שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    לקרוא את סובול בקהיר
    בימים של שקט הוא פורח, כשהמתיחות גואה הוא שומם, אבל כבר קרוב לשלושה עשורים המרכז האקדמי הישראלי בבירת מצרים עומד יציב כמו סלע, סמל נדיר לנורמליזציה. בין שיחות עם אנשי רוח ישראלים לשיעורים בעברית, המקומיים מקווים שנפסיק לפחד מהם, ולא מבינים: "למה אתם באים רק לחושות?"

    אומרים שהייתה פה נורמליזציה לפני שנולדתי, פירמידות בעיניים, שלום במקטרתו, וגדודי ישראלים ששטפו את רחובות קהיר. אלא שמאז הימים שויקטור מ"גבעת חלפון" קרע את אלכסנדריה יחד עם מנצור, זרמו הרבה מים בנילוס - האינתיפאדות, מלחמת לבנון השנייה, מבצע "עופרת יצוקה", והיד עוד נטויה. כיום, ישראלים בקהיר הם מחזה נדיר, ואפילו את "רסטורנט מנצור" כבר סגרו מזמן.

     

    אחד המבצרים האחרונים של הנורמליזציה עם מצרים עצמה - חוץ מרצועת החוף שוקקת הישראלים בחצי האי סיני - נמצא בלב קהיר, בבניין ישן לגדות הנילוס. על המבצר הזה לא מגינים חיילים, כי אם ספרים בעברית. אין תדרוכים צבאיים, אלא הרצאות של אקדמאים ואנשי רוח ישראלים.

     

    על המבצר הזה, המרכז התרבותי-אקדמי הישראלי בקהיר, "מפקדים" פרופ' גבי רוזנבאום ורעייתו מיכל. שניהם יחדיו, עם הרבה קסם אישי וידע נרחב על תרבות מצרים המודרנית, תחום התמחותו של פרופ' רוזנבאום, עושים כמיטב יכולתם להמיס מעט מחומות האיבה והניכור.

     

    להרגיש בישראל עם זאב רווח

    המרכז בקהיר הוקם בתחילת שנות ה-80, במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים, על מנת לקדם את קשרי התרבות והאקדמיה בין שתי המדינות. מרכז מצרי מקביל היה אמור לקום בישראל, אולם המצרים, למרבה הצער ועל אף התחייבותם בהסכם השלום, טרם עשו זאת.


    המרכז בקהיר. שיחה עם אלי עמיר, סרט עם מירי מסיקה (צילום: גלעד מוליאן)

     

    במרכז פועלת בין היתר ספרייה מרשימה בעברית, שהלכה והשביחה עם השנים, ככל שגבר הביקוש מצד סטודנטים וחוקרים מהאוניברסיטאות בקהיר. אחת לכמה שבועות מגיע מישראל איש אקדמיה, סופר, מוסיקאי או מחזאי, להרצות בפני סטודנטים ואינטלקטואלים מצרים על פועלו. בשנים האחרונות ביקרו במרכז הסופרים סמי מיכאל ואלי עמיר, שמואל וחנה אזולאי-הספרי, המוסיקאי יאיר דלל - ואפילו השחקן זאב רווח, שהקסים את הקהל.

     

    בספריית המרכז אני פוגש את רמזי, שהגיע לכאן במסגרת עבודת הדוקטורט שהוא מכין על ספריו של אלי עמיר. בעברית קולחת, וכשחיוך נסוך על פניו, הוא מספר בחדווה על עבודתו. הידע שלו מרשים, אין מה לומר. "היית פעם בישראל?", אני שואל בתום השיחה, "איפה, הלוואי!", הוא משיב באנחה של צער. "מעבר לעלות הכלכלית, שהיא בעיה בפני עצמה, יש גם את עניין השגת האשרה לביקור בישראל מהשלטונות במצרים. בוא נגיד שזה לא יוסיף לי הרבה בריאות אם אני אגיש בקשה שכזו לשלטונות. זה לא רק אני - אפשר לספור את כמות התיירים המצרים שביקרו בישראל עד כה על יד אחת...".

     

    ויחד עם זאת, הוא מבקש להעביר מסר לישראלים: "בשנות ה-80, ישראלים היו מגיעים לכאן, מתלהבים מהפירמידות ומקהיר התוססת. עכשיו אתם מגיעים רק עד החושות של סיני. אין לכם מה לחשוש מכל מה שאתם שומעים בתקשורת - העם המצרי הוא עם חם, שישמח לפגוש ישראלים".

     

    "אל תאמין לכל מה שאתה שומע בתקשורת", אומרת לי אישה מבוגרת, ד"ר לביולוגיה, שנוכחת בקביעות בפעילויות המרכז. "לי למשל, יש חיבה גדולה לעם היהודי ולמדינת ישראל, ואני ממש לא היחידה. הפעילויות של המרכז רק מחזקות את התחושה הזו אצלי. מגיעים לכאן יוצרים ישראלים, סרטי קולנוע עכשוויים כמו 'הכלה הסורית' ו'שלוש אמהות', ובכל פעם שאני מגיעה לכאן, אני יוצאת עם חיוך". 

     

    טילים בעזה, עוצר בקהיר

    קשה להאמין למספרים, אבל כ-5,000 סטודנטים מצרים לומדים מדי שנה עברית באוניברסיטאות של קהיר. חלק מהם עושים זאת מתוך כוונה להשתמש בה בתום הלימודים - במסגרת עבודות שונות בכלי התקשורת ובמכוני תרגום, ואחרים - במטרה להצטרף לקהילת המודיעין המצרית.

     

    הדואליות הזו, שבין מרכז אקדמי-תרבותי גרידא, לבין הקלחת המזרח-תיכונית שבה הוא פועל, צפה כל הזמן על פני השטח. בתקשורת המקומית פורסמו בעבר סיפורים שמאשימים את המרכז בהיותו 'קן ריגול' של ישראל על אדמת מצרים. חלק מן הפרופסורים באקדמיה המצרית נרתעים מלהגיע למרכז מחשש ש'יסומנו', ומעדיפים לעתים לשלוח סטודנטים מטעמם שישאלו עבורם ספרים מהספרייה, במקום לפקוד את המקום בעצמם.

     

    "הנוכחות במרכז היא בצורה של גלים ומושפעת באופן ישיר מהמצב הפוליטי", מעיד אחד העובדים במרכז, "במהלך מבצע עופרת יצוקה כמעט ולא ראינו פה נפש חיה, אבל לאחר כמה שבועות כבר חזרנו לשגרה, וסטודנטים שוב פקדו את המקום".


    יהושע סובול עם פרופ' רוזנבאום. "פה אני מרגיש בבית" (צילום: גלעד מוליאן)

     

    פרופ' גבי רוזנבאום מכיר את הדואליות הזו יום-יום, שעה-שעה, משלוש השנים שבהן הוא נמצא בקהיר. "לאדם הפשוט ברחוב אין בעיה עם ישראל, נהפוך הוא. אני מסתובב הרבה בעיר, משוחח עם נהגי מוניות ועם אנשי אקדמיה, ונתקל ביחס אוהד לישראל ולשלום עמה. הבעיה היא שקיים מיעוט קטן, אך עם זאת רב השפעה, במוקדי הכוח בתקשורת ובאיגודים המקצועיים של האינטלקטואלים. מיעוט זה מחזיק בדעות נאצריסטיות ושולל כל נורמליזציה עם ישראל".

     

    לאחר שבעבר הועברו מחאות מצד גורמים ממשלתיים במצרים, ומתוך הנחה שעינו של 'האח הגדול' עודנה פקוחה, במרכז מקפידים על כלל ברזל - בלי פוליטיקה. "אנחנו משתדלים לעסוק אך ורק בנושאים תרבותיים ואקדמיים", מדגישה מיכל, "זה לא המקום לוויכוחים פוליטיים. אם במהלך ההרצאות של האורחים מישראל הדיון מתחיל לגלוש לנושאים פוליטיים, אנחנו משתדלים למנוע זאת".

     

    קפה עם סובול בעברית

    בשבוע שבו ביקרתי בקהיר הגיע להרצות במרכז המחזאי יהושוע סובול. בשנים האחרונות נכתבו על-ידי סטודנטים מצרים כמה עבודות דוקטורט על מחזותיו. עד עכשיו עמדו אותם סטודנטים בקשר עם סובול רק באמצעות המייל, וכעת הם עומדים לפגוש אותו פנים אל פנים. קשה להפריז בתחושת ההתרגשות שניכרת על פניהם.

     

    לאחר לחיצות ידיים חמות, הם פוצחים במבול של שאלות בעברית על מחזותיו. המחזה 'סינדרום ירושלים', שעורר בסוף שנות ה-80 סערה פוליטית, מושך את עיקר תשומת הלב. בשיחות מסדרון שלאחר ההרצאה, גם עניינים אקטואליים עולים - המהומות האחרונות של החרדים בירושלים, האפשרות לנישואים מעורבים בין ערבים ליהודים בישראל, סוגיית העובדים הזרים בה, ואפילו הסרט עג'מי. רמת הבקיאות שהם מגלים בחומרים של סובול ובמתרחש בארץ, נותנת תחושה שאנחנו נמצאים בסמינר הקיבוצים בתל-אביב, ולא 1000 ק"מ דרומית-מערבית לשם.

     

    גם סובול לא נותר אדיש לנוכח המפגש המיוחד. "זו הפעם הראשונה שאני נמצא בקהיר, ואני חייב להודות שעברתי חוויה מטלטלת", הוא אומר לי בשיחה לאחר ההרצאה. "הדבר המוזר ביותר הוא שאני מרגיש בבית. אני נוסע לאירופה ולארה"ב
    להעביר הרצאות דומות, בהחלט מרגיש בנוח שם, אבל לא כבן בית. פה, לעומת זאת, אני מרגיש כבן בית. אני חש שבמידה מסוימת החיים פה הם המשך ישיר של החיים בישראל, ולהיפך".

     

    "ומה לגבי השלום הקר והדינמיקה החשדנית לגבי המרכז?", אני מתעקש. "תראה", הוא משיב, "גם אני הופתעתי כשהחלו לצוץ בתיבת המייל שלי הודעות מסטודנטים בקהיר. אבל זה חצי הכוס המלא - רוב האנשים שהגיעו להרצאה ומתעניינים במחזות שלי, הם חבר'ה צעירים. זה אולי מצביע על שינוי כיוון חיובי אצל הדור הצעיר. אני יודע שיש כאן בעיה עם חוג מצומצם של מעצבי דעת קהל שרוצה להחזיר אותנו לימים של נאצר, אבל אסור לנו, הישראלים, להיכנס בגלל זה למצב נוירוטי - מצב של הסתגרות והתבדלות מהסביבה המזרח תיכונית שבה אנחנו חיים. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיות יותר פתוחים - יש לנו הרבה מה ללמוד מהעמים הסובבים אותנו, ולא פחות מזה, גם לתת ולהעניק מהתרבות שלנו".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מסגדי קהיר. "אסור לישראלים להתבדל מהסביבה"
    צילום: גלעד מוליאן
    הנשיאים מובארק ונבון במרכז. "לאדם ברחוב אין בעיה עם ישראל, להפך"
    צילום: גלעד מוליאן
    מומלצים