איפה הילד?

איפה הילד בישראל - כנראה מדובר רק בלהקת רוק ידועה ולאו דווקא בשאלה מרכזית שממשלת ישראל ומשרדי הממשלה הרלוונטיים עסוקים בה. השאלה מתחדדת דווקא ביום בו בכל העולם מציינים את יום הילד הבינלאומי במלאת 20 שנה לאמנה הבינלאומית לזכויות הילד, עליה חתומה גם מדינת ישראל, שלא יישמה אותה בפועל.

האמנה שעליה חתמו מרבית מדינות העולם בשניים ביולי 1990, מבקשת לעשות שינוי דרמטי במעמד ילדי העולם. בניגוד לתפיסה הקודמת, לפיה כל קטין נתון לחסדי הוריו וכמעט איננו יכול להפעיל בעצמו זכויות וחובות, שואפת האמנה לבסס מערכת זכויות עצמאיות העומדת לרשותם של ילדים ואינה מוגבלת על ידי הוריהם או אפוטרופסיהם. שינוי זה רחוק מלהיות סמנטי: בעוד שבקרב ילדים רכים זכויות אלה יהיו קשות יותר למימוש, ניצבים אנו בפתחו של עולם בו יוכל קטין בשנות העשרה לחייו לדרוש ולקבל "קול" עצמאי אל מול המדינה ומערכת המשפט.

בחתימתה על האמנה, התחייבה מדינת ישראל לפעול בתוך שנתיים לעיגון הוראותיה בחקיקה. בפועל, רק בשנת 1997 מינה שר המשפטים דאז צחי הנגבי ועדה לשם כך, בראשות השופטת סביונה רוטלוי, שמצאה כי במספר רב של נושאים החוק הישראלי איננו תואם את עקרונות האמנה הבינלאומית. לכן, קבעה הוועדה כי יש לחוקק את חוק הילדים שירכז את כל ההסדרים החוקיים המתייחסים לילד וליחסיו עם הוריו, עם המדינה ולמול החוקים הרלוונטיים. כן המליצה על הקמת גוף מרכזי שיקדם וידאג לזכויות הילדים.

 מסקנות ועדת רוטלוי הוגשו, לפני למעלה מחמש שנים לשר המשפטים דאז טומי לפיד ז"ל שהבטיח כי מיד יתגייס לכתיבת החקיקה המתאימה. מה קרה מאז? לא הרבה.

למעט חוק זכויות התלמיד משנת 2000 שתוקן בהתאם לדו"ח הוועדה, לא קודמה חקיקה ולא הוקם גוף שידאג לקדם את זכיות הילד. ההישגים החינוכיים בבתי הספר נמצאים בנסיגה מתמדת ובסופו של דבר החליט משרד החינוך כי דווקא במלאת 20 שנה לחתימת האמנה לא תעשה כל פעילות מיוחדת לציון יום הילד הבינלאומי בבתי-הספר. ישראל הופכת לאי בודד בעולם המתעלם מהצורך לדאוג לילד ולקידומו.

לא מזמן מצאו עצמם רבים מאזרחי מדינת ישראל נכלמים מול מסך הטלוויזיה, מנסים להבין כיצד נוטל הורה את חיי ילדו באין רואה ובאין שומע. כיצד הוא הופך את חייו לגיהנום עלי אדמות באין לו מגן. רבים תוהים כיצד עלינו לעבור מבחנים ובדיקות על מנת להיות כשירים לנהיגה על כביש, אולם עבור גידול וטיפוח ילדינו - המשימה החשובה מכולן, לא נדרשת כל הכשרה וגם לא "הסכם" המגדיר את המותר והאסור.

הרוח הרעננה המנשבת ממסמכי ועדת רוטלוי מבקשת להתוות קווי מתאר למערכת יחסים חדשה בין ילדים להוריהם ולמדינה, ומשקפת תפיסה של אחריות קולקטיבית כלפי ילדינו. לשם כך, מבקשת הוועדה לטפל מיידית בנקודות הארכימדיות הנוגעות למעמד וזכויות הילד בישראל: הגדרת האחריות ההורית, היקפה ומגבלותיה בחוק; הצורך האקוטי בזכות לייצוג משפטי נפרד לילדים, כתנאי לניהול הליך ראוי המשכלל נאמנה את אינטרס הילד ולא רואה בו נגזרת מהאינטרסים של הוריו; זכויות הילד לפרטיות, למידע ולחופש ביטוי במערכת החינוך, והרשימה עוד ארוכה וטובה.

טוב היתה עושה הממשלה אם היתה מקדישה ולו עשר דקות בישיבתה הקרובה כדי לדון בשאלה איפה הילד בישראל. טוב היה עושה שר המשפטים לו היה נוטש לשעה קלה את העיסוק בשאלה הגורלית אם לפצל או לא לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, כדי לדאוג לילדי ישראל ולממש את מסקנות ועדת רוטלוי על-יד חקיקה מקיפה והחלטות ממשלה מתאימות.

עו"ד מוריאל מטלון, יו"ר יוניצ"ף ישראל