אחת שתיים שלוש ניסיון

זה תמיד הולך ככה בכדורגל: בגיל 25 אתה סופרסטאר, בשיא היכולת, ואי אפשר לעצור אותך. הגוף חזק, האנרגיות מתפרצות, המהירות אדירה. הכל בא לך בקלות. בגיל 28 אתה עדיין חזק ומהיר, ובינתיים גם צברת ניסיון ומנהיגות, ככה שאתה כדורגלן אפילו עוד יותר טוב. ואז, כשאתה בן 30, משהו קורה. פתאום קשה לך להתמודד עם הסייחים הצעירים שמתרוצצים סביבך. המהירות היא כבר לא מה שהיה פעם, כשיצאת לספרינט ואף אחד לא היה יכול להתקרב אליך. גם הדריבל לא אותו דבר. הכל מתחיל להיות קשה, מאומץ.

המאמן שלך קולט מה קורה. הוא לא רוצה לוותר עליך, על הניסיון שלך, על ראיית המשחק שעדיין לא נפגעה. הוא נותן לך לנוח, מחליף אותך בדקה ה־60, פה ושם מושיב אותך על הספסל. בעונה הבאה אתה כבר מאבד את המקום בהרכב והופך לשחקן מחליף. המאמן מזעיק אותך למגרש רק כשהמצב קשה וצריך ג'וקר, או כשהניצחון כבר מובטח וצריך לתת קצת מנוחה לכוכב הצעיר החדש. זה שבא במקומך.

"עוף מכאן, אני תפסתי פה טרמפים קודם"

כשאתה בן 34 זה נגמר. אתה מבין שתמו ימיך ככדורגלן־על בקבוצה גדולה. עשית את שלך. אתה שוקל אם להודיע על פרישה במסיבת עיתונאים דרמטית, או אולי לעבור לקבוצה קטנה יותר; הרי שם תוכל להעביר עוד שנה־שנתיים ברמות יותר נמוכות, הרחק מזרקורי התהילה שפינקו אותך כל כך הרבה שנים ודאגו כל כך יפה לחשבון הבנק שלך.

זה התסריט שלא פוסח כמעט על אף שחקן, ובאופן טבעי לגמרי: כדורגל הוא משחק לצעירים, ומהירות היא לא תכונה שמשתפרת עם הגיל. איזה מזל שפה ושם יש כמה יוצאים מהכלל שפשוט לא יודעים לקרוא תסריטים.

קבוצה לא מחליפים

תסתכלו עליהם ותראו אנומליה: ראיין גיגס אוטוטו בן 36, אלסנדרו דל פיירו צעיר ממנו בדיוק בשנה, וראול סגר 32 בקיץ האחרון. על שלושתם אמרו כבר לפני כמה שנים שזהו, שהם גמרו את הקריירה, שכבר אין להם מה למכור. בטח לא בקבוצות שלהם; הרי מנצ'סטר יונייטד (גיגס), יובנטוס (דל פיירו) וריאל מדריד (ראול) הן הגדולות של אנגליה, איטליה וספרד. ובדיוק בהקשר הזה, זה כנראה לא מקרי ששלושתם נשארו נאמנים לקבוצה אחת.

ראול אמנם גדל במחלקת הנוער של אתלטיקו מדריד, אבל עבר לריאל בגיל 15, כשאתלטיקו החליטו לסגור את מחלקת הנוער משיקולים תקציביים. לבוגרים הוא עלה בגיל 17, וכעבור 15 עונות הוא לא רק הסמל הכי גדול של המועדון, אלא עדיין אחד השחקנים המצטיינים בקבוצה. רק מה, מתברר שלא כולם חושבים ככה. למרות שהבקיע בשתי העונות האחרונות 47 שערים, רוב אוהדי ריאל שהשתתפו בסקר שנערך בקיץ חשבו שראול צריך לבלות את העונה הקרובה - אחרי הרכישה של כריסטיאנו רונאלדו, קאקה וקארים בנזמה - על הספסל.

ראול ממש לא ניסה לומר משהו להגנתו, לפחות לא באופן פומבי. הוא פשוט עשה מה שהוא נוהג לעשות בדרך כלל כששמו עולה לדיון: לתת הצגה על המגרש. במשחק מול ויאדוליד, כשרונאלדו היה פצוע וקאקה ישב על הספסל בגלל עייפות, הוא עלה והבקיע כבר בפתיחה זוג שערים אופייניים - אחד בעקב, שני בבעיטה חדה מתוך הרחבה - שבתרגום חופשי אמרו לאוהדים "ספסל עאלק".

ראול מספק את הסחורה בקבוצה הכי לחוצה ומלחיצה כבר 15 שנה ברציפות. היו לו עונות פחות טובות ויותר טובות, היו גם משברים, ובין לבין הוא הספיק לשבור את כל השיאים - גם של משחקים (יותר מ־700), וגם של שערים (יותר מ־320). למען האמת, עושה רושם שבשנתיים האחרונות הוא רק משתבח. ברור שהוא איבד הרבה מהמהירות שלו, אבל הוא מחפה על זה בניסיון העצום שלו, וביכולת לווסת את הכוחות ולחסוך באנרגיה. את זה לא לומדים בשום מקום, אלא רק תוך כדי תנועה בזמן. 

כמו ראול, גם דל פיירו לא ממש התחיל ביובנטוס אלא בפאדובה, אבל כבר בגיל 19 הגיע ליובה - וזה היה ב־1993, אז יוצא שהוא פתח לא מכבר את העונה ה־17 שלו בקבוצה. וגם אם קשה לעשות השוואות בין שחקנים מדורות שונים, כנראה שאפשר להכתיר את דל פיירו כגדול שחקני יובנטוס בכל הזמנים. שוב כמו ראול בריאל, גם הוא ניפץ את כל שיאי המועדון: יותר מ־600 משחקים ויותר מ־260 שערים.

דל פיירו נשאר נאמן ליובה גם כשהסתבכה לאחרונה בפרשת השחיתות הגדולה והורדה לליגה השנייה, ולאף אחד לא היה ספק שהוא יישאר. ובפעם השלישית כמו ראול, גם הוא זוכה לפריחה מאוחרת: בארבע השנים האחרונות הוא שיפר באחוזים משמעותיים את קצב ההבקעות שלו, וכבר ארבע עונות רצופות הוא לא יורד מ־20 שערים לעונה.

עוד לפני שניתן כבוד מיוחד לגיגס - כי בכל זאת הוא הכי זקן, וגם הכי תותח - אפשר לסמן מאפיין משותף נוסף לשלישיית גיל הזהב: גם ראול, גם דל פיירו וגם גיגס הם שחקני התקפה. זה מעצים עוד יותר את ההישג של הישרדות בצמרת הכדורגל העולמי במשך כל כך הרבה שנים. הרי אם היה מדובר בשוערים, אף אחד לא היה מתרגש. שוערים יכולים לשחק בלי שום בעיה גם בשלהי העשור הרביעי לחייהם. דוגמה לא מאוד רעננה היא המקרה של דינו זוף, קפטן נבחרת איטליה שזכתה במונדיאל ב־1982; הוא היה אז בן 40.

גם שחקני הגנה יכולים לשרוד יותר זמן באופן יחסי. מה שחשוב אצלם זה בעיקר הניסיון, ראיית המשחק וההבנה הטקטית. מהירות וזריזות הן תכונות פחות חשובות, בניגוד למה שקורה אצל חלוצים. ועדיין היית צריך להיות עשוי מאבן כדי לא להתפעל מפאולו מלדיני, שפרש בסיום העונה שעברה בגיל 41, אחרי 24 עונות רצופות ו־902 משחקים בהרכב הראשון של מילאן.

אני לא יודע אם ראיין גיגס ישחק במנצ'סטר יונייטד בגיל 41, כלומר בעוד חמש שנים, ולמען האמת קשה לי מאוד להאמין שזה יקרה. מצד שני, מישהו היה יכול להאמין בעונה שעברה שהאיש יזכה, בגיל 35, בתואר "כדורגלן השנה" באנגליה - ושהעונה הוא יהיה השחקן הטוב ביותר בליגה הכי קשה, הכי מהירה והכי פיזית בתבל?

הזקן והים גולים

גיגסי, יותר מכל חברי השלישייה הנ"ל, הוא תופעת טבע. ב־29 בנובמבר הוא יהיה כאמור בן 36, ונכון לעכשיו הוא השחקן המצטיין של מנצ'סטר יונייטד בעונה הנוכחית. ובהקשר הזה יש כאן הפתעה כפולה.

זוכרים כמה דיברו לפני תחילת העונה על מנצ'סטר סיטי, שבזכות הכסף הגדול שהגיע מהמפרץ הפרסי תהפוך למועמדת לגיטימית להתמודדות על האליפות באנגליה? אז סיטי אכן מצוינת העונה, וכשהתקרב הדרבי של מנצ'סטר, לא מעט אנשים חיכו לראות אם הגיע עידן חילופי המשמרות. האמת היא שלפי המחצית הראשונה, שהסתיימה ב־1:1, לא ניכר הבדל גדול בין שתי הקבוצות. אבל המחצית השנייה כבר היתה כולה של גיגס.

גיגסי התחיל לנהל את העניינים, דרש את הכדור וגם קיבל אותו. יחד עם המגן הצרפתי פטריס אברה הפך האגף השמאלי של יונייטד לסיפור המרכזי במשחק: גיגס חרך את צד שמאל של המגרש כמו בימים הטובים, עם מהירות, טכניקה אישית נהדרת והגבהות מדויקות על המילימטר. שון רייט־פיליפס, הקיצוני הימני של מנצ'סטר סיטי, כמעט לא הצליח לעבור את קו האמצע ולתקוף. לא היתה לו ברירה: הפריצות של גיגס חייבו אותו להתרכז בהגנה ובניסיונות הלא תמיד מוצלחים למנוע את ההגבהות לעבר וויין רוני ודמיטאר ברבטוב - שמצידו החמיץ פעם אחר פעם.

גיגס היה לא פחות ממדהים. הוא היווה השראה לכל הקבוצה, וכל המהלכים הטובים התחילו ממנו, כולל שלושת השערים שבישל - שני הראשונים של דארן פלטצ'ר, ושער הניצחון הדרמטי של מייקל אואן בדקה השישית של תוספת הזמן.

שישה ימים לאחר מכן נתן אלכס פרגוסון לכוכב הוותיק שלו לנוח על הספסל, במשחק החוץ מול סטוק סיטי. נאני, הכישרון הפורטוגלי - זה שאמור לספק העונה את ניצוצות הגאונות שאבדו אחרי העזיבה של רונאלדו לריאל מדריד - שוב כשל. זאת כבר העונה השלישית של נאני ביונייטד, רק שעכשיו ברור שזה לא זה. אמנם הוא בא מפורטוגל ואפילו מאותה ספורטינג ליסבון שגידלה את רונאלדו, אלא שמדובר בחיקוי חיוור של הדבר האמיתי.

בדקה ה־55, במצב של 0:0, אפילו לפרגי נשבר. כשהשלט האלקטרוני בישר על כניסתו של גיגסי במקום נאני, כל היציע שבו התקבצו אוהדי יונייטד קם על הרגליים והריע. גם לפרידה מנאני, אבל בעיקר לכניסה של גיגס, שכעבור שבע דקות בלבד בישל לברבאטוב את השער הראשון במשחק: מסירה קטנה וחכמה לתוך הרחבה, שום דבר מעבר לזה. עוד 15 דקות חלפו עד שגיגס בישל עוד אחד, הפעם לג'ון אושיי. 0:2 למנצ'סטר יונייטד וניצחון שביעי ברציפות.

כמה ימים אחר כך אירחה יונייטד את אלופת גרמניה וולפסבורג, במסגרת ליגת האלופות. הגרמנים הובילו 0:1, אבל אז הגיע שוב גיגס, ובבעיטה חופשית השווה ל־1:1.

מעבר לעובדה שהשער הזה החזיר את מנצ'סטר יונייטד למשחק (שהסתיים לבסוף בניצחון 1:2), זה היה שער מספר 150 של גיגס במדי השדים האדומים. הישג פנומנלי, גם כי בכל ההיסטוריה הארוכה והמפוארת של הקבוצה כבשו רק תשעה שחקנים לפניו מספר כזה של שערים, ובעיקר כי גיגס מעולם לא היה סקורר מחונן. ברוב הקריירה הוא שיחק כחלוץ מצד שמאל, והתמקצע בבישול שערים; הפעם האחרונה שהבקיע יותר מעשרה שערי ליגה בעונה אחת היתה לפני 14 שנה.

כן, אין ספק שגיגס חווה עכשיו תור זהב מאוחר. זה מרשים ומשמח וראוי להערכה - ואולי גם יכול ללמד משהו על עליות ומורדות בקשרים ארוכי טווח - כי רק לפני שנה נראה שזמנו נקצב.

בתחילת העונה הקודמת החליט פרגוסון להסיט את גיגס מהאגף השמאלי האהוב עליו לעמדה אחורית יותר, במרכז המגרש. "ראיין הוא שחקן מאוד חשוב עבורנו", הסביר אז המנג'ר. "כשהיה בן 25 הוא היה מנצח את מגיני היריב רק באמצעות המהירות שלו באגף. אבל היום הוא בן 35 וזה לא אותו דבר, ולכן מעכשיו הוא ישחק עמוק יותר".

הגיוני, אין מה לומר. ולמרות שגיגס עבר את שינוי התפקוד בלי שום בעיות ותופעות לוואי, העונה הוא חזר לשעוט באגף שמאל כאילו לא היו דברים מעולם.

סטיב ברוס, מנג'ר סנדרלנד ובלם מנצ'סטר יונייטד לשעבר, אמר על גיגס לא מזמן: "אני חושב שהיום הוא לא פחות טוב משהיה בצעירותו. האזור היחיד במגרש שבו אתה חייב לכסות מרחקים ארוכים ולשחק באינטנסיביות גבוהה זה בדיוק המקום שבו הוא משחק היום: באגף. זה פשוט לא נתפס מה שהוא עושה. אני יודע שמשתמשים במילה 'ענק' יותר מדי, אבל ראיין גיגס הוא באמת שחקן ענק".

תרשו לי לא להתווכח.

"קרע לי את הלב עם ההמנון, החופני הזה" 

געגועים לחזה מתולתל

אם תשאלו את אלכס פרגוסון, ראיין גיגס הוא השחקן הגדול ביותר בהיסטוריה של הפרמיירליג. וגם אם פרגי קצת משוחד, עם עובדות קשה להתווכח: גיגס הוא השחקן היחיד שהבקיע בכל אחת מ־20 העונות של הפרמיירליג, מאז היווסדה ב־1991. תחשבו על זה קצת. אגב, גם בליגת האלופות הוא שומר על השיא שלו, אחרי שהבקיע בכל אחת מ־12 העונות האחרונות של הצ'מפיונס ליג.

והסטטיסטיקה לא נגמרת כאן. במהלך הקריירה זכה גיגסי בלא פחות מ־11 אליפויות, יותר מכל שחקן אחר בהיסטוריה של הכדורגל האנגלי, ולפני שנה וחצי עקף את בובי צ'רלטון בכל הקשור למספר המשחקים במדים האדומים. השיא של צ'רלטון - 758 הופעות - החזיק מעמד 25 שנה, ונשבר ממש לפני שנה.

מנצ'סטר יונייטד הגיעה למשחק הליגה האחרון של עונת 2007/8 מול וויגן, כשהיא יודעת שניצחון יבטיח לה את האליפות, אבל כל מעידה קטנה תיתן לצ'לסי את התואר; גיגס בכלל לא חשב על זה שהוא משווה את השיא של בובי צ'רלטון כשהבקיע את השער השני בניצחון על וויגן. כעבור עשרה ימים, בגשם סוחף במוסקבה - כשכל עם ישראל החזיק אצבעות לגרנט ולצ'לסי - גיגס החליף את פול סקולס בדקה ה־87 של גמר ליגת האלופות. אחרי שג'ון טרי החמיץ את הפנדל הגורלי לצ'לסי, הגיע תורו של גיגסי. שום דבר לא הפריע לו לבעוט בנונשלנטיות ובקור רוח פנימה. כמה שניות לאחר מכן פיספס גם ניקולס אנלקה, ואז התברר שזאת היתה הבעיטה המנצחת. ככה, תוך עשרה ימים, ראיין גיגס היה גורם מכריע בזכייה באליפות ובגביע אירופה, וגם הוסיף עוד פרק מפואר בספר השיאים של מנצ'סטר יונייטד. מלך או לא?

גם עם הכתרים והכסף, עם ההצלחה והתהילה, גיגס מעולם לא היה סופרסטאר טיפוסי. העובדה שנשאר נאמן לקבוצה אחת כל חייו מעידה על זה, למרות שהיו לו בעבר הצעות מפתות. ותסלחו לי מראש על מה שאני עומד להגיד עכשיו, אבל אולי ההוכחה הטובה ביותר לכך שגיגס שייך לדור אחר של כדורגלנים נחשפת בכל פעם שהוא מסיר את החולצה: החזה השעיר שלו הוא משב רוח מרענן וטבעי בעולם שבו לא רק פיני בלילי משחק אותה שלומי סרנגה.

שעירים או חלקים, פורחים מאוחר או פשוט יודעים את העבודה - אין בכלל ספק שגיגס, יחד עם דל פיירו וראול, שייכים לדור אחר לגמרי. לדור הזה שידע דבר או שניים על נאמנות, על התמדה, על השקעה בקשר והשקעה ביכולת המשחק, גם כשהזמן והגוף כבר מתעקשים שתלך הביתה. כל אחד מהם הוא אייקון מכובד, כל אחד מהם עשה עשרות מיליונים, כל אחד מהם זכה בכל תואר אפשרי. הם יכלו לתלות את הנעליים מזמן, להפסיק את אורח החיים התובעני הזה, וללכת לאיבוד בקאריביים או משהו. אבל לשמחתנו, הם ממשיכים. לא כי הם לא יכולים להפסיק, אלא בגלל שהם כל כך נהנים ממה שהם עושים - ובגלל שהם עדיין עושים את זה כמו אלופים.