שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: יוני בן-שלום

    צ'ילה וארגנטינה: זיג-זג בהרי האנדים המושלגים

    השבוע נתקל יוני במזג אוויר חורפי במיוחד, אבל השלגים של דרום צ'ילה בשולי הכבישים לא מפריעים לו להתענג על הנופים הקסומים של דרום אמריקה, בדרכו למעבר הגבול בבארילוצ'ה

    בתחילה חשבתי כי לרכיבה על כבישים מרובי מסלולים, לא אקרא מסע. מקסימום אקרא להם "נסיעה" או קטע קישור לתא הנוף הבא.

     

    היציאה מסנטיאגו הפגישה אותי שוב עם כביש שנועד לקדוח קיצור דרך כמנהרת זמן. לא לבלות, לא ליהנות, לא לכתוב על כך למישהו - להגיע. מעין חנייה מנטלית, רגע לפני הזינוק למה שמחכה לי בקפל האחרון של המפה, אותה קבעתי על משקף האופנוע לפני כ-33 אלף ק"מ.

     

    אני מתקרב לקצה הדרומי של צ'ילה. בעוד כמה מאות קילומטר ארד לדרכים כל כך רחוקות, ריקות קשות ומתגעגעות, שהן תפצנה אותי במפגשים עם מרקם וקסם נדירים, אך גם יעמידו אותי שוב בפני החלטות מעוררות אדרנלין.

     

    לקראת הערב הגעתי לעיר צ'ילאן (Chillan), המחולקת בהתאם למפרט הארכיטקטוני הספרדי הקלאסי, אותו אני זוכר עוד מאנטיגואה בגואטמאלה: משבצות פשוטות ללא שאר רוח תכנוני. סליחה, אך אפילו הכיכר המרכזית לא גרמה לי לתת בה מבט נוסף, ראיתי אותה כבר 30 פעם. אולי אם הייתי מתחיל את המסע מדרום צפונה, הייתי נלהב.


    דרכים צדדיות שהפכו ראשיות, בדרך לצ'ילה (צילומים: יוני בן-שלום)

     

    אז מה נשאר כאן: לחפש מקום לישון, לייבש את הבגדים, לאכול ולשבת על פרטי הציר בהמשך. כבר בזריחה, עננים כמו צמר פלדה הסתבכו בצמרות העצים. גשם קר חדר את כל השכבות כדי לשאול בשלומם של החריצים בהם לא ביקר מאז גואטמאלה, רסס מים מעורב בלכלוך עלה מגלגלי המכוניות סביב.

     

    ההברקה הכי מתחשבת של תעשיית הדו-גלגלי

    התחלתי להתרגל לדגדוג הקל העובר לגוף, כשצמיגי ה"קוביות" נושקים לאספלט במהירות נמוכה. החימום בידיות האחיזה של האופנוע, זה אולי ההברקה הכי מתחשבת של תעשיית הדו-גלגלי. כאשר קר או רטוב, אני מקליק את הכפתור מימין פעמיים, וכשכפות הידיים חמות - כל הגוף חם.

     

    מגפי ה"אלפין-סטאר" שקניתי בקליפורניה, החדירו מים ושוב תפקדו כשני תרמוסי פלסטיק, בהם שכשכתי רגלי, כך שלא נותר לי אלא לוודא שפרט למקום סגור לאופנוע, מים חמים וחיבור אינטרנט, לינת הלילה תכלול גם מפיץ חום לייבוש כל ערימת הבגדים שעלי.

     

    התעוררתי בהוסטל "קנדה" החדש בלב צ'ילאן, בו קיבלתי יחס מיוחד (שני מפיצי חום) בזכות דגל קנדה שהדביק לי ג'ון ממוסך "בלאקפוט" בקאלגרי.

     

    העיירה פוקון (Pucon), אליה הגעתי בשעות אחר הצהריים, יושבת לשפתו של אגם וייאריקה (Villarica) ולמרגלות הר הגעש וייאריקה. ערפל כבד כיסה את ההרים וגלים נושאי קצף לבן רמזו כי אין מה לדבר על בילוי בים.

     

    הגשם שהבאתי איתי לא הבין שום רמזים, ונכנס יחד איתי בכל הכוח לרחובות המסוגננים, בהם מבני עץ מרשימים המדברים בשפה מותגית מרושלת/יוקרתית שכזו. הרגשתי כי הניו-יורקיות העיצובית מיותרת ונלעגת כאן. החיבור הזה לטבע הפראי בסביבה, הוא כבר הדבר עצמו, אז למה צריך לקשט? טוב נעזוב.


    פוקון. בעיירה מבני עץ מרשימים, המדברים בשפה מותגית מרושלת/יוקרתית

     

    מאחר ובמשרד החברה, המוציאה סיורי אתגר בסביבה, אמרו כי אין מה לדבר על טיפוס בתנאי מזג האויר הסוער כרגע, בחרתי בהוסטל ברחוב צדדי. נשארתי ספון בחדר הקטן שלי, מוקף טקסטיל מטפטף של גרביים, מגפיים ומעילים עליהם מנשבת רוח חמסין מלאכותי, מתוך מכשיר חימום זעיר וקצר נשימה. הקשבתי בדממה לסערה המכה בחוץ, הרחתי ריח עשן אורנים מתנור שבער בסלון והרגשתי שלכאן אני רוצה להגיע שוב יום אחד, למצות את עושר הפעילות שסביב.

     

    על כבישים צרים ואיכותיים בדרך לבארילוצ'ה

    קמתי מוקדם מאוד, עוד בחשיכה של שעה חמש בבוקר. רציתי להגיע מוקדם למעבר הגבול לארגנטינה ומשם לבארילוצ'ה (San Carlos De Bariloche). "אזור האגמים", כפי שהוא מכונה, מכיל עשרות אגמים בגדלים שונים הניזונים מהמשקעים הניתכים על האנדים. סביבם קמה תעשיית נופש ותיירות שלא מביישת שום עיר שוייצרית, אוסטרית, איטלקית או צרפתית. לשם שמתי פעמי.

     

    דרך עפר בוצית מובילה מפוקון בעלייה תלולה, למעבר הגבול השוכן מצפון להר הגעש וייאריקה - הר געש פעיל ויפהפה. צורתו קונוס מושלם ועכשיו מכוסה כולו בשמלת שלג לבנה וחלקה. ההר השקיף לעברי כל הדרך בפאס. למעלה חיכה לי יער עצי ארוקארייה - עצי מחט מיוחדים שפרט לעתיקוּתם ויופיים, הם נחשבים זן עצים בשימור.


    הר הגעש וייאריקה. העיירה פוקון יושבת למרגלותיו

     

    במעבר הגבול הסיפור היה קצרצר, גם בצד הצ'יליאני וגם בזה של ארגנטינה, ומצאתי עצמי בתוך כמה דקות על כבישים ארגנטינאיים צרים ואיכותיים בדרך לבארילוצ'ה.

     

    הנופים התפתלו והתכרבלו כשמיכת טלאים סביבי. הגשם כמעט פסק ורק קור עז נשך כל הדרך. אגמים בגוון טורקיז חלבי וגבעות מעלות זקנקני עשב נמתחו משולי הדרך ורצו לתוך המרחקים.

     

    לא רציתי להודות בכך, אבל לבארילוצ'ה, שרוח מערבית מקפיאה נשבה ברחובותיה בקונצרט של שריקות, הגעתי עם שפעת. צמוד לערימת התרופות שגלי סידרה לי עם פתקים, נפלתי לתוך מלון פשוט וחם ולעסתי בונבוניירת גלולות לארוחת הערב.


    בארילוצ'ה. האזור מכיל עשרות אגמים בגדלים שונים

     

    אתם מכירים ודאי את התחושה הזו שאתם חייבים להיות בריאים בבוקר, אז החלטתי להיות בריא. במלון פגשתי את אורן וענת שהגיעו לכאן ישירות אחרי השתתפות במרתון אמסטרדם. באו לנוח. התגעגעתי לשיחה על ריצה עם מישהו שמבין עניין, תודה חברים.

     

    נשארתי ספון במלון עד שהחלטתי שזהו - יצאתי לסיבוב רגלי עטוף כמו איזה טרול בדרך למארב בטן. הייתי חייב לברר כמה סוגי שוקולד יש כאן, ובחנות מתמחה בפינת הרחוב קיבלתי הצגת טעימות, שעלתה לי כמובן בקניית חבילה קטנה. לא הצטערתי על כך לאורך כמה ימים מתוקים להפליא.

     

    הרוח רמזה לי על המחכה בפטגוניה

    הדרך דרומה אל העיירה אסקוול (Esquel) הפגישה אותי לראשונה עם ציר מספר 40, שכמו כביש מספר 66 בארצות הברית, גם זו דרך שמיתוס שלם נקשר סביבה והיא עוברת לאורכה של ארגנטינה מצפון לדרום. אל חלקה הפראי העובר ומסתיים בקצה פטגוניה עוד אגיע בהמשך. לא רק הכביש היה 40 גם מהירות הרוח רמזה לי על המחכה בפטגוניה, היא הרגישה כמו 40 קשר.

     

    אסקוול, פרושה כמו דף משבצות, אבל לא של מחברת אחת אלא של כיתה שלמה. פרט לכמה מבנים במרכז, הכל כאן חד קומתי ומעט אנשים פרושים על מרחבי ענק. אסקל תשמש לי נקודת מנוחה להחלמה מלאה, ובעיקר עמדת זינוק לתוך הקארטרה אוסטראל (Caraterra Austral) - דרך מספר 7, בצד הצ'יליאני של הגבול.

     

    עברתי ליד בניין שנראה צבוע בצבעים שמחים ועליו כתוב "פלאנטה" (Planeta) - זה מקום כלבבי. את פניי קיבלו בעלי המקום, מקארנה וגוסטבו - זוג צעיר שמחזיק מקום חמים, נקי, נעים, מאובזר ומעוצב בפשטות תוך שימוש ברעיונות שנולדו במוחו של מעצב צעיר (אהילים מצנצנות ריבה, מנורות שולחן ממכסה שסתומי מנוע, מסגרת מראה מחישוק של אופניים ועוד).


    הוסטל פלנטה באסקל. מקום חמים ונעים שמאובזר ומעוצב בפשטות

     

    מאקארנה, ששהתה בישראל תקופה קצרה, מפטפטת קצת עברית וגוסטבו מבין אנגלית. המחיר הזעום כלל ארוחת בוקר, חנייה סגורה לאופנוע ומיטה בחדר משותף, שהיה בעצם פרטי.

     

    נפרדתי מגוסטבו ומקארנה ויצאתי בבוקר גשום, מערבה לכיוון הגבול הצ'יליאני וציר ה"קארטרה אוסטראל" (הדרך הדרומית), צמד מילים שהלהיב את דמיוני. זהו חבל ארץ רחוק, ראשוני, ריק מאדם וכולו נופי בראשית פראיים. חבל ארץ בו מרגישים שייכים לתקופה של מגלי הארצות.

     

    במעבר הגבול בפוטולאופו (Futoluafu), שוב הופגנה גישה עניינית. חותמות, טפסים וקדימה. המסלול אותו אני עושה הוא נתיב שגרתי של ארגנטינאים וצ'יליאנים, הנעים מצפון לדרום וההיפך בארצותיהם, תוך קפיצה מצד אחד של הגבול למשנהו כדי לעקוף אזורים בהם טרם נסללו כבישים.


    מעבר בתוך הטבע בקארטרה אוסטראל. חבל ארץ עם נופי בראשית פראיים

     

    בחרתי בנתיב הזה, כדי לדלג על הקטע הצפוני של הקאראטרה, המתחיל בעיירה פוארטו מונט (Poerto Monet) והמחייב דילוג בין מעבורות החוצות נתיבי מים הקוטעות את הדרך. הגשם לא פסק לרגע והדרך הייתה קופצנית וצרה בעברה בשטח הררי.

     

    עצרתי ושלחתי מהמצלמה קליקים של אושר

    כעבור 90 ק"מ הגעתי לחיבור לקארטרה. לא היה שום ציון מיוחד. ה"קארטרה" הגיעה מצפון ורצה לכיוון דרום. צבע החצץ הוא שחור, ושלט פשוט ציין כי זו דרך מספר 7 ודיר-באלאק, זה לא מקום להיות שאנן.

     

    ניכר על הדרך שהיא נושאת עליה משקל של משאיות כבדות ועצבים של נהגים עייפים. פרט לשני התלמים שסימנו את הנתיבים של צמיגי הרכבים הכבדים, היו קטעים ארוכים של תלמים רוחביים, קטנים כאלה עם רווח של 15 ס"מ בין חריץ לחריץ. כמו פח גלי, רק מעפר קשה שמכניס גם את האדיש שברוכבים לוויברציות פורמות תפרים ועוקרות סתימות. אני נקטתי בשיטת ה"תן בגז", וכך התלמים לא הורגשו כמעט.

     

    כמו ילד בלונה-פארק ירוק ודשן, עצרתי ללא הרף ושלחתי מהמצלמה קליקים של אושר לכל עץ מיוחד, הר, נחל או צריף חבוט. רוב הזמן הייתי לבד. מדי פעם הופיעה משאית, ומידי כמה קילומטרים עמד בית עץ שמארובתו עלה עשן.

     

    אנשים חיים כאן בבדידות במרחק של כמה עשרות קילומטרים לעיתים בין אחד לשני. שדות מרעה מגודרים ועצי מחט עצומים בקבוצות, צמודים למרגלות הרים, ביניהם התפתלה הדרך. ניכר כי מישהו מתחזק ושומר אותה במצב נסיעה כל הזמן.


    חווה מבודדת על הקראטרה אוסטראל. האנשים פה חיים במרחק גדול זה מזה

     

    מגודש העננים, הערב הקדים להגיע. האפלה הלכה וגלשה מההרים במזרח כמו נחיל של צללים, כמו עדר מעורפל הממהר להתכנס בין הגאיות, ואור זרח לכמה דקות מעבר לעננים על הפסגות הגבוהות, בצבע כתום פאסטלי שכבה באחת.

     

    שוב הושלכנו, האופנוע ואני, לתוך דרך מהגיהנום

    פויוגואפי (Puyuguopi) שוכנת לחופו של מפרץ שנראה גם בחשיכה מבהיק ומסקרן. הפלגה של כמה מאות קילומטר מערבה בתוך המפרץ הצר, מוציאה את השטים בו לאוקיינוס השקט. עשיתי סיבוב קצר ברחובות הלא סלולים, ובאתי לפתחה של משפחה שעל דלתה היה כתוב "הוסטל". וכך היה.

     

    נשארתי לי לילה נעים וחם, והאופנוע בילה באסם עם התרנגולות, הכבשה והמחרשה. הדרך המשיכה למחרת ללא שום הנחות - קפיצות וטלטלות מהמטר הראשון. הגובה נע בין 250 ל-380 מטר אך מזג האויר הלך והתקדר.

     

    כמה רע כבר יכול להיות? זה גשם. נתתי בגז. רכיבה בעמידה על התמוכות, הביאה אותי אחר הצהריים לקטע דרך סלול ומכוסה אספלט. הנוף הדשן סביב, סיפר סיפור שלקוח מספרים על דארווין ובני דורו - תחושה כי כאן עוד לא הצלחנו להרוס.

     

    עצי ענק הביטו בי בבוז כאומרים "נראה אותך נוגע בנו". נהר גועש ליווה את הדרך כבעל בית אגרסיבי שכבר מחכה שתסלתלק לו מהשטח, בעלי כנף חצו את הדרך וסלעים עצומים עמדו תלויים מעל קטעי נקיקים וקירות זקופים.

     

    ואז, ללא הודעה מוקדמת, אחרי קילומטר וחצי של דרך סלולה, שוב הושלכנו, האופנוע ואני, לתוך דרך מהגיהנום. לא הבנתי כלום! ולאחר עוד 30 ק"מ שוב דרך סלולה ואיכותית. וככה מהנדסי הכבישם של צ'ילה תיעתעו והיתלו בי עד שש בערב, עת הגעתי לקוויקא (Coihaique), היושבת על מדרון הפונה צפונה.

     

    סיבוב מהיר ושתי שאלות לנהג מונית, ומצאתי מקום לינה חם במרכז העיר. גם קוויקא הפכה לנקודת מעבר בין צ'ילה לארגנטינה. זוהי עיר עם למעלה מ-60 אלף תושבים, שוקקת, מלאה בחנויות ומדרחוב תוסס ופרובנציאלי.


    העיר קוויקא. נקודת מעבר בין צ'ילה לארגנטינה

     

    בסלון של בית מארחי, פגשתי את רומאריו בן ה-24 שגר בקונספסיון, שמדרום לסנטיאגו. הוא שמע משהו על ישראל אבל הוא לא זוכר באיזה הקשר. "אולי משהו עם רובים?" אמר. אבל אל דאגה, הוא קיבל הרצאה. בקיצור, עוד עובד זר לא חוקי בדרך.

     

    השלג החל להיערם על האופנוע ועל הקסדה

    הכביש הסלול המשיך עוד חמישים קילומטר דרומה בהמשך ציר מספר 7. מכאן אני רוצה להגיע לעיירה צ'ילה-צ'יקו (Chile Chico), על הגבול עם ארגנטינה. אליה אני מתכוון לעבור כדי לחזור לציר מספר 40, "רוטה קווארנטה" המיתולוגי, ואיתו להדרים לתוך פטגוניה.

     

    מחכה לי היום נסיעה של כמה מאות ק"מ בנוף קדומים, יערות עצי מחט עצומים ובעלי חיים מבוייתים ופראיים. השמיים שהיו בהירים בבוקר, ואיפשרו לי כמה צילומים סבירים, קדרו שוב והגשם לא חדל ושיבש שוב את פעולת העדשה במצלמה.

     

    חלפתי על פני אגמים. הדרך נסעה לעיתים ממש על פי מצוקים, ש"נפלו" לתוך יובל או נהר מהירים ומהפנטים. הגשם נחלש לפתע ופינה מקומו לפתיתים קלילים של שלג, שדאו לעברי ברוח שנעה בעצבנות מצד לצד, והחל להיערם על האופנוע ועל משקף הקסדה.

     

    גם בשוליים, השלג כבר מילא את כל השקעים. הכביש היה עדיין פנוי משלג והחלטתי שרק אם אראה רכב אחר עוצר ממש, אעצור גם אני. עצרתי באחד העיקולים השקטים ליהנות מהשלג שירד בינות לעצי מחט כמו מצנחים קטנים, ורק היתה צריכה להיות שם בקתה ממנה בוקעים שירי קריסמס.

     

    כעבור 20 ק"מ הדרך ירדה לעמק צר והשלג פסק. בכפר פורטו טרנקילו (Puerto Tranquilo), השוכן לחופו של אגם חנראל קאררה עצום המימדים, שהמשכו המזרחי נמצא בשטח ארגנטינה, פגשתי את אדם ועמנואל, שני רוכבים צ'יליאנים צעירים על שני אופנועי ב.מ.וו 800.

     

    הם נראו מזועזעים מחווייה של התרסקות שעברו יום לפני בדרך 40 בצד הארגנטינאי, והזהירו אותי מהרוחות החזקות שם בעונה הזו (וסיפרו לי על זוג ניו-זילנדי שעבר שם על אופנוע וחילץ אותם).

     

    בית הקפה החמים סיפק לכולנו מסתור נהדר וקפה איום, וקדימה, יצאתי להמשך. הדרך הקיפה ממערב את האגם ועברה לצידו הדרומי. השמיים התבהרו מעט אך הדרך, על אף אלפי הבורות ומלכודות חצץ, הייתה רחבה מהירה ועבירה.

     

    לקראת ערב, כעשרה ק"מ לפני צ'ילה-צ'יקו, נתגלתה משמאל לגונה/אגם בצבע טורקיז ירקרק -"לאגו וורדה" (Lago Verde). האגם הירוק יושב בעצם על מה שהיה מכרה נחושת. סביבו הרים בגוון ירקרק נחושתי, וחופיו הלבנים-בוהקים מקנים לסביבה תחושה של תמונה מתוך סרט מצוייר דמיוני.


    "לאגו וורדה" שבסמוך לצ'ילה-צ'יקו. האגם יושב על מכרה נחושת לשעבר

     

    הרוח שבאה מהאגם הרימה גלים לבנים. כל עצי עיירת הגבול צ'ילה-צ'יקו כאילו מבקשים להגר לארגנטינה, נוטים ממערב מזרחה. מצאתי חנייה ומיטה אצל לואיס וונטורה, בעל מלון קטן באותו שם. בבוקר השכמתי ונסעתי מזרחה לפגוש את מעבר הגבול הצ'יליאני-ארגנטינאי בפעם השלישית בתוך עשרה ימים.

     

    • בפעם הבאה: הקטע האתגרי של דרך מספר 40. אל-צ'לטאן למרגלות פיץ רוי, ובדיקת הגוונים הכחולים של הקרחון המתקלף שבאל-קאלפאטה, ובדרך לטורס דל פיינה.

     

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עצי ארוקריה. זן עצים עתיק בשימור
    צילום: יוני בן-שלום
    גוסטבו. ישראלים מוזמנים בחום
    צילום: יוני בן-שלום
    יוני בן-שלום
    צילום: יוני בן-שלום
    מומלצים