שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: יוני בן-שלום

    קרחון פריטו מורנו: חוויה תוססת שמתמוססת

    יוני ממשיך במסעו בארגנטינה לעבר קרחון פריטו מורנו הכחול, המתפורר לתוך אגם שנהפך נהר בצבע טורקיז. הוא נוסע בדרך מספר 40 הקשה, כשגם מזג האוויר אינו מאיר לו פנים. אבל מה לא עושים בשביל אחד המראות היפים בעולם? פרק 28

    זה המעבר השני שלי השבוע מצ'ילה לארגנטינה, כשהתכנית להגיע היום לרכיבת שטח ב"רוטה קוארנטה" - דרך מספר 40. אגם "בואנס איירס", זה שהצ'ליאנים קוראים לו "חנראל קאררה", נפרש משמאלי וגלים, כסייחים במצנפות קצף לבן, דהרו מזרחה.

     

    הנוף סביב התרוקן מצמחייה גבוהה והפך שטוח יותר ויותר. פה ושם בקפל הקרקע, נחבא מבנה אבן, צריף או אוטובוס שהפך ליחידת מגורים מנופצת שמשות. הייתי בכיוון העיירה פריטו מורנו (Perito Moreno).

     

    בשני צידי הרחוב חנו כלי רכב שיצאו זה עתה מנסיעת שטח ארוכה. לא משהו יוצא דופן, פרט לכך שהם היו שייכים לתסריט וסיפור אחר אולי. כולם היו כלי רכבים מקוריים מתחילת המאה ה-20: בנטלי, אם.ג'י. ועוד שמות שכבר נכחדו. לשיירה נלוו גם כמה טנדרים עמוסי צמיגים ומכונאים. נראה שיש כאלה שלוקחים מכונית ששווה כמה מאות אלפים, וקורעים אותה במלוא הרצינות במסלול שלא עושה הנחות לאף אחד. אדיר!


    כלי רכב מקוריים מתחילת המאה ה-20 בפריטו מורנו (צילומים: יוני בן-שלום)

     

    אחרי שהבנתי שמהרחוב הזה לא אראה פרוסת לחם פרט לתמונות יפות, חזרתי לתחנת הדלק בצומת הכניסה וחטפתי משהו לאכול, וגם שני ליטר מים. ברוח שעוצמתה רק התגברה, יצאתי בשעה שלוש לערך דרומה, אל תוך דרך מספר 40 לכיוון התחנה הראשונה: באחו קאראקולס (Bajo Caracoles).

     

    בתחילה הדרך היתה סלולה, קצת מאכזב לנוכח מצב הרוח המסתער שהייתי בו. קמתי בבוקר בידיעה שמחכה לי "וואחד" נסיעת שטח. הלו מה זה האספלט הזה? לא לדאוג. אחרי 50 ק"מ, הכביש נגדע באבחה אחת ו"טראח" לתוך החצץ, כשרוח צד מכה בכל הכוח. שמרתי על מהירות בין 50 ל- 70 ק"מש, כשזנב האופנוע מחליק בשליטה מצד לצד, בהתאם לדילוגים שלי מנתיב כבוש אחד לשני, קופץ מעל לתלמים שנטחנו בגלגלי רכבים שנים רבות.

     

    לכל צד שהבטתי, ראיתי רק גבעות שחוחות עטויות פלומת שיחים שפופים, כעדרי קיפודים עגולים הנאחזים בכוח בקרקע. רכבתי כשעה לגמרי לבד. זה משהו מזכך ומזקק, כאילו כל העולם ואשתו החליטו להשאיר לי את המסלול המיתולוגי הזה, לבלות בו לבד. תודה.


    דרך מספר 40. "וואחד" נסיעת שטח

     

    זוהי דרך נטושה בסוף העולם, ויחד עם זאת מתוחזקת. עוד בטרם הצלחתי לסיים את השיר המדברי של מאיר אריאל וברוזה, וכבר צצה באחו קארקולס, על קו האופק הגלי לפנים, אנטנה וקבוצה של כ-15 בניינים חד-קומתיים, יישוב המופיע במפה כאילו מדובר בחדרה לפחות.

     

    נווה מדבר קדום בתוך הישימון הגדול

    מאחר ולמדתי את שיש לדעת על המקום, התגלגלתי ישירות למלון הדרכים "רוטה 40" הבנוי מאבן אדמדמה. את פניי קיבלה חזית מכוסה עשרות מדבקות של רוכבי ונהגי אתגר שחלפו במקום לאורך השנים. 

     

    נכנסתי לתוך חלל מסעדה/מינימרקט/חדר טלוויזיה ומשרד קבלה באחד. הקטור, איש גדל מידות, איטי, חביב ובעל המקום הסתכל לעברי בסוג של שעמום סלחני, הנובע כנראה מכך שראה כבר מאות כמוני, המגיעים בעיניים נוצצות וחושבים שגילו את זרזורה, מעין נווה מדבר קדום, בתוך הישימון הגדול.

     

    קיבלתי את חדר מספר 1 בקצה המסדרון. שתי מיטות צרות, חלון ושירותים במסדרון. זהו. אין כאן אינטרנט ואין בטיח, ואולי טוב שכך. זה מקום להתייחד איתו לא להיות מחובר בשום חוט או אל-חוט לשום דבר.


    בקצה רוטה קוארנטה. דרך 40

     

    אחרי החלפת בגדים מהירה יצאתי לשוטט ברחבי היישוב, כשביום בו כולם נמצאים בבית, מונה 40 תושבים. השמש הנמיכה במערב והימים החלו להתארך. ענני גובה ואובך תכלכל שפכו על הכל צללים מאורכים ומטושטשי שוליים. היה במקום משהו "קפה בגדדי" כזה, לפי הפעילות הנמרצת של ציוד מכאני כבד במרחק. לקראת ערב הגיעה קבוצה של עובדים בכביש לאכול ולהריע לקבוצת הכדורגל שלהם, תוך זריקת פחיות בירה זה על זה.

     

    בפעם המי יודע כמה אני שוב במדבר. לא ישימון ממש, אבל מקום רחוק לא רק מהארץ, כי אם צדדי ומנותק גם בערכים ארגנטינאים. דתות החלו במדבר, אנשים נמלטו אל המדבר - זו הזירה המתבקשת לעבור בה סדנת ניקוי חול פנימית.

     

    אני מרגיש בתוכי כי יש משהו בזמניות, בארעיות, בתלישות של מקום שכזה, המאפשר לי לחתוך מבעד לוילונות ומחיצות דמיוניים. לקצר דרך לדיון פנימי דווקא בנושאים מהותיים, חשובים וראשוניים. תובנות עומדות פתאום במנותק מהדחף האנושי להעמיד אותן למבחן מעשי. במקומות כאלה אפשר לפרק ולהרכיב, אפשר לפזר ולערום. אפשר, ולו לרגע, לומר "פוס".

     

    המפגש שלי עם אנשים גם במקום מרוחק וזר כזה, יש בו מין נגיעה אוורירית של כמיהה הדדית. כל מה שאדע עליהם וכל מה שאחשוב, או אזכור משנייה אחת של מבט, מטון מקרי של דיבור וממחוות תנועה סתמית, יהוו עבורי מעתה והלאה את סך ההתרשמות ונקודת המבט שלי על הקטע הזה במסע, כי בשורה התחתונה זו לא רק האדמה. כאן, כמו בכל מקום, קודם לכל הוא האדם.

     

    50 ק"מ של בָּלֶט לאופנוע

    מבנה פונדק הדרכים הוקם בשנת 1943 וכנראה עמד כאן בודד שנים רבות כחאן נחוץ והכרחי. ככזה, הוא בנוי כמבצר קטן. השכמתי עוד בחשיכה, ידעתי כי עלי לצאת לדרך מוקדם ככל האפשר. הרוח מתחילה להתפרע ממש בסביבות עשר בבוקר, ועד אז הרכיבה יכולה להתנהל בנוחות יחסית.

     

    הכל טוב ויפה אך דלתות הפונדק ננעלו מבחוץ. כלומר אין לי דרך לעזוב עד שיואיל אדון הקטור להתעורר. הרוח אכן שככה בלילה ורוטה קווארנטה מחכה לי עם דרך חובטת של 340 ק"מ.

     

    שמרתי על מהירות נוחה שאיפשרה לי להביט ארוכות לתוך השממה בצידי הדרך. עדרי גואנקו ג'ינג'ים-זהובים, חצו את הדרך ועופות הניינדו (היען הדרום אמריקני) הנישאים על זוג פולקעס שיודעות גם לרוץ ומהר, שמרו מרחק. כמה שהתאמצתי לגעת בנקודה הדמיונית בה מתחברים שולי הדרך באופק, היא המשיכה להתרחק.


    גואנקו בפאמפאס של פטגוניה לצד דרך 40

     

    הרוח החלה לעלות ולאחר 110 ק"מ בערך, פתאום כביש. וכמו שכבר התרגלתי לתעתוע הזה מהקראטרה אוסטראל, מישהו הצניח לכאן חגורת זפת חלקה ושחורה שמתחילה בשום מקום ונגמרת בשום כלום. איכות סלילה, שהיא כשלעצמה, שירה. וכמובן, במלאת 50 ק"מ של בָּלֶט לאופנוע ולאספלט, זה נגמר.

     

    הרוח כבר חזרה מהפסקת הלילה וזה הולך להיות קטע משעשע למדי, לכוון את האופנוע קדימה. עם כל רוחבה הנדיב של הדרך, לרשותי נתיב כבוש ממש ברוחב 15 ס"מ בלבד, העובר בין שני רכסים קטנים של חצץ, כשכל הזמן איזה מתאבק סומו לא נראה, מנסה לזרוק אותי ואת האופנוע מהזירה הצידה, והרי ידוע שכשמתחילים איתנו בכוח. צריך בעיקר להתרכז.

     

    מהמופע האקסטראווגנטי של הקרחון הכחול

    תדלוק וסנדוויץ' בתחנת הדלק של טרס לאגוס (Tres Lagos) והאספלט חזר לדרך 40. המשכתי דרום מערבה. על קו האופק עמדה שורת גמלוני סלע אדירים (הגבוה ביניהם נישא לגובה 3,400 מ'), בשם פיץ-רוי (Fitz-Roy) ושמתי את פניי לעבר העיירה אל-קאלאפטה (El Calafate) לקראת צהריים.

     

    גלשתי לתוך שקע בין גבעות בו נחבאת אל קאלאפאטה. אנשים באים במיוחד לכאן כדי לקפוץ ולראות את קרחון פריטו מורנו הכחול, המתפורר לאיטו תוך מופע אקסטראווגנטי לתוך אגם שהופך בהמשך לנהר בצבע טורקיז חלבי, הזורם מזרחה.


    אל-קאלאפאטה. אנשים באים לעיירה כדי לראות את קרחון הפריטו מורנו

     

    עדרי תיירים במיטב אופנת נורת'-פייס הילכו אנה ואנה בוהים. בבוקר ארזתי הכל ויצאתי לכיוון הקרחון. נסיעה של כמה עשרות קילומטרים מערבה, והספקתי להגיע שנייה לפני שספינת התיירים, עליה קפצתי, זזה בדרכה לשוט למרגלות קירות הקרחון הזקופים.

     

    מה אוֹמר? אני מבין טוב טוב למה אל קאלאפטה הפכה למה שהיא. הקרחון הזה פשוט מדהים. כל מילה נוספת על הצילומים תמעיט מיופיו. שטנו כחצי שעה במקביל אליו. קצות הקרחון המחודדים נראו כדבשות דרקון שקולל על ידי מכשפה כלשהי וקפא.

     

    מתוך קפלי הקרח בקעו גווני כחול, תכלת וסגול לא נתפסים. הקור העז לא מנע מעשרות הנוסעים (בהם הרבה ישראלים) לעלות לסיפון העליון ולחוות את הנגיעה הזו בפלא, גם אם ממרחק בטוח. בתום השייט, הקפתי את המשך הפארק לקצהו, השזור מסלולי הליכה עשויים נירוסטה ומעקות עץ חלקים ומעוצבים, המאפשרים עשרות נקודות תצפית נוספות על הקרחון.


    קרחון הפריטו מורנו הכחול. גווני כחול, תכלת וסגול מדהימים


     

    מאחת העמדות ניתן לראות גושי קרח ניתקים מהקרחון ונופלים בקול חבטה למים. בחניה פגשתי שני רוכבים מצ'ילה - קלאודיו ודויד בני ה-56, שהגיעו מולפאראיסו (Valparaiso) בצ'ילה לסיבוב של שבועיים. לאחר חמש דקות קלאודיו כבר סיפר לי כי הוא במקור מגנואה באיטליה, שכמו שאני אמור לדעת, נחשבת לאחת הפזורות של השבטים האבודים של ישראל. באיטלקית פשוטה: אנחנו קרובי משפחה. בכיף.

     

    גיליתי עד כמה חתיכת אספלט מסוגלת לשמח

    יצאתי מאזור אל קאלפטה ועליתי שוב על הקטע הסלול של דרך 40 דרומה. לאחר כמה עשרות קילומטרים, על הציר, דרך 40 יורדת ימינה דרום-מערבה, נפרדת מהכביש הסלול והופכת דרך עפר, איכותית אמנם, אך גשם שהגיע במאוזן ממש והכה בכוח מהצד, מעורב בפתיתי שלג, הוסיף קצת פלפל לקטע בן השעתיים.

     

    מצאתי את עצמי לא אחת אומר בקול רם, "רבאק! אז מה עוד תזרוק עלי עכשיו?" בסוף הקטע ה...איך לומר, חסר האחריות הזה, גיליתי עד כמה חתיכת אספלט רגיל מסוגלת לשמח איש אחד.


    תמרור בדרך מספר 40, המזכיר את הרוח החזקה באזור

     

    הערב הכהה כבר הפך מזמן ללילה בהיר, מעין אור לא-אור. ענני שלג וברד, שניכרים מרחוק בכך שהם מאונכים, עטו לעברי וחלפו דרכי. הבוץ בצידי הדרך נתן לי להבין שיצאתי מהשטח בזמן.

     

    לאלה המעוניינים להגיע לדרך מספר 40, אני יכול לציין: מי שעוד רוצה לעבור אותה כרכיבת שטח, כדאי שימהר. בתוך שנתיים, להערכתי, כולה תהיה סלולה ומי שמעדיף רק רכיבת אספלט, שימתין שנתיים.

     

    משכתי לכיוון ריו טורביו (Rio Turbio) כדי לצוד מיטה. ריו טורביו היא עיר כורים במובן הסוציו-אקונומי המכיל בתוכו את כל הסופרלטיבים של פשטות, עוני וחיים סביב ובתוך מציאות קשה.

     

    בעיר בתי מגורים בסגנון מזרח-אירופי בתקופה הקומוניסטית. בשני בתי המלון הבסיסיים לא מצאתי מקום פנוי. עליתי מערבה לתוך ההרים, ולאחר כעשרה ק"מ הגעתי למלון סקי בצבע ורוד שהיה סגור ומסוגר. בכל זאת גיליתי עשן מיתמר מאחת הארובות ופניתי לשם. קיבלו את פניי כריסטינה המנהלת, דייגו הטבח ורודריגו איש התחזוקה. המלון סגור אכן, אך אני מוזמן לבלות בו לילה.


    חניית אח"מ לאופנוע במלון הסקי בריו טורביו

     

    "מה עוד יזרקו עלי?"

    בבוקר הצצתי מבעד לחלון. בחוץ הכל היה לבן. שלג כבד ירד בלילה, אך הכביש נראה כאפשרי למעבר. אבדוק. במסעדה פגשתי עד אורחים שהגיעו בלילה, חבורת פראמדיקס צ'יליאנים, שסיפרו לי כי פארק טורס דל פאינה, אליו כיוונתי היום, סגור מפאת סופת שלגים שמתחוללת שם כמה ימים, וניתן להגיע אליו רק ברכב עם שרשרות על הצמיגים. אין מצב. סליחה.

     

    עליתי על האופנוע ו"אודרוב" למעבר הגבול, מצפון לריו טורביו. רכיבה על דרך עפר למרחק של שישה ק"מ הביאה אותי למעבר גבול, שכבר בכניסה אליו בישרו לי בצד הארגנטינאי שאני יכול חזור את כל הדרך חזרה, כי העובדים בצד הצ'יליאני פתחו בשביתה אתמול.

     

    "כמו שנאמר כבר: "...מה עוד יזרקו עלי?" ניסיתי להסביר, אבל מבטם האטום ענה במקומם. חבל על המילים וכל תרגילי הנחמדות. אחורה פנה. סע.


    אל צ'אלטן וברקע הרי הסלע פיץ-רוי

     

    סופת שלג תוצרת צ'ילה דחפה אותי בכוח חזרה מזרחה, ובתוך שעה וחצי מצאתי עצמי בתחנת דלק בצומת לה אספרנסה, שהוא מעבר הכרחי לנוסעים דרומה מכאן. הטבעתי את יגוני בכוס סודה וחטיף שוקולד, כשלתחנה הגיעו ברעש מנועים מוכר שני אופנועים מצוחצחים ומלאי מדבקות של חצי מדינות אמריקה.

     

    אלו היו דונלד ואנט מניו-זילנד וג'ון מאנגליה, שרכבו על אופנועי KTM950 ו-BMW 1150Adv. הניו-זילנדים התחילו את מסעם ממש לפני חמישה ימים, בולפאראיסו שבצ'ילה, וג'ון עשה מסלול כמעט זהה לשלי: הנחית את האופנוע מאנגליה בטורונטו, קנדה ורכב ביחד עם חבר מקסיקני לרוחבה. משם הם עלו לדד-הורס באלסקה, כמוני, ומשם התגלגלו דרומה ונפרדו לא מזמן.

     

    שלושתם התיישבו לידי והמטירו שאלות. וכן, אנט ודונלד הם הזוג שחילץ את עמנואל ואדם שפגשתי בקארטרה אוסטראל והתרסק עם אופנוע בדרך מספר 40, לפני כשבוע.

     

    ככל שהולכים ומתכנסים לשפיץ התחתון של דרום אמריקה, פוגשים יותר ויותר רוכבים בדרך לאושואייה. שלושת נתיני המלכה בדרכם לאושואייה, כמוני, ושמעו גם הם על סגירת הגבול ועל סופת השלגים בטורס דל פאינה. החלטנו להמשיך לאושואייה ביחד.

     

    • בפעם הבאה: ההגעה לאושואייה הקצה הדרומי ביותר, אך לא לסוף המסע.

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אווז בר בפטגוניה
    צילום: יוני בן-שלום
    דרך 40. תוך שנתיים לערך תהיה סלולה
    צילום: יוני בן-שלום
    בדרך 40 בקטע הצפוני
    צילום: יוני בן-שלום
    מומלצים