אפריליה RXV 4.5 - אודיסיאה בחצץ

כדי להבין מה מיוחד באופנוע שאתם רואים פה בתמונות, ומי הדביל שהביא אותו למצבים האלה, צריך להתחיל בבוקר שבת אחד של אוקטובר האחרון. בשדה ענק ומתוחח על שיפוליה המזרחיים של גבעת המורה, מסמנים סרטים צבעוניים את תוואי מסלול עפר שטוח ברובו, המשובץ במכשולים טבעיים ומלאכותיים. אם אתם ממש מהירים, תוכלו לחצות את קו הסיום אחרי חמש דקות של פצצות גז על אופנוע שטח.

בפאות השדה מתגודדים מאות צופים, לצד טור סככות צבעוניות של יבואני מותגי שטח מובילים, ומטוס אולטרה־לייט שמוביל צלמים צולל ביעפי כיסוח דשא מעל הדגלים ושלטי הפרסומת. אוהל מדידת הזמנים מאוכלס בהנהלת המירוץ ובפרשן מקצועי, אמבולנס עומד בהיכון, צלמי וידאו פזורים בנקודות עניין, והגזלן הבלתי נמנע משחרר את מרכולתו במחירים מופקעים. הכל מוכן למירוץ פתיחת עונת 10־2009 של אליפות ישראל באנדורו.

ועכשיו, קצת יותר נמוך אם אפשר. אפריליה על הקצה (תצלומים: רונן טופלברג) 

המירוץ הוא אירוע ספורטיבי, צבעוני, מקצועי ומאורגן ברמה אחרת לגמרי מהמוכר בישראל: צוות שיפוט, מרשלים, שבע קבוצות רשמיות של שבעה יצרנים, עוד כמה קבוצות של מוסכים ומפיצים, ועשרות רוכבים פרטיים. בסך הכל יש כאן 104 מנועים שרועמים על קו הזינוק. קראתם נכון: יותר מ־100 משתתפים שקשה להסביר איך הם מרעידים את אדמת עמק יזרעאל כשהם משחררים קלאץ' ועפים קדימה כמו מזרקות חול על ספידים.

אגב, רק כדי לסבר את האוזן, לא מדובר במספר שיא: כבר היו אירועים דומים עם יותר מ־120 מתחרים, אבל אלה סדרי הגודל וזאת המסורת שנמשכת כבר שנים מתחת לרדאר, כאן בישראל. וזה כבר מספיק זמן לייצר היסטוריה, עלילה ועניין, ולגרום לכל מי שאוהב ספורט מוטורי, להתייצב בבוקר חם של אוקטובר סביב השדה הענק, בציפייה להיות עד למה שעתיד להתרחש.

הקטגוריה החמה ביותר בליגת האנדורו הישראלית היא ה־E2 - אופנועים עם מנועי ארבע פעימות בנפח של עד 450 סמ"ק, ושתי פעימות בנפח עד 250. בקטגוריה הזאת שולט כבר שנים אופנוע שלא בדיוק נועד למשימה, אם לנקוט לשון המעטה: סוזוקי DRZ400, דו-שימושי בינוני (או Playbike בעגה המקצועית), שאפילו היצרן לא מחשיב כמכונה תחרותית. עכשיו, אם אתם שואלים את עצמכם איך זה שדווקא כלי כזה צובר גביעי אליפות כשמולו מתמודדים טובי אופנועי האנדורו המקצועיים, אז אין לי מה לומר לכם זולת: ברוכים הבאים למועדון.

הסבר אפשרי אחד להצלחה המוזרה הזאת נעוץ בכך שקבוצת סוזוקי של עופר־אבניר היא הגדולה והמאורגנת בתחום. היא השכילה להחתים את הרוכבים הכי טובים, החל בגיא באומל ובניר שפיצר (שהביא איתו גם אליפות סופרמוטו), וכלה ברביעיית הטייסים שכיכבה בעונה האחרונה על האופנועים הצהובים: נתי זיו, נמרוד חמו, זיו כרמי, וגם העגל הזה שאתם רואים בתמונות. קוראים לו יוני לוי.

לוי, עוד לא בן 26, הוא הוותיק שבין רוכבי הקבוצה. על הארון שלו מסודרים גביעים משתי אליפויות אנדורו ומארבעה ניצחונות בראלי חוצה ישראל. את דרכו הדו-גלגלית התחיל כבר בגיל שש, אבל את החוסן הפיזי והנפשי שלו הוא חייב לעברו בנבחרת ישראל בכדורמים, אחד מענפי הספורט הפיזיים והקשים ביותר (נסו אתם להישאר בחיים ולהבקיע שערים, תוך היאבקות עם שחקנים אחרים שמנסים להטביע אתכם).

עכשיו, תוסיפו לזה ילדות בטבעון, על סף שדות העמק, וניסיון לא מבוטל באטרף של מירוצי מוטוקרוס, וקיבלתם את התנאים ליצירת אלוף אנדורו סדרתי מהסוג שעולה מהקטגוריה העממית למקצועית תוך מירוץ אחד, מנצח ענקים כמו שלום אוחיון וניר שפיצר כבר במירוץ השני, השלישי והרביעי בקריירה, ושולט ללא עוררין בשתי עונות אליפות רצופות 2007 ו-2008.

עם רקורד כזה קשה שלא לתהות: אם ככה נראה הפסיכי הזה על ה־DRZ, מה יקרה כשהוא יקבל לידיים אופנוע אנדורו מקצועי? הגעתי באותו בוקר שבת לגבעת המורה מצויד בשאלה הזאת, ולשמחתי קיבלתי עליה תשובה בהמשך היום, כשיוני קיבל לידיים מכונת מירוצים גזעית: אפריליה RXV 4.5. ואולי באמת הגיע הזמן שנדבר עליו קצת. לי אישית יצא לרכב בשבועות שסביב השבת ההיא בגבעת המורה, על שתי גירסאות של האפריליה V-טווין:

5.5 SXV סופרמוטו ו-4.5 RXV אנדורו. גירסת הסופרמוטו היא מכונה מהירה בטירוף, מסוג האופנועים שאתה מבצע איתם פעולות מוכרות על המצערת, ומקבל בתמורה תוצאה חזקה ומהירה בהרבה ממה שהיית מצפה. מנוע ה־5.5 מפציץ יותר מ־70 כ"ס במקור, והיעדר קרטועי הסינגל בסל"ד נמוך, מאפשר לפנות איתו בהילוך אחד גבוה יותר - ועדיין לקבל תאוצה ליניארית פסיכית שזורקת אותך על הפנייה הבאה בקצב שקשה לעכל. כל זה ארוז בחבילת שלדה ומתלים מאוזנת, שמאפשרת לנצל את המנוע עד הסוף בתנאי מסלול. תענוג צרוף.

את גירסת האנדורו קיבלתי מיוני לוי ביום שאחרי המירוץ. יצאתי איתו ליום רכיבה שניצלתי לצורך חקר האזור החדש בו עברתי לגור ממש לא מזמן, ואין כלי מגניב יותר למסע גילוי כזה מאופנוע אנדורו מקצועי. העבירות של המכונות האלה היא משהו בלתי נתפס. היכולות אמנם עולות בהרבה על מה שרוכב עם ניסיון שטח מועט יחסית כמוני מסוגל לו, אבל בכל זאת מאוד מרגיע להסתובב בשטח לא מוכר. כמו בג'יפ רציני, גם כאן אתה מרגיש שיש לך גב. שמותר לך לטעות ולהסתבך, כי במקרה הכי גרוע תמיד אפשר לכוון את החרטום באזימוט כללי ופשוט לנסוע דוך על כל מה שיגיע בדרך. אתם יודעים מה? בדיעבד הייתי צריך לשמור לקטע הזה את הביטוי "תענוג צרוף".

אליפות האופנוע הזה

ה-RXV עומד בכל הסטנדרטים של אופנועי מירוצי אנדורו מקצועיים. הוא צר וקל יחסית, מבנה המושב-מכל שלו מעולה, ומאפשר תנועה של האגן אחורה וקדימה לכל הטווח ובאין מפריע. הכידון מסתדר בול לידיים גם בישיבה וגם בעמידה - ובכלל, כל העסק עושה רושם מאוד תכליתי. את בולמי האופנוע כיוון יוני לטעמו, אבל כיוון שאנחנו בעלי משקל דומה, הם גם היו מותאמים לא רע לטעמי (כן, אני יודע, כאילו שהייתי מעז להתלונן על מתלים של אלוף). קומבינציית הבולמים - מרזוקי מלפנים וזאקס מאחור - מגהצת יפה ומכובד את השטח, משאירה את האופנוע מאוזן ונשלט גם על קרקע בעייתית, ואפילו מצליחה להפתיע ברמת הספיגה שלה במקרים מצערים. למשל כשאתה רוכב כמו אידיוט לתוך מדרגת סלע בגובה 40 סנטימטר עם גז סגור.

עניין הגז מביא אותנו למנוע: יחידת ההנעה היא בדרך כלל לא המופע המרכזי באופנועי אנדורו המיועדים לשטח טכני וקשה, אבל זה לא המקרה ב-RXV. אם האפריליה עומד בסטנדרטים המוכרים מבחינת האריזה, ומצליח להיות טוב מאוד באספקטים של שלדה-מתלים- היגוי-בלמים, במחלקת המנוע הוא פשוט מכתיב סטנדרטים חדשים. ה-V-טווין הקטן חלק וליניארי, נשלט לחלוטין, ועדיין עף לסל"ד אסטרונומי ומייצר את אחד ההספקים הגבוהים בקטגוריה.

התצורה הייחודית של המנוע טומנת בחובה צ'ופר אמיתי: היכולת לתת בגז של משהו כמו 60 כ"ס (אין נתון רשמי) לאורך זמן, ולא להתעייף. זה, רבותי ורבותי, לא עניין של מה בכך. המנוע הזה איפשר לי לשמר קצב לאורך זמן, ולהשתמש בהספק שלו באופן שזכור לי ממעט מאוד אופנועי שטח אחרים. הסאונד של מנוע V-טווין עצבני דרך אגזוז ה־Arrow הפתוח, פשוט מושך אותך לגרום לו ליילל בכל פעם מחדש. הוא בתמורה גורר אותך לקצבים שהאופנוע בנוי אליהם ומתפקד בהם מעולה, אבל לא בטוח שאתה מספיק קול בראש וחזק בגוף בשביל להתמודד איתם.

אגב הגוף, רצף האליפויות של יוני לוי נקטע בעונה שעברה אחרי ששבר את הרגל — לא משהו שקשור למירוצי האופנועים — והוא נעדר מתחרויות החל מהמירוץ השני של העונה שעברה. התקלה הזאת עלתה לו באובדן הסיכוי לאליפות שלישית ברציפות, וגם בעוד הפסד קטן שאני לא יודע אם הוא בכלל מייחס לו חשיבות: שנת הדגם 2009 היתה האחרונה בייצור הסדרתי של ה-DRZ הוותיק. הרומנטיקנים יאמרו שלוי, שיש לו חלק גדול בהצלחה של הדגם הזה בישראל, הוא זה שהגיע לו להוציא את ה-DRZ לפנסיה מהמדרגה הגבוהה על הפודיום. אבל לאלוהי המירוצים יש תוכניות משלו, ובכבוד הזה זכה נמרוד חמו, רוכב דאונהיל סופר-מוכשר שניצל עד המקסימום את התנאים שנוצרו, וקטף אליפות בעונתו השנייה בספורט.

לקראת העונה הנוכחית התחילה עופר-אבניר לייבא גם את מותג אפריליה, ובתוכו את דגמי ה-SXV וה-RXV. מכאן היה ברור שגירסת האנדורו תתפוס את מקומו של ה-DRZ המזדקן בשורות קבוצת המירוצים. ככה יצא שבקיץ האחרון החלו להישמע בשדות עמק יזרעאל צלילים אחרים: צלילי מנוע ה-V-טווין החדש של יוני, שהתאמן בפול-גז בשטח. ועכשיו אתם כבר בטח מתים לדעת איך נראה העגל הזה במירוץ על אופנוע אנדורו תחרותי מקצועי. ובכן, אל תספרו לו כדי שלא יתפוס תחת, אבל זאת חגיגה לעיניים.

באותה שבת בגבעת המורה התחבר הסגנון החלק והמדויק של לוי לאופי של המנוע הייחודי הזה, והוא הציף את האופנוע על האדמה התחוחה כאילו היתה מסלול אספלט. היללות המוזרות של ה-V-טווין הקטן ניסרו את האוויר, רגבי אדמה התעופפו בכמויות מסחריות, ושעון העצר נעצר על הזמן הכי טוב. לא רק שיוני לוי היה הרוכב הכי מהיר באותו יום, הוא גם ניצח בהפרשים נדירים בספורט הזה במפגן שליטה מוחלט ורגוע של מקצוען אמיתי. מי יודע, אולי בזכותו נוכל לומר בסוף העונה שבדיעבד רכבנו כאן על אופנוע של אלופים.

ולמי שבכל זאת לא הבין

מנוע: סוכריית הנעה מהסוג שיביא אתכם לצרוח בעונג בתוך הקסדה "איך לא חשבו על זה קודם". אספקת הכוח שלו רציפה לחלוטין, הוא ממשיך לנשום גם בסל"ד גבוה - ועושה את כל זה בלי לשבור לך את הידיים והגוף, מה שמאפשר לך

ליהנות ממנו עד הסוף. ייחודי ונדיר - *****