ללא מסקנות חותכות
הבמאית דנאי אילון מספרת בראיון על סרטה, "החלטה חותכת", העוסק בבחירה בברית המילה, חושפת את השגעון סביב עורלות ומספרת לראשונה על אביה, הסופר והעיתונאי המנוח עמוס אילון: "היה משהו נדיב בדרך שבה התבונן במציאות"
אילון על הסט "הרצון לתעד קשור לרצון לגעת באמת" (צילומים: פיליפ טוויטו)
אילון חושפת את ההתלבטות ויוצאת למסע מרתק, אירוני ושנון, שמעמיד סימני שאלה מול נושאים שנתפשים כאקסיומות. "מוזר בעיניי, שמרבית ההורים לא מקדישים לנושא המילה מחשבה שנייה למרות שמדובר באירוע כל כך משמעותי. השאלה הזו לא נשאלת, כאילו שאין פה התלבטות", אומרת איילון, "אני מאמינה שאם הייתי חיה בארץ, אולי גם אותי זה לא היה מעסיק. כשאתה רחוק, עולות כל הזמן שאלות של זהות. זה נכון לא רק לנושא המילה אלא לדברים שונים שגדלתי וחונכתי עליהם ומאוחר יותר, ממרחק, הסתכלתי עליהם ביתר אובייקטיביות.
בסופו של דבר, אי אפשר להצדיק או לבקר את ההחלטה לימול את הילד שלך, זו החלטה פרטית".
למה כל כך קשה לך לקבל את טקס המילה, זו האכזריות שבאקט? הקונפורמיסטיות?
"מהמקום שממנו באתי, הדרך שבה גדלתי והאמונות שלי, לא הצלחתי למצוא הצדקה לקיום האקט הבלתי הפיך הזה, שיכול להיראות מאוד ברברי. לא יכולתי לקבל את זה כמובן מאליו והרגשתי שאני חייבת להתמודד עם השאלה. יצאתי למסע שבמהלכו חזרתי לישראל וגיליתי את השבט. צילמתי טקס מילה שערכו מתנחלים במערת המכפלה ופתאום זה הכה בי - אנחנו לא שונים. קשה מאוד לקבל את זה, בעיקר כשאת רואה את הטירוף שמתקיים בחברון. הזיהוי שנוצר ביני לבין משהו שצורם לי כל כך, גרמה לי לא לרצות לקיים את הברית אפילו יותר מאשר הכאב הפיזי של הילד שלי".
עושה הרושם שקבלת הברית הופכת אותַך כמעט בעל כורחך לחלק משבט שאת בכלל לא בטוחה שבינך לבין הקולות השונים שבו, יש מן המשותף
"זה הקושי הגדול, להכיר בכך שאתה חלק מזה. אם אנחנו מדברים על ברית מילה שהמוטיבציה שלה תרבותית ולא לאומית-דתית, מאוד קשה להצדיק את העניין. אדם חילוני לא מאמין שהברית בין אברהם לאלוהים אכן התרחשה, קשה להסתמך על זה במובן ההיסטורי, זה עניין של אמונה. אז למה בכל זאת? אם זה אקט של השתייכות, זה נראה לי מאוד קיצוני. אם זה מה שצריך כדי להיות חברה במועדון הזה, אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה להשתייך אליו. זה לא חד משמעי, אבל מעניין אותי להבין למה אנחנו מבטלים, או לא מייחסים חשיבות, לכאב ומייפים את הדרמטיות של האקט. בעיניי יש פה ניגוד חריף בין הגישה לדבר לבין המשמעות שלו".
מתוך הסרט. כולם משוגעים, וגם אנחנו
ארבע שנים עבדה אילון על הסרט ובמהלכו נולדו לה שני בנים. עם שניהם היא עברה באותה נקודת החלטה ייסורים גדולים, שמשתקפים מהמסך. בניגוד לדעותיה ולתפישת עולמה המגובשת, בסרט הזה לא תקבלו תשובות וגם המסקנות, אינן חותכות, אבל אל נקודת ההחלטה מגיעים הצופים באמצעותו כשהם מפוכחים יותר. "יש בי רצון להראות את השבריריות של המצב, לדבר על השאלות הלא פתורות", אומרת אילון, "אולי כי מהמקום שממנו באתי, לימדו אותי להטיל ספק".
בתוך מרחב הספק, מצוידת במשקפיים, היא יוצאת לגלות עולם משוגע שיש בו גם קוסמטיקאיות שפיתחו קרם נגד קמטים מעורלות, יצרן של עורלות תותבות, ממציא של אביזר ביתי לשחזור העורלה ועוד מיני מינים של אנשים שכל חייהם סביב אותה פיסת עור לא מוערכת. "אחרי צפייה בסרט אתה מבין שכולם משוגעים וגם אנחנו", אומרת אילון, "השאלה עצמה לא מופרעת, אבל המציאות שפגשתי מטורפת. רב שאוסף עורלות ומאחסן אותן בחדר השינה שלו או כפר באיטליה שמתאבל על גניבת העורלה המקורית של ישו, זה לא משוגע? אי אפשר לתסרט את זה טוב יותר. בטורקיה מקיימים מילה המונית של ילדים בני 5-8 ששוכבים בכיכר גדולה. אנשים משוגעים, ולהראות את השיגעון הזה היתה המוטיבציה האמיתית שלי כדי שנדע שגם ה'נורמלי' לא בדיוק נורמלי".
בסרט שואלת אילון, ומה אם טעינו, ואברהם לא פירש נכון את מצוות אלוהיו? מה אם במשך אלפי שנים קיים העם היהודי אקט שבטעות יסודו? ההתלבטות המייסרת מתקיימת לפני, תוך כדי ואחרי הבחירה לקיים את הטקס. במהלך הצפייה מתעוררת מחשבה טורדנית, שלמרות ההתלבטות שנובעת מעמדותיה של היוצרת-הגיבורה, גם היא במידה רבה יורה ובוכה. "תהליך הוא מקום נזיל, ולכן יש בו כנות", אומרת אילון, "זה עניין עדין מאוד איך לעשות קולנוע אישי שמדבר אוניברסלית, אבל לא מתפלש בצהוב".
החברים הטובים בספרים
המקום ממנו באה, זה שלימד אותה לשאול שאלות ולהטיל ספק, הוא בית אבא. אביה, עמוס אילון, שנפטר השנה, הוא מבכירי העיתונות הישראלית החוקרת והדעתנית. לדבריה, העשייה הדוקומנטרית קשורה בעבותות אל השורש. "גדלתי במשפחה שכל הזמן מאתגרת אותי לטוב ולרע", היא אומרת, "סביב שולחן ארוחת הערב דברנו על ספרים, אמנות, החיים דרך נקודת המבט הפוליטית. לא היו אצלנו שיחות סתם.
יש הצדקה לקיום האקט הבלתי הפיך הזה?
"מערכת היחסים עם אבא שלי סבבה תמיד סביב שאלת השאלות והרצון להבין את הדברים למהותם, כי הוא היה כזה. הוא רצה לדעת מה אני עושה ומה אני חושבת. כיוון שהוא היה סופר כל כך טוב ומשמעותי, הרגשתי שבשביל לקבל מקום במשפחה שלי, אני צריכה למצוא את הדרך שלי להביע את עצמי". אז היא התחילה את דרכה כצלמת סטילס. אחר כך נעמדה מאחורי מצלמת הקולנוע. "התבוננות בעולם דרך המצלמה מאפשרת לי להביע דברים שקשה לי לומר באופן אנליטי במילים. שם אני מוצאת את מקומי", היא אומרת.
אביך מייצג את העיתונות הרצינית, המהותית, שמחפשת בלי פשרות לרדת לפשר האמת. זו גם עבודת המתעד וזה מקום מאוד בודד להיות בו
"אבא שלי תמיד אמר שהחברים הכי טובים שלו קיימים בספרים. לא הבנתי את זה עד גיל מאוחר. זה לא שלא היו לו חברים, אבל הקשר שהוא יצר עם עצמו תוך כדי קריאת כתבים שהעריך, היה עמוק. אני חושבת ששם הוא היה הכי פחות בודד. היום אני יכולה להבין את זה. המוות שלו השפיע עליי מאוד. קשה לי להתמודד איתו. אם מקודם הרגשתי לבד, עכשיו אני מרגישה עוד יותר לבד. היה משהו נדיב בדרך שבה הוא התבונן במציאות".
היא שותקת לרגע ומצטטת את אותו אוליבר ונדל הולמס, שביקש להסביר לתלמידיו מה אדם בן תרבות אמור לרצות לעשות עבור האנושות: "לראות רחוק ככל הניתן ולחוש את הכוחות הגדולים שעומדים מאחורי כל פרט ופרט - כיוון שזה מה שמבדיל בין פילוסופיה לרכילות - לגבש יצירה קומפקטית ומוצקה, לנסות להפוך אותה לראשונה במעלה ולהשאיר אותה לא מפורסמת". אביה, שידע להתבונן עמוק, רחוק ובהיר, מצא את עצמו לא אחת בבדידותו. "הוא רצה לראות רחוק, לא מתוך אגואיזם, אלא מתוך שאיפה להומניזם. המקום הזה, אם אתה מתקיים בו בכנות, הוא בודד".
אנשי המילייה שלו, כמו אורי אבנרי, נדחקו עם הזמן לשוליים ואת מקומם תפשה תקשורת מזן אחר לגמרי. הרצון שלך לתעד קשור גם בזה?
"הוא קשור ברצון לגעת באמת, מה שפוגם לעתים במסחריות שלי או ביכולת לעסוק בנושאים קלים לעיכול. כשאני עושה סרט, אני שואפת להבין הכי לעומק את הנושא. לרוב זה יותר קשה מאשר מענג. השיחות עם אבא שלי מאוד ריככו את התחושה הקשה שגורמת לך לשאול כל הזמן למה אתה עושה את מה שאתה עושה. אנחנו, הישראלים, כל כך קשים ומגוננים על עצמנו ואולי זה מה שדחף אותי לעשות קולנוע אישי שיכול לדבר בכנות על הדברים הכי שבריריים בכל הנוגע למקום שבו גדלנו. אני רוצה להפסיק לדבר בסלוגנים ובסימני קריאה, להראות את כל הסתירות שאיתם אנחנו חיים, לא לנסות להגן כל הזמן על הפסאדה, לדבר אמת. את זה אפשר לעשות רק דרך האישי.
לפני שהיא אורזת את הבעל והילדים וחוזרת לירושלים לצלם את הסרט הבא, אני שואלת אותה על שייכות ומצטטת ממאמר הפרידה שפירסם תום שגב עם פטירתו של אביה ובו דיבר על תחושת הזרות והניכור שליוו אותו כשחי בישראל ומאוחר יותר כשבחר להשתקע בטוסקנה. "ניו יורק היתה מפלט", היא אומרת, "חייתי בה הרבה שנים כי המקום הזה איפשר לי למצוא את הקול שלי, אבל די. קר לי ואני חוזרת לירושלים מכל הסיבות הלא מתבקשות.
"אבא היה זר בכל מקום. הוא לא קנה את האופנה הזו של זהות. זה דבק גם בי. ככה גדלתי. אבא לא עזב את הארץ בהצהרתיות, זו היתה בחירה אישית, להרגיש זר במקום שבו פשוט נעים לו יותר. הוא רצה לחיות את סוף חייו במקום יפה. הוא עדיין המשיך להתרגז ממה שקורה בישראל. אבל במקום שבו הוא בחר הוא התרגז והביט בהרי טוסקנה. אני חושבת שהוא התרגז שם קצת פחות. התחושה הזו, אני משערת, תלווה גם אותי בכל מקום. ככה זה כשאתה גדל בתוך שפות ומקומות שונים. נדדנו. גם אני נודדת".
