שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    אימא פולנייה ובת מצרייה

    הספרים של אימאן מרסאל ו-ויסלבה שימבורסקה הם שני רגעים של חסד, שגורמים לקורא להכיר את המחסומים שלו טוב יותר, ואף להבין כי יש בין שתי המשוררות הרבה מן המשותף, כאילו היו אם ובת

    יש רגעים שבהם שירה היא נאצלת. היא מרימה אותנו גבוה מעל כל מה שהכרנו לפניה. היא גורמת לנו להכיר את המחסומים שלנו טוב יותר, והיא אפילו הופכת אותנו לבני אדם שונים. שני רגעים כאלה הם "גיאוגרפיה חלופית" של המשוררת המצריה, אימאן מרסאל, בתרגומו של ששון סומך, ו"נקודתיים" של המשוררת הפולניה, ויסלבה שימבורסקה, בתרגומו של רפי וייכרט.

     

    במובנים רבים אלו לא שני רגעים שונים זה מזה. במובנים רבים אימאן מרסאל כותבת כאילו היתה בתה של

    שימבורסקה והיא אף אינה נופלת ממנה. אצל מרסאל אפשר לחוש היטב שהיא נולדה במצרים לפני 43 שנה, והיא עברה לחיות בעולם האקדמי בקנדה. אצל שימברוסקה, זוכת פרס נובל, אי אפשר לטעות שיש מאחוריה 86 שנים בפולין, רק בפולין, שהכילו גם את אדולף היטלר וגם את סטאלין וגם את נחיתת האדם על הירח.

     

    מרסאל ושימברוסקה רחוקות זו מזו בגיל, במטען ההיסטורי, בהחלטות שקיבלו, בנסיון החיים שצברו, אבל הן לא רחוקות ביחס שפיתחו כלפי נסיון החיים. והן גם לא רחוקות בתשובה שהן נותנות לשאלה: מה יכולה לעשות שירה בתחילת המאה ה-21.

     

    "החיים ניראים כאילו כל קיומם נועד כדי שניצפה בהם מרחוק", כותבת מרסאל. התכונה הבולטת והמשותפת לשתיהן היא הפרספקטיבה. וגם מחיר הפרספקטיבה. איזה חוש שישי מנחה אותן להביט מרחוק גם על הקרוב ביותר - על ילד בן ארבע שאומר באנגלית לאמו המצריה שהוא לא רוצה למות; על כלבו של דיקטטור שזכה בכל התפנוקים שבהם לא זכו בני אדם; על סטודנט קנדי צעיר וביישן שכמעט מחזר אחרי הפרופסורית המצריה שלו, או על פרופסור פולני זקן שאומר "אוסרים עלי קפה, וודקה, סיגריות, סחיבת זכרונות קשים וחפצים כבדים. עלי להעמיד פנים שלא שמעתי את זה".

     

    מכבדות את הקרוב, מפליגות רחוק

    כמו כן, לשתיהן יש עין חדה, סקרנית וקצת משועשעת לגבי קו חריף בדיוקנו של אדם, לגבי רגע מר ביום רגיל, לגבי דורות של היסטוריה שנעשים כבדים במיוחד ברגע מביך אחד. אבל שוב, איזה חוש שישי מנחה אותן לכבד מאוד את הקרוב, אבל להפליג ממנו אל הרחוק.

     

    הילד בן הארבע ידבר אל אימו שתכשיט של קליאופטרה תלוי על צווארה. כלבו של הדיקטטור לא רק זכה לתפנוקים - הוא גם זכה לשתי יריות אקדח ולגסיסה ממושכת ביום שבו חוסל הדיקטטור.


    שימבורסקה. מרימה אותנו גבוה (צילום: עטא עוויסאת)

     

    הפרופסור הזקן, שמתעלם מעצות רופאיו בקשר לוודקה וסיגריות, לא נמנע מלתת לכולנו עצה היסטורית ומרחיקת ראות: "שאלתי אותו אם עודנו יודע בוודאות מה טוב ומה רע לאנושות. זו האשליה הממיתה מכולן, השיב". והסטודנט הקנדי שהיה נענה ברצון אילו העז לחזר אחרי הפרופסורית המצריה שלו, לא יודע שקשה לו לחזר כי הוא חי ב"ארץ בלי היסטוריה" - גם בלי היסטוריה של חיזור.

     

    הפרספקטיבה נותנת לשתי המשוררות האלה שקט גם בלב הסערות שלהן. הפרספקטיבה עושה את הדיבור שלהן צלול גם כאשר מערבולות מערבבות בתוכן זמנים ואנשים ומקומות. והפרספקטיבה עושה אולי את היקרה שבכל התכונות שלהן: בכל מקום שבו צפויה להופיע אצלן זעקה של כאב - מופיעה במקומה חוכמה. ולא רק חוכמה, אלא עוד משהו, משהו שאמילי דיקינסון מצאה בשבילו מלים: "After great pain a formal feeling comes" (אחרי כאב גדול מגיע רגש פורמאלי).

     

    לא במקרה כותבות שתי המשוררות האלה הרבה קטלוגים של חפצים, של זני עצים, של שאלות והחמצות.

    המניין הקטלוגי מאפשר להן גם לדייק בפרט הקטן, ברגע החולף, וגם לשייך אותו אל מהלך גדול. זאת אומרת לראות כל פרט, וגם את עצמן, מפרספקטיבה. והפרספקטיבה מעניקה חוכמה, כיוון שהיא מונעת סנטימנטליות, קטנוניות ואגואיזם של "איתי תמות חוכמה".

     

    היופי הנדיר של שני ספרי השירה האלה מגיע אלינו לא רק בגלל מגע הזהב שיש לששון סומך ולרפי וייכרט בשירה (ודווקא בשירה פרוזאית הם לא שוכחים את המוזיקה הנסתרת של התחביר, של ההשהיה או של התאוצה), אלא גם כיוון שהם בחרו לתרגם שני קבצי שירה בשלמותם ולא להביא מבחרים.

     

    אני תמיד מעדיף לקרוא ספר שירים כפי שהמשורר עיצב אותו, גם אם יש בו שירים חלשים יותר. שירה היא לא אוסף של הברקות, אלא היא חתיכת חיים שלוטשה במלים, ותמיד טוב לקבל את חתיכת החיים בשלמותה. לגבי שימבורסקה ומרסאל זה נכון במיוחד. אותה פרספקטיבה נמצאת אצלן לא רק בשיר הבודד, אלא גם בהצטרפות של השירים זה לזה.

     

    לפרספקטיבה יש מחיר

    אבל כל חוכמת הפרספקטיבה לא היתה מעוררת השתאות, אלמלא ידעו שתיהן היטב גם את המחיר הכבד שהן משלמות על הפרספקטיבה. יש לשימבורסקה שיר שנקרא "משל יער". בשיר היא חורגת ממנהגה שלא לחרוז בספר הזה, ושלא לערפל את הלשון באמצעות צלילים עמוסים ומשחקי-מלים. היא עושה זאת מכיוון שלטענתה - כאשר אנחנו נמצאים בעומק היער של מציאות חיינו, אנחנו מוקפים "קהלים, תילים, מחטים, עלעלים".

     

    ביערות חסרי הפרספקטיבה שבהם אנחנו נושמים, גרים, אוהבים, או נגעלים - אנחנו לגמרי לא בטוחים מה נכון

    יותר, מה מציל יותר: "הקפיצה", "הדילוג" או "הקריצה". אימאן מרסאל, שעזבה את מצרים והחליפה אותו בסטיריליות של הקמפוס הקנדי, והמזון האורגני, והמכוניות שדלתותיהן מופעלות בשלט-רחוק, יודעת היטב שהיא השאירה מאחוריה לא רק את שירת הג'היליה שהיא עברה הספרותי, אלא גם את החום של הדלתות והחלונות בבית הוריה, ואת השותפות עם אנשים שמבינים כל גוון בלשונה הערבית.

     

    לסיכום, מרסאל ושימברוסקה למעשה עוזרות לנו להביט בעיניים צלולות בבחירות החיים שלנו, במחירים שלהן, וזאת בלי לטשטש את הברירות, בלי לבכות, בלי להתפאר בביטחון שבחרנו נכון. מרסאל כותבת: "דקות בלבד ותיכנס בך השלווה שאיש אינו מחפש אותה/ ובלבד שתשאיר את ראשך מתחת למים".

     

    השלווה שבפרספקטיבה היא יקרה, אבל היא כרוכה בויתור גדול כל כך שגם מי שזכה בה לא חיפש אותה. היא מותנית בכך שתשאיר את ראשך מתחת למים, ואולי תטבע.

     

    • "גיאוגרפיה חלופית", מאת אימאן מרסאל, הקיבוץ המאוחד, מערבית ששון סומך 
    • "נקודתיים", ויסלה שימברוסקה, הוצאת קשב לשירה, מפולנית רפי וייכרט 

     

    לכל כתבות המדור לחצו כאן

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מרסאל. גיאוגרפיה חלופית
    נקודתים. כך צריכה להיות שירה במאה ה-21
    עטיפת ספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים