שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הקאמבק של הסובייקט
    התערוכה חדשה של ציורי משה קופפרמן, שנפטר ב-2003, מוכיחה כי "הסובייקט" ממשיך להתהלך בין ציוריו, למרות שרולאן בארת ואחרים מזמן הכריזו על מותו

    בעת הפוסט-מודרנית, כך מסופר, הסוגות המודרניסטיות איבדו מהרלוונטיות שלהן, והמהדרין אומרים נגמרו ופסו מהעולם. אם להקשיב לאנשי התיאוריה אז אכן יש סיבות לחשוב שהאקספרסיוניזם המופשט מת מוות נוראי במיוחד. הרי מדובר בסוגה המבקשת לשקף מציאות נפשית, פנימית ופרטית, אין לה כל תוקף אחרי שהוכרז על "מות הסובייקט".


    האקספרסיוניזם המופשט מת? (כל הצילומים באדיבות אסף קופפרמן) 

     

    ציורי השמן משנות ה-70 של משה קופפרמן (1926-2003), המוצגים כעת בגלריה גבעון (גורדון 35, תל אביב), הולמים את התיאור הזה. מה בעצם תוקפם?

     

    לפי טענת רולאן בארת בשדה הקטל הפוסט-מודרניסטי מוטלת גם גופתו של "המחבר", וכבר בשנות ה-70 יש אשר מנו על ההרוגים גם את נבלתה הסרוחה של האמנות עצמה. התברר בדיעבד כי בארת צדק בעניין מות המחבר, שהרי קופפרמן נפטר בסוף, אבל דווקא "הסובייקט" שבציוריו מתהלך לכאורה בין החיים.

     

    לא צריך ללמוד מראש על הצורה המיוחדת שבה קופפרמן עשה את העבודות האלו. די להסתכל בהן כדי להרגיש כמי שמסתכלים מהסוף על תהליך ארוך, אשר שלביו ברורים פחות ופחות לעין ככל שמנסים להתקדם בו או לללכת אחורה. ציורי קופפרמן כאילו נפרשׂים פנימה (או החוצה), במימד עומק, לא פחות משהם מתפרשׂים על פני מרחב הקנבס הדו-מימדי.

     

    ציורים שנפרשים פנימה או החוצה

     

    הציורים עשויי שכבות ורבדים; קופפרמן עשוי למלא את הבד במשיכות מכחול בצבע אחד, ואז לכסות את הציור כליל בשכבה של צבע אחר, על גביה ישרטט קווים עזים, מקבילים, ואז יפרע גם אותם באמצעות שריטות של שפכטל, וכן הלאה. כל רובד מסתיר, מטשטש או מוחה את קודמיו, אבל לא מוחק אותם כליל. סימני התהליך נשארים.

     

    שכבות של צבע שפכטל

    אפילו אין נוסחה קבועה לאופן שבו כל רובד מגיב על קודמו, הורס את קודמו, או בונה על גביו. העבודה נעשתה כנראה בכלים שונים, מהמברשת הגסה ביותר ועד לקצוות דקים, עד כי משיכתם חושפת שכבה קודמת של צבע יותר משהיא מוסיפה שכבה נוספת. קופפרמן העיד שלפעמים השתמש בשנית בצבע שהוריד קודם לכן מהציור בשפכטל.


    תהליך היצירה דומה לתהליך החיים

     

    כמו כן, קופפרמן התבטא לא פעם בהשוואתו את תהליך היצירה עם תהליך החיים עצמם. אכן, יצירתו מצליחה לגלם באופן יוצא דופן את התמשכות החיים בזמן ואת תופעת הזיכרון. ציירים אחרים מגוללים את סיפורם במרחב כך שכל פרק בו סדור לצד קודמו, כאילו שאפשר להפריד ולקצוב כך את הדברים. בציור המוגמר מציג קופפרמן את ההווה כעשוי ממרקם של רגעי העבר, שכל אחד מהם בתורו איננו ישות עצמאית, אלא מכיל בחובו משהו מרצף קודמיו.

     

    כל זה מקרב את קופפרמן מאוד לתפיסת משך הזמן של הפילוסוף אנרי ברגסון, שדימה את הזמן למגילה חסרת קצה ההולכת ומתגוללת בלי הפסק. ברוח זאת, קשה אף לראות עבודה כלשהי של קופפרמן כמוגמרת. הפסק תהליך היצירה בשלב מסויים כלשהו הוא כמעט שרירותי. ישנן עבודות שלו בהן אנו נוכחים לראות יותר מחתימה אחת של האמן: אכן, קופפרמן חש כי הציור גמור, חתם את שמו, ואז שב והוסיף רובד נוסף, ושוב חתם.


    הזמן הוא מגילת חסרת קצה

     

    קופפרמן היה ניצול שואה, והדבר מעניין בהקשר של העיסוק האמנותי שלו בזכרון. יתר על כן, ציוריו מהתקופה האמורה מתייחסים – באופן מוצהר יותר או פחות – למאורעות כמו מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה.

     

    תורת המימדים של קופפרמן

    רבים מהציורים רצופים קווים ישרים, מקבילים, לפעמים משובצים, לפעמים מקוטעים, עד כדי שיש הרואים בהם מגודרים, מסורגים או מרושתים. קופפרמן עצמו חשב לשטחי את הניסיון למצוא בציוריו דימויים גרפיים המתקשרים לפרטי הביוגרפיה, ההיסטוריה או המצב הפוליטי. ובכל זאת, המימדים האלו לא נעדרים מציוריו.


     

    אין צורך להביט בהם ולראות את הקווים המקבילים כמייצגים סמליים. די בזאת שהם מייצגים

    הרגשה הקוראת לנו להתחבר אליה, לפענח אותה שלא באמצעות מילון של סמלים, תורה פרוידיאנית או מדע סמיוטי. היום, בעידן של אמנות מסמנים ומסומנים, האם אפשרית עוד ה"סובייקטיביות" המופשטת מסימבוליקה, הנדרשת להבנה כזאת?

     

    כדי לגלות את התשובה, כדאי לבקר בתערוכת משה קופפרמן. למטיבי הלכת מומלץ גם לפקוד את התערוכות שנפתחו זה עתה בתל אביב לציון שנה למותו של משה רוזנטליס. רבות מעבודות רוזנטליס, עזות הצבעים, מתאפיינות אף הן באקספרסיוניזם מופשט.

     

    לכל כתבות המדור לחצו כאן

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים