אפשר לחשוב

המציאות מלמדת שהתרבות היהודית נמצאת במשבר זה יותר מ-200 שנה, מראשית העת החדשה. משהו קרה בעולם הרוח, והתרבות היהודית נכשלה בהכלתו. היא התקשחה, הקפיאה את עצמה בצורות נוקשות ואסרה על עצמה להתחדש.

הרב קוק זיהה את שורש ההתקשחות הזאת בחרדה שחרדו מנהיגיה מאובדן החזון הייחודי שלה למול העוצמה המצמיתה של עולם הרוח המערבי העולה. חרדה שאפשר להבינה, אבל בסופו של דבר היא גרמה לנזק בל ישוער. והנה, לאחר שני דורות, חוזרת הדינמיקה של החרדה ומופיעה בתוך בית מדרשו של הרב קוק עצמו. העולם ממשיך להשתנות, ורבים מתלמידי הרב, במיוחד הללו המזוהים עם 'ישיבות הקו' הופכים את משנתו – שכולה קריאה להתמודדות, כולה הכרה בערך הרוחני העצום של כל חידוש וחידוש, ובכללם הבעייתיים ביותר – למערכת מחשבתית נוקשה, שלא רק שאין לחדש בה דבר אלא שגם אין להשתמש בה להתמודדות עם תופעות שאינן מוזכרות בפירוש בכתבי הרב.

ישנו זרם מובחן המייחס את עצמו לרב באופן בלעדי, ותובע לעצמו את הסמכות לפירוש המדויק ביותר – ולמעשה, היחיד הלגיטימי – של הגותו. כתבי הרב נחשבים בקבוצה זו לכתבי קודש, אין מערערים עליהם ואין מתווכחים עמם. קשה שלא להבחין בכתבי הזרם המדובר בנימות של הסתגרות, המשקפות דחייה מוחלטת של המתרחש בעולם הרוח הלא-יהודי, או היהודי החילוני.

חשוב להדגיש כי בניגוד למה שמקובל לחשוב, הסגירות הזאת לא התחילה במשנתו של הרב צבי יהודה (הרצי"ה), אלא דווקא בדור שאחריו, ובפרט לאחר המשברים של השנים האחרונות. בתקופת הרצי"ה הייתה מגמה כללית של ניסיון להתחבר לזרמים רחבים של החברה הישראלית, הרצי"ה העיד על עצמו שהוא בקיא בתרבות הגרמנית והצרפתית של זמנו ("אני עצמי מחותן גדול עם התרבות הצרפתית והגרמנית"), והוא דן במשנתם של מרקס, של פרויד ושל ברגסון במסגרת תורת הגאולה שלו. בניגוד לכך, בכתביהם של הרבנים טאו, וולנסקי וקלנר קשה למצוא התייחסויות להגות העכשווית, או תובנות מפורטות הנוגעות למשנתם של הוגי המחצית השנייה של המאה ה-20.

ייתכן שחלק מההסבר לכך הוא שהעולם ההגותי המערבי עבר מהעידן המודרני לעידן הפוסט-מודרני. הרב היה צריך להתמודד עם דעות, השקפות ואידאולוגיות שכל אחת מהן טענה להיותה אמת מוחלטת, ועשה זאת על ידי חשיפת הערך האמוני שבעצם השאיפה לאמת מוחלטת. במציאות של ימינו אנו מתמודדים עם ויתור גורף על עצם השאיפה לאמת. החשיבה האמונית אינה מותקפת משום היותה שגויה, אלא בשל עצם יומרתה להיות יותר מדעה אחת מני רבות, שלאף אחת מהן אין להתייחס ברצינות רבה מדי.

החלק היצירתי נעלם

קשה שלא להסכים עם הוגי ה"קו" שהרב קוק היה מתנגד בחריפות לכמה מהשינויים האלה. התוצאה היא הדגשת החלקים השמרניים יותר בהגותו, והתנגדות לרוב החידושים המחשבתיים המובהקים שחלו בעולם ההגות מאז ימי הרב. מרבים לצטט את הקטעים בכתבי הרב שבהם הוא מביע את התנגדותו לתופעה רוחנית כזו או אחרת, ודרכם מנסים להביע את ההתנגדות לתופעה מקבילה המתרחשת כיום.

באופן כזה אמנם נוצרת ביקורת תרבותית חדה ונוקבת, אולם דווקא החלק המקורי והיצירתי ביותר של משנת הרב הולך לאיבוד. הדחייה של התהליכים המבוקרים היא גורפת, ואין מאמץ למצוא בהם את המשמעות העשויה להתאים לעולם החשיבה היהודי. הביקורת באה על חשבון בירור הטוב, ההקשבה למציאות והאמונה שיש מה ללמוד מכל המתרחש בה. כך נוצרת הגות המגלה את כל התופעות שהופיעו במודלים של ביון ושל הרב קוק, כגון הסתגרות, תחושת "כול-יודע" ופיצול המציאות לבני אור ולבני חושך.

בקרב ישיבות הקו בולטת הפסילה המוחלטת של כל מה שקשור בלימודי היהדות האקדמיים. אין כאן ניסיון – או אפילו שאיפה – "להעלות את הניצוצות" הטמונים בלימודים האלה, והרי בסופו של דבר גם הם חלק מה"דעות המשוטטות בעולם" שהרב קוק הורה להבחין "בכולם, מה שיש בהם לטובה ומה שיש בהם לרעה". המילים החמורות ביותר מכוונות כלפי המוסדות שבהם משתמשים בידע האסור: "מוחדרת אלינו – לתוך המכונים והאוניברסיטאות – רוח זרה ללא הרף. כל מי שעושה תעודת הוראה או תואר כדי ללמד תנ"ך, כדי ללמד תורה, כדי לקבל הסמכה ומשכורת – צריך הוא למכור את נפשו. הוא נדרש להכניס את הטומאה והכפירה לתוך לבו, הוא נדרש ללמוד ביקורת המקרא ואת דבריהם של אבות הכנסייה".

הפתרון שמציע הרב טאו, למשל, בכתביו, הוא הרחקה גמורה מכל: "צריך לנקות את הלב מכל זה, זו טומאה שאין כדוגמתה. אם זה היה בא בכפייה היינו מכריזים עליו כעל גזירת שמד, אבל הוא בא באמצעות משכורות ותקציבים".

מה המחיר?

כשאין אמון ביכולת ההתמודדות, קבע הרב קוק, מתרחקים מכל התמודדות – ולדעתו התרחקות כזו פוגמת את הנשמה ומעוררת בלב המתרחקים זעם של חוסר אונים, הגורם לכך ש"כתה" זו תהיה

"מדברת תמיד בכעס". ודאי שהכעס נובע מתחושה של אחריות כבדה לגורל היהדות אלא שתחושת האחריות העמוקה מביאה לעמדה המכילה את כל המרכיבים שהרב קוק רואה בהם את סימניו של "הפחד המחשבי".

אני מתקשה להתבונן בהתפתחויות אלה מזווית אקדמית מנותקת. מבחינתי מדובר קודם כול בהתפתחות המותירה אותנו – שוב – חסרים כלים נפשיים להתמודדות עם העולם החומרי והמחשבתי, המתחדש במהירות הולכת וגדלה. אישית, אין לי ספק שבסופו של דבר ייווצרו הכלים הדרושים. בסופו של דבר יקומו תלמידי החכמים שימצאו את העוז לעשות שימוש פורה במשנתו של הרב, ואפילו לפתח אותה הלאה, לפי צרכיו של הדור. ועדיין יש לתהות על המחיר שנשלם על ההתקשחות הנוכחית.

• ד"ר ברוך כהנא הוא פסיכולוג קליני ומלמד באוניברסיטה העברית, במכללת הרצוג ובבית מורשה. המאמר המלא פורסם באקדמות כ"ג. שבת עיון בנושא 'הפחד ממחשבה' תתקיים בפרשת "וישלח" (5.12).