתה גלומה במגע הראשוני עם מקצוע ההיסטוריה באמצעות "דברי ימי אירופה".

     

    כשלמדתי לקראת בחינות הבגרות עבדתי כבייבי-סיטר אצל אלמנה נעימת הליכות ומשכילה, שגידלה לבדה ילד כבן עשר. כמי שקריאה הייתה הסטייה העיקרית שלו, במקום ללמוד – חרשתי את ספרייתה. שם מצאתי את "דברי ימי צרפת" של אנדרה מורואה ("מסדה", 1962).

     

    גם הפעם התענגתי על נקודת המפגש שבין ספרות להיסטוריה, ועל אבחנותיו החכמות והציוריות של המחבר. זכור לי עד היום סיומו של הפרק העוסק בהשתלטותו של נפוליאון על צרפת ב"מהפכת ברימר": "צרפת לא נאנסה", כותב מורואה במשפט מסכם קצר וקולע, "היא התמסרה..."

     

    חיבתי לספרי היסטוריה הכתובים באופן סיפורי לא שככה. (ההיסטוריון האנגלי ג'.מ. טרווליאן שב ומזכיר בכתביו כי "קליאו, אלת ההיסטוריה, היא בסופו של דבר מוזה...") התחנה הבאה במסע החינוך העצמי שלי הייתה "חיי אישים" מאת פלוטארכוס (מוסד ביאליק, 1971 - 1973).

     

    גילוי הפן האנושי

    באמצעותו של פלוטארכוס גיליתי את הפן האנושי של ההיסטוריה, שכן ההיסטוריון-פילוסוף היווני בן המאה הראשונה לספירה כתב מספר לא ידוע של ביוגרפיות על אודות אישים מפורסמים בני יוון ורומא העתיקות, וסידר אותן בזוגות כדי להשוות את מעלותיהם ואת מגרעותיהם של מושאי הביוגרפיות הללו (ממכלול הביוגרפיות שכתב שרדו רק עשרים ושלוש ועוד חמש ביוגרפיות שאיבדו את בנות זוגן).


    מפת אירופה לאחר סיפוח פולין

     

    לפלוטארכוס הייתה השפעה עצומה על הספרות האנגלית והצרפתית, ושייקספיר, למשל, ביסס בין היתר את מחזותיו "יוליוס קיסר" ו"אנטוניוס וקליאופטרה" על רשומותיו של פלוטארכוס.

     

    לימים, כשהגעתי לאקדמיה פרופ' המתמחה בימי הביניים אמר לי: ש"פלוטארכוס הוא קיטש היסטורי". מה שאותו אדם לא הבין הוא שפלוטארכוס, יותר משהיה היסטוריון, היה ביוגרף שהתמקד, כפי שהצהיר לא אחת בכתביו, בהשפעתו של האופי האישי על גורלם של אישים ושל החברה בה הם פועלים ומשפיעים.

     

    ב-1999 התחלתי לראשונה ללמד קורס בשם "ההיסטוריה - סיפור אהבה", העוסק בהשפעתה של הכמיהה של מנהיגים לקרבה, לאהבה ולמין על תהליכים היסטוריים. מובן שפלוטארכוס שב מיד ועלה בתודעתי כמופת לאופן בו יש לטפל בפסיכולוגיה של הפרט במארג ההיסטורי.

     

    במהלך העיסוק האקדמי שלי בהיסטוריה אני תוהה לא אחת מהו הקסם הגלום במקצוע הזה. התשובה ברורה: בניגוד לרבים מחברי אני מאמין שניתן בהחלט להבין טוב יותר את חיינו היום אם נשכיל לנתח נכונה את מאורעות העבר.

     

    דוגמה בולטת לכך מהווה ספרה של רחל פייג וישניא "בחירות, בוחרים ונבחרים ברפובליקה הרומית העתיקה" (הוצאת הספרים של אוניברסיטת תל אביב, 2008), ובעצם – חלקו השני, המהווה תרגום נעים לקריאה של איגרת מפורטת שכתב קווינטוס טוליוס קיקרו לאחיו, הפרקליט והמדינאי הרומי הנודע, מרקוס טוליוס קיקרו, כנראה בשנת 64 לפנה"ס, כשהלה התמודד על מישרת הקונסול.

     

    מה שנשאר הוא הצורך לשרוד

    הדמיון בין עצותיו הבוטות של קיקרו-האח ובין אופן התנהגותם של פוליטיקאים כיום לא רק מפתיע, אלא בעיקר מייאש. ההבנה שדבר לא השתנה גוררת הכרה שכנראה דבר גם לא ישתנה. עמדת המוצא של רוב הפוליטיקאים תהיה תמיד צינית ותועלתנית, כשהצורך לשרוד יגבר על כל אידיאולוגיה שבשמה הם דוברים.


    התנ"ך. ספר היסטוריה שלא צריך להמליץ עליו (צילום: הרצל יוסף)

     

    כהיסטוריון, וכמי שמאמין כאמור בתרומתה של הכרת העבר להבנת ההווה ואולי במעט גם לניבוי העתיד - אני מוצא עצמי חושב הרבה על טיבו של מדע ההיסטוריה. מסיבה זאת, אני נוהה בשנים האחרונות אחרי כתבים היסטוריוסופיים, קרי: כאלה שעוסקים בפילוסופיה של ההיסטוריה.

     

    אחד הספרים הבולטים בתחום זה שפורסמו בעברית הוא ספרו של א.ה. קאר, "היסטוריה מהי?" (מודן 1986). בשורה של הרצאות שעובדו לפרקים סוקר קאר סוגיות הקשורות במהותם של מדע ההיסטוריה ושל הכרת העבר. בין היתר הוא מתלבט בשאלה, שהיא בעיני חשובה ביותר, אם ההיסטוריון שחי בתוך תקופתו מסוגל בכלל לכתוב את קורותיה של תקופה קדומה יותר, או שהוא מוטה מראש על ידי התפיסות שמקובלות בחברה ובתרבות בה הוא חי.

     

    כמו כל הספרים שנסקרו, גם קאר כבש את לבי בכך שהתעלה על אחרים שעסקו בתחום זה בזכות סגנונו הבהיר

    והציורי, שאינו בא על חשבון האיכות המקצועית והאינטלקטואלית של ספרו.

     

    ההמלצות שהבאתי עושות, בדרך הטבע, עוול משווע לספרי היסטוריה אחרים העונים על דרישתי הבסיסית – להכיל גם איכויות ספרותיות. ביניהם אפשר למנות את כתביהם של סווטוניוס, מישלה, שולמית שחר, גאנסהוף, שיירר, וינסנט קרונין, פול ג'ונסון, רוברט דארנטון, ר. ג'. קולינגווד ואפילו טולסטוי (בקטעים ההיסטוריים ב"מלחמה ושלום").

     

    אך בעיקר בולט בהעדרו ספר שהשמטתי מן הרשימה משום שהוא אינו טעון המלצה. זהו החיבור ההיסטורי הגדול של כל הזמנים, שאינו תמיד מדויק וגם לא תמיד נקי ממניפולציות פוליטיות, אך עולה על כולם בסגנונו הספרותי ובאיכותו האנושית והפסיכולוגית – התנ"ך.

     

    אמנון ז'קונט הוא היסטוריון. ספרו "חידת מותי" ראה אור באחרונה בהוצאת "כתר"

     

    לכל כתבות המדור לחצו כאן

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים