הנפת שלטים גרועה מסרבנות
"האם תומכי מחאת חיילי כפיר מעוניינים שמעמדי השבעה בצה"ל יהפכו למפגנים פוליטיים? כיצד הם יחושו כשבמעמדים כאלו יונפו שלטים כמו 'גדוד X לא מגן על התנחלויות', ו'גדוד Y לא יורה על ילדים פלסטינים'"? הרב אמנון בזק מישיבת הר עציון במכתב פתוח לעמיתיו בישיבות ההסדר
התמיכה הציבורית לה זוכים החיילים שהניפו שלטים נגד מעורבות צה"ל בהריסת מבנים ביישובים ביהודה ובשומרון, מאת כמה ראשי ישיבות ודמויות ציבוריות, צריכה לעורר דאגה אצל כל מי ששותפות הציבור הדתי-לאומי במפעל הציוני חשובה בעיניו. על מעשיהם של החיילים עצמם עוד אפשר להגיב בסלחנות; בסך הכול מדובר כמעט בנערים, שפועלים 'מן הבטן' ולא מתוך שיקול דעת מעמיק. אולם את אנשי הציבור, אמנם מעטים אך קולניים למדיי, המעניקים להם גיבוי, לא ניתן לפטור באופן שכזה.
באופן עקרוני, אני חלוק מכל וכל על אלו הסוברים שיש לסרב לפקודה על הריסת מבנים וכיו"ב, הן ביהודה ושומרון הן בכל מקום אחר במדינה. אני חולק על גישה זו לא רק משום שאינני רואה בעיה הלכתית בהריסת מבנה שנבנה ללא אישור, אלא בעיקר משום שההבנה הכל כך פשוטה של המושג 'הלכה', בעיקר בכל הנוגע לענייני הנהגת המדינה, כוללת התייחסות רחבה מאשר ראייה נקודתית שטחית. משום כך, גם אם יש מי שסובר שיש רמה מסוימת של איסור בהשתתפות במעגלי האבטחה בפעולות כגון אלו, דומני שאין הוא יכול להתעלם מן המחיר הכבד של נתינת לגיטימציה לסרבנות ככלל, ולנזק העצום שצה"ל ומדינת ישראל כולה עלולים לשלם על כך.
עם זאת, אינני יכול לכפות את השקפת עולמי על מישהו אחר. משום כך, גם אם לא אוכל להבין את הראייה הסוברת שהשתתפות בפעולות אלו מצדיקה סירוב פקודה, מכל מקום יש בראייה כזו היגיון פנימי מסוים. אוכל להצטער על מה שנראה בעיני כחוסר פרופורציה וכראייה שטחית, אך בסופו של דבר, לכל אדם מערכת ערכים משלו. אני מסוגל ברמה מסוימת לגלות הבנה כלפי אדם המאמין באמונה שלמה שפקודה שניתנה לו סותרת חזיתית את עולם הערכים שלו, עד כדי שגם המחיר שסירוב הפקודה יגבה מבחינה לאומית איננו מצדיק היענות לפקודה, אף אם אני חולק על תפיסתו לחלוטין.
אולם מה לשאלה מוסרית זו ולהנפת השלטים בעלי גוון פוליטי על ידי חיילים בהזדמנויות שונות? הרי כאן לא מדובר באדם שכופים עליו לעשות משהו הנראה לו אסור ובלתי-מוסרי. כאן מדובר סתם בהפיכת זירה צבאית למקום להפגנות פוליטיות. איזו לגיטימציה יש למעשה זה?
צה"ל נותר אולי המקום האחרון שבו החברה הישראלית עדיין מתאחדת סביב מכנה משותף בסיסי, של הצורך של מדינת ישראל בצבא חזק ומשמעותי. לצבא מגיעים אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית, שקל מאוד למצוא את המפריד ביניהם. אולם, הצבא עומד דווקא על המאחד, על המשותף לכל מי שמדינת ישראל יקרה בעיניו.
ויכוח בנושא מה תפקידו של צה"ל הוא לגיטימי לחלוטין, כמובן, כל עוד הוא נעשה במסגרת אזרחית. בנושא זה ודאי יהיו דעות שונות, מימין ומשמאל. אולם הפיכת הצבא לבימה להבעת עמדות פוליטיות היא קעקוע מוחלט של תחושת הלכידות ושל ההיררכיה הצבאית, החשובות כל כך בשעת פעילות מבצעית ומעבר לכך. האם באמת רוצים התומכים בהנפת שלטים שמעמדי השבעת חיילים יהפכו למפגנים פוליטיים? כיצד הם יחושו כאשר במעמדים כאלו יונפו שלטים כמו 'גדוד X לא משתתף בהגנה על התנחלויות', או 'גדוד Y לא יורה על ילדים פלסטינים'? האם הם לא מבינים את ההשלכות של מעשיהם?
הנזק מפעולות אלו ברור לחלוטין, ואילו התועלת אינה נראית כלל באופק. אין כל סיבה לחשוב שהפגנות בתוך המסגרת הצבאית יעילות יותר מאשר באזרחות, ואדרבה, סביר להניח שפרט לכך שהן 'מושכות אש', הן לא מאיימות על אף אחד. על כן, אני פונה לעמיתיי הרבנים בישיבות ההסדר: אנא, התנערו בהקדם ממעשי נערות אלו. אל תנסו לקדש מעשים שיש בהם רק נזק לצבא בכלל ולמעמדן של ישיבות ההסדר בפרט, ושהם גורמים לא מעט לחילול השם. את הוויכוח על סירוב הפקודה ננהל בהזדמנות אחרת. אולם נסכים על כך שהצבא צריך להישאר גורם מאחד, ושאת הוויכוחים הפוליטיים יש לנהל מחוצה לו.
והערה אחרונה: לתנועת חב"ד יש זכויות רבות, בעיקר בפעילות המבורכת בבתי חב"ד ברחבי העולם. אולם אין לשכוח, כי מבחינה אידאולוגית חב"ד היא תנועה אנטי-ציונית מובהקת. חיבוק הדוב של אנשי חב"ד למניפי השלטים, וסכומי הכסף שהם מרעיפים עליהם, הם ניצחון האידאולוגיה האנטי-ציונות על ערכי הציונות הדתית. אל תסתנוורו. דרכנו שונה באופן מהותי. אנו מאמינים בחשיבותה המכרעת של מדינת ישראל, ומתוך כך מבינים את חשיבות לכידותו של צבא ההגנה לישראל. אל ניתן ל'טראומת ההתנתקות', המלווה חלקים רבים מן הציבור הדתי-לאומי, לטשטש לחלוטין את יסודות אמונתנו ואת מחויבותנו לפעול מתוך שיקול דעת בוגר ורציני.
