אני מקנא באנשים שהנאמנות באה להם בקלות
ובאנשים שהבגידה באה להם בקלות. אנשים שלא סקרניים לנסות דברים חדשים, או כאלה שמנסים הכל כאילו שזה ברור שזה פשוט מגיע להם, בלי לבטים וייסורים. חייהם כנראה הרבה יותר קלים משלי, שחופר ותוהה עד שאין לי כוח יותר
אני מקנא באנשים שיודעים. אנשים שלא מתלבטים. שהכל ברור להם, גם אם כלום לא באמת ברור. לפחות לא לי.
איש בוגד באשתו? ובכן, אולי הוא באמת בן זונה מניאק סדרתי שלא מסוגל לדחות סיפוקים. ומצד שני, אולי הוא בזוגיות שהגיע לשלב המונוטוני משעמם שלה (עבודה, בית, שעה/שעתיים עם הילדים, הירדמות מול הטלוויזיה, חפוז עם האשה פעם בשבוע שבועיים וכולי, עד המוות?) אולי הוא צריך להרגיש שהוא עוד חי בזכות עצמו, גם אם רק לרגע חפוז וכשהוא עוד נראה פיזית כמו משהו שמזכיר את עצמו של פעם?
אני מקנא באנשים שמסוגלים לעשות את אותו התפקיד בעבודה שאינה משתנה במשך שנים בלי שזה יראה להם מוזר. אנשים שברור להם שיש אלוהים ושחשוב לו שנלבש כיפה ולא נאכל צ'יזבורגרים. אנשים פסקניים שמיד, בשבריר שנייה, מבינים (או חושבים שהם מבינים) כל מצב ומסוגלים לשפוט אותו באופן חותך וחסר ספקות. אני רואה אותם סביבי בעבודה. יש לי חברים כאלה ברמות קרבה כאלו ואחרות. יש לי כאלה במשפחה. אני קורא תגובות שלהם באלפים פה ב-ynet.
ואני נטרף לגמרי.
לא מסוגל להבין את הפסקנות הזאת, את הידענות המוחלטת. לא מבין מאיפה השכנוע הפנימי העמוק של האנשים האלו מגיע. איך הם לא מתלבטים כמוני? לא טוחנים את עצמם על ענייני קריירה, לא מתייסרים בדילמות בחינוך הילדים. לא מפקפקים בזוגיות שלהם או בעצם היכולת שלהם לזוגיות ארוכת טווח.
אולי זה עניין של שלב בחיים. אולי גם אני אגיע למנוחה ולנחלה כשאהיה גדול. אולי נסיון החיים שלי דוחף אותי להטיל ספק בכל מה שלכאורה נראה ברור, בעוד שאחרים מעדיפים את הפשטות של ראיית המציאות בשחור ולבן. ילד בוכה ואמא מתעלמת ממנו או כועסת עליו – אמא רעה. איש בוגד באשתו – בן זונה מניאק. איש לא חוזר מרילוקיישן קצר בחו"ל – בטוח טיפוס שטחי שרק כסף מעניין אותו, המשפחה לא חשובה לו ואין לו שורשים.
הכל ברור. הכל פשוט.
ורק לי כלום לא ברור. הכל אפור וחום ומלוכלך ומעורבב. חברים שלי תמיד טענו שקל לעבוד עליי, מפני שהכל נראה לי סביר ואפשרי ואני יודע שלכמעט כל דבר יכולות להיות מספר סיבות הגיוניות. הגישה הזאת שלי נובעת מזה שלדעתי כמעט כל מה שאנחנו רואים הוא במקרים רבים רק תוצאה סופית של תהליכים מורכבים וארוכים שאיננו מודעים אליהם. קצה קטן של קרחון עצום. אמא מתעלמת מבכי הילד? אולי היא באמת אמא רעה שמתעלמת מהילד והוא נדחף לבכי בלית ברירה. ולעומת זאת, אולי היא דווקא מנסה, לגמרי במודע, לא לתגמל בכי? אולי היא מותשת?
אולי הוא צריך להרגיש שהוא עוד חי בזכות עצמו
הטור הקודם:
אני נאמן לאשתי רק מחוסר ברירה, לא מתוך שכנוע
ויק טור
הבעיה נעוצה בעובדה הבסיסית שאני אוהב נשים. אני ממש אוהב נשים. אוהב לענג אותן, אוהב לבשל עבורן, אוהב לקשקש איתן. והואיל ואשתי לא בהכרח שותפה לדעותיי על מין, די סביר שגילוי של בגידה יחבל בזוגיות שלנו. אז אני מתאפק (בינתיים)
אני כותב את זה וכבר מתחיל לקנא בכל המגיבים הפסקניים שתכף ישפטו אותי. שמיד ברור להם שזה בגלל האשה שלא רוצה מין, או שיהיה להם ברור שאני בעצמי חרמן שמת לבגוד ומתחבא מאחרי ניסוחים יפים (למען הסר ספק: כן, אני חרמן. לדעתי כולם כאלו. אני פשוט מוחצן יותר או קשקשן יותר. כן, אני מתקרב ל-40 ותוהה אם הפעם הבאה שאתרגש באמת תהיה כשהילדה שלי תגדל ותתחתן).
אני מקנא כל כך באנשים שהנאמנות באה להם בקלות. או הבגידה. אנשים שלא סקרניים לנסות דברים חדשים, או כאלה שמנסים הכל כאילו שזה ברור שזה פשוט מגיע להם, בלי לבטים וייסורים. לפעמים נדמה לי (למעשה אני בטוח) שהחיים של אלה וגם אלה כל כך הרבה יותר קלים משלי, שמטיל ספק בכל דבר ושהופך וחופר ותוהה עד שאין לי כוח יותר.
או עד שאני בודק.
ואז יש תוצאות והשלכות, ואנשים חסרי ספקות שופטים אותי וחושבים שיודעים מי אני ומה מניע אותי. שחושבים שמה שנכון להם בהכרח חייב להיות נכון גם לי. ולעומת זאת, אחרים לא מבינים מה אני מסתבך כל כך, והרי הכל כל כך פשוט.
והכל כל כך לא.
אם זה היה פשוט, 98% מהשירים, סרטים, ספרים, והצגות לא היו נכתבים לעולם. ואם זה היה פשוט כל כך - זה לא היה מעניין כל כך.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
