דואט מעולם האמת

20 שנה אחרי שברח כילד מאירופה האנטישמית ומהפּרעות ביהודים, נחת החזן שלמה רייס במינכן, כתחנת מעבר בדרך לארצות-הברית. הוא נשאר שם לשבת, ואז לעוד 47 שנים. רייס היה החזן הראשי של גרמניה ושירת קהילות יהודיות עד שנת 1995, שבה פרש לגמלאות. לפני כשלוש שנים וחצי, בעת ביקור משפחתי בישראל, נהרג בתאונת דרכים.

עודד רייס, בנו של החזן, עמל בשנים האחרונות על יצירת גל-עד מוזיקלי לאביו, ולאחרונה יצא לחנויות האלבום "ראשון ואחרון" - דיסק שכולל קטעי חזנות שחודשו ונוקו מרעשים בטכנולוגיות דיגיטליות, ולצדו די.וי.די עם קטעים מהופעותיו של רייס בטלוויזיה הגרמנית, קליפ לדואט שבושל מהקלטות ישנות שלו ושירה של מומי לוי, וקטעי "מאחורי הקלעים" של העשייה. 

רייס נולד ב-1928 בפולין, וזמן קצר לאחר מכן עברה משפחתו לווינה. כבר בגיל 6 התגלה כישרונו המיוחד והוא נבחר להיות סולן מקהלת בית הכנסת. אלא שרוחות רעות החלו לנשב באירופה באותו הזמן, וב-1938, כשהחלו הפּרעות, המשפחה ברחה לצ'כיה. שם, בעקבות חוקי הגירה נוקשים שאינם מתירים למי שלא מלאו לו 18 לצאת מהמדינה, נאלצו בני המשפחה להתפצל. ההורים והאחות גדולה נסעו לארץ ישראל, והבן שלמה ואחותו נשארו בבית יתומים, ומשם הועברו למשפחות אומנות. 

בישראל לא שקטו ההורים על השמרים, ופעלו להעלאת בניהם. הם קיבלו סרטיפיקט יחיד ושיגרו אותו לצ'כיה. תנועת "עליות הנוער" מיהרה לקחת את האחות - שעלתה לישראל בחשאי, אפילו מבלי לומר שלום לאחיה שנשאר מאחור.

זמן לא רב עבר, ועל אחד הטרנספורטים מצ'כיה הועלה רייס הקטן. למזלו, נוסע מהקהילה היהודית שהכיר אותו אמר לו שאביו "השאיר לו שוקולד על המדף שקרוב לחלון" - וכשהוא טיפס - נדחף החוצה אל מחוץ לרכבת, שרק יצאה את תחום התחנה.

חבול ובוכה חזר רייס לכיוון התחנה, בלי לדעת שאותו יהודי כנראה הציל את חייו. באזור התחנה פגש אותו רופא הילדים ולקח אותו תחת חסותו. בינתיים, אמו של רייס הצליחה - לא בלי בעיות וקשיים - להשיג סרטיפיקט נוסף, והילד הועבר מצ'כיה לאיטליה, ומשם לכיוון ארץ ישראל על סיפון האונייה "גלילאה". אלא שבזאת לא הסתיימו תלאותיו: כשהגיע לאזור החוף התברר שתוקף הסרטיפיקט פג ורק הודות להתערבותה של הנרייטה סאלד - הוא נכנס בשערי הארץ והתאחד עם בני משפחתו.

ובחזרה לאירופה 

בארץ ישראל החל רייס הצעיר ללמוד את רזי החזנות מפי החזנים המובילים, ואף הצטרף למחזור הראשון של סמינר "סלע". הוא הופיע בתחרויות ובקונצרטים וכבש את הקהל. ב-1959, אחרי שסיים את לימודיו, גמר אומר לנסות את מזלו בארצות-הברית. 

באותה תקופה לא היו טיסות ישירות ליבשת אמריקה ורייס נחת ביום שישי במינכן. הוא חיפש את הקהילה היהודית כדי לבלות שם את השבת וכנהוג במקומות רבים - הוזמן כאורח להיות שליח ציבור. ביום ראשון, לפני שהיה אמור לעלות על טיסה טרנס-אטלנטית, כבר חיכה לו חוזה מוכן ומשכורת קבועה. הוא נשאר, ותוך זמן קצר הוא הצליח לחזק את הקהילה במינכן, גם באמצעות הפעלת מקהלות ילדים.

כוכבו של רייס דרך במהירות, ולא רק בקהילה היהודית. 10 שנים אחרי השואה, הרדיו הבאוורי הזמין את רייס להקלטות ואת קטעי החזנות שידר מדי יום שישי מעל גלי האתר. ב-1964 יצא רייס לקנדה, אבל הקור הקיצוני החזיר אותו לגרמניה, כשהקהילה בדיזלדורף ממהרת להציע לו חוזה. כשהגיע לעיר גילה שבקושי יש מניין והתפילות מתקיימות ב"שטיבלך" ולא בבית הכנסת הגדול.

חברי הקהילה ציפו שעם בואו, יסחוב רייס קהל נוסף ובית הכנסת ייפתח - וכך אכן קרה. אלא שאחרי שלוש שנים הוא החליט לעזוב את הקהילה. קשה היה בדיזלדורף להשיג אוכל כשר, שיובא מבלגיה או מינכן. ב-1967 הוא עבר לפרנקפורט וגם שם מילא את בית הכנסת והקים מקהלות ילדים. הוא החל להופיע ברדיו ובטלוויזיה, ובמונחים של זמננו - הפך לסלב מבוקש בתוכניות אירוח. ב-1995 יצא לגמלאות ומחליפו בתפקיד היה מי שנחשב היום לחזן הגדול ביותר - איצ'ה מאייר הלפגוט.

דואט בזמן

בשנים שלאחר מכן חי רייס על קו תל-אביב-פרנקפורט, כשהוא מבלה מספר חודשים כאן ומספר חודשים שם. למרבה הצער, הוא נהרג בתאונת דרכים טרגית כשביקר בישראל.

לאחר מותו החליט בנו עודד לאסוף חומרים מוקלטים של אביו - וליצור דיסק לזכרו. אלא שכשהחל לעבוד נתקל

בבעיה - רייס האב כמעט שלא הקליט חומרים מתוך אידאולוגיה שחזנות מקומה בבית הכנסת ולא על גבי קלטות. מה שכן היה זמין היו החומרים מהרדיו והטלוויזיה וכמה הקלטות פיראטיות שערך בביתו.

באמצעות טכנולוגיות דיגיטליות ניקה הבן את השירים מרעשים, ואף יצר דואטים - ואפילו טריו - בין אביו לבין חזנים וזמרים בני ימינו. להקלטות גם הוסיף מקהלות וכלי נגינה כדי להעשיר את הסאונד. בין המתארחים באלבום דודו פישר, החזן יעקב מוצן, החזן ישראל רנד ואחרים. השיר "קומי אורי", שמובא לעיל, מורכב מקטע מ"לכה דודי" ששר שלמה רייס בתחילת הקריירה, וממילים שכתבה חמוטל בן-זאב ושר מומי לוי. דואט ממרחק של 50 שנה.