אני נשואה באושר, קבלו ממני מתכון מנצח
אלוהים חילק לי מרכיבים די בסיסיים, אבל את העוגה אני אפיתי לבד על פי אותו מתכון מיתולוגי וכלל לא סודי שקיבלתי פעם: קערה מלאה ברגש, כוס הבנה, כוס וחצי התחשבות, כפית ותרנות, קמצוץ ויכוחים, ארבע כוסות גדושות של סקס משובח
הרשו נא לי לקחת אתכם לרגע קט לסיבוב במחוזות חיי הנישואים, על גבי רכבת הרים לא אימתנית, בלונה פארק מסוג אחר. קוראים לי אלכס. אני נשואה – באושר – ולהלן כמה טיפים מהפנקס הפרטי שלי:
אני מאמינה שמי שיוצר את כל הטוב מסביב זה רק אנחנו. החוכמה הגדולה היא להתמודד עם מצבים בצורה נכונה, להביט במשקפיים ורודים קדימה ולדלג על מכשולים כמו על שלוליות מים ביום גשום.
התמודדות היא עניין של כוחות נפש, כפי שכתבה כאן לא מזמן לביאה אחת. גם כשהכל מתמוטט עלייך, בשום אופן אל תעזי להחליף את המשקפיים הוורודים במשקפיים שחורים אופנתיים. שימי להם רגל, למכשולים והפילי אותם, כדי שתוכלי תמיד להיות צעד אחד לפניהם.
שחקן פוקר טוב זה לא רק מזל וקלפים שחולקו
אמת ויציב, החיים נראים יפים ונכונים כאשר את יפה, בריאה, מאושרת, אוהבת, נאהבת ואמידה. החיים אכן אינם מחלקים לכולם קלפים שווים, אבל הרי כולנו יודעים ששחקן פוקר טוב זה לא רק מזל וקלפים שחולקו, זה בעיקר לדעת לשחק את המשחק ולהיות ווינר. צריך אופי וראיית עולם נכונה - ואת על הסוס בדהירה קלה.
אלוהים חילק לי מרכיבים די בסיסיים וצ'יפר אותי אולי במרכיב או שניים, אבל את העוגה אני אפיתי לבד על פי אותו מתכון מיתולוגי וכלל לא סודי שקיבלתי פעם: קערה מלאה ברגש, כוס הבנה, כוס וחצי התחשבות, כפית ותרנות, קמצוץ ויכוחים, ארבע כוסות גדושות של סקס משובח ותשומת לב אדירה לא לשרוף את התערובת הנפלאה בתנור החיים.
גם אני הייתי בהריון עם בצקות ברגליים ובטן מאיימת, אבל עדיין הרגשתי האשה הכי סקסית בשכונה. גם אני סבלתי מחוסר תיאבון מיני אחרי הלידה, אבל לא הסתובבתי נרגנת וכעוסה על בעלי שהרגיש שעולמו משתבש, מפני שביום בהיר אחד, אשתו התאהבה ביצור קטן ומקומט שצורח ומעיר אותו שלוש פעמים בלילה. איכשהו, הוא הבין מהר מאוד שהבכיינית הקטנה היא חצי ממנו והיא לא גוזלת ממנו את אשתו, אלא משלימה אותה ואף מרחיבה את מעגל האושר.
ולכן, אם במשך כמה חודשים כמות האורגזמות שלו ירדה באופן תלול ובוטה, הוא בהחלט הבין שגם אשתו סובלת מחסך טראומטי בהתכווצויות נעימות, ויחד למדנו לדלג על החסך עם הרבה הומור שחור וטבלת ייאוש אחת עד לחזרתנו למסלול הלוהט של חשקים ותשוקות.
אז איך עושים את זה? למה אצל חלקנו זה דשא ירוק ומאיר עיניים ואצל אחרים העצים עירומים ומוקפים בעלי שלכת צהובים שנשרו להם?
ברור לי לחלוטין שאני נשמעת לחלקכם כמו איזו דודה מעיתון נשים זול, בנאלית, קיטשית, דביקה. אבל בנות ובנים, מה דעתכם לנסות פעם או פעמיים? ייתכן שתגלו פתאום שלא נורא כל כך להיות דביקים מפעם לפעם. הרי לכל אחד מאיתנו יש בבית מקלחת כדי לשטוף מעליו את כל הסכרין אם מתוק לו מדי – אני פשוט מאוד אוהבת מתוק.
מי שמתפשר מתחת לחופה - מתפשר כל החיים
לא התחתנתי מתוך פשרה או מטעמי נוחות, וזה הכלל הראשון. מי שמתפשר מתחת לחופה - מתפשר כל החיים. ואף על פי שבחיי נישואים דרושה מידת התפשרות, מדובר כאן בפשרה שהופכת למרמור שהופך כל בדל ניצוץ לפחם שחור, כי כל החיים מסתובבים בהרגשה של "מגיע לי יותר מזה". את יכולה לא להיות בטוחה בדייט הראשון וגם החמישי, אבל אם את עומדת לידו ברגע שבירת הכוס, הדמעות האלה שזולגות על הלחיים הוורודות צריכות להיות מאושר ולא מחשש.
החיים במשותף (עם או בלי כתובה) דורשים תחושת בטן טובה – אנשים צריכים לעשות מה שטוב להם, מה שהם מאמינים שיהיה טוב לבן זוגם, מה שיהיה טוב עבור שניהם. ועם מעט חשיבה והתחשבות, תאמינו לי שניתן ואפשר למצוא את משולש הקסם הזה שהוא לא פחות חשוב ממשולש הקסם ההוא.
יעידו על כך השכנים, שאת צעקותיי שומעים
אני לא חיה עם אדם מושלם, וגם הוא לא ממש מצא מלאכית משמיים. יעידו על כך השכנים, שאת צעקותיי שומעים לא רק באמצע הלילה מתוך שכרון חושים, אלא גם באמצע היום כשאני כעוסה במיוחד. אבל אנחנו אנשים טובים בבסיסנו, עם רצון אדיר לחיות את החיים בצד הנכון, ולכן אנחנו לומדים כל יום מחדש מה לעשות כדי להישאר על המסלול הנכון.
אני יכולה להתרשם עמוקות מבחור צעיר ויפה שזיפי זקנו מדגדגים אותי גם בלי לגעת, אבל לעולם לא אעמיד אותו בהשוואה לזה שמחמם אותי בלילות קרים. כי מה לעשות, לעיתים הגוון הירוק של עיני השכן מהמם, רק שלא תמיד דווקא הגוון הזה מתאים לצבע הנפש שלי. אילו הייתי מחפשת לחיות בארצם הקסומה של הצעירים שהיינו לפני עשור, הייתי רוכשת מראה בה תתבגר דמותנו ואנחנו נישאר לעד בני 20 ומשהו, יפי הבלורית והתואר. לשמחתי, לא מצאתי מראה שכזו אצל אף סוחר עתיקות, ובאין ברירה, אנחנו לומדים להתבגר לאט ובחן וליהנות מיתרונות העשור שעבר. יחד עם זאת, העטיפה של המתנה לא פחות חשובה בעיניי ממה שמסתתר לו בפנים, וכמו שאני מטפחת כל העת את מעלותיי הפנימיות, אני בהחלט דואגת גם לעטיפה החיצונית.
למדנו לחיות כשניים, ולמדנו גם איך מוותרים מעט על הדעתנות שהוציאה מאיתנו כל מריבה. למדנו גם להשתדל הכי חזק שאפשר לא לבנות כעס, כי כעס שנבנה ומצטבר בתוכנו רק הולך וגדל עד לשלב בו אפשר לאבד שליטה וכשזה קורה, שורפים גשרים ולאחר מכן, גם אם מאוד רוצים, אי אפשר לחזור חזרה, מפני שהכל שרוף ושחור, ובעיקר - אין דרך גישה.
בשק התכונות הפחות טובות שלנו לא קיימת קנאה, בעיקר מפני שרכשנו לנו אמון זה בזה. אני עשויה בהחלט לחוש דקירה קטנה בלב כשאשה יפה ניגשת לבעלי ומבקשת שידליק לה סיגריה, אבל אני בעיקר חשה גאווה על כך שהוא מחוזר ואני מפרגנת להרגשה הטובה שלו ושמחה על כך שהוא שלי.
וכך, למרות שחיים בשניים, רצוי לא לחיות בכלוב, גם אם הוא מרווח מאוד, מרוצף שיש ושלל כבשים של קדישמן תלויים על קירותיו. מי שחי בכלוב, יפה ככל שיהיה, תמיד ירגיש שיש לו הכל אבל אין לו כלום. לכל זוג יש כללים ברורים לבגידה, וכל זוגיות מציירת לעצמה גבול ברור אדום ועבה אותו לעולם לא חוצים. במגבלות הגבול הזה, כדאי לצאת לעיתים ולעוף מעט באוויר הצח מבלי שאף אחד יסגור את הדלת לא ביציאה ולא בכניסה. אם יש לך אמון בבן הזוג שלך, את תאפשרי לו את המרחב והחופש הנדרש כדי לא לאבד את עצמו בתוך החיים כשניים.
ומן העבר השני, בדיוק כמו שכל אחד צריך מעט מרחב, כך גם צריך את ה"ביחד". לא צריך להיות עשיר כדי להקדיש ערב אחד בשבוע לבן הזוג מחוץ למסגרת הביתית. לא חייבים לבלות במקומות נוצצים, אפשר סתם לשבת עם בקבוק בירה מול ים שחור ומלאי כוכבים בקיץ, או בבית קפה שכונתי בלילה קר. אפשר לנצל זמן איכות בבית , אבל זה לא ישווה להרגשה שנלווית לטקס היציאה מהבית ורגעי השונות שהם מחוץ לטריטוריה המוכרת.
אני בהחלט מודעת לכך שמה שטוב לנו, אינו בהכרח מתאים לזוגות אחרים. אני, לדוגמה, לא מוצאת טעם לשוחח עם ירוק העיניים שלי בכל שעה עגולה ביום. ברור ונהיר לי שהוא זוכר שאני אוהבת אותו עד לארוחת הערב. לעומתי, יש לי חברה טובה שגם בישיבה בבית קפה תתקשר להתייעץ עם בעלה מה להזמין.
גם זה טוב וגם זה. אין כללים ברורים שמקבלים על דף נייר כשנכנסים לזוגיות. כל זוג צריך להשתדל באמת למצוא את משולש הקסמים שלו .
