שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    העולם מתחמם, אבל לא בגללנו
    לפעמים אנו מייחסים לעצמנו כוחות גדולים בהרבה מאלה שיש לנו בפועל ושוכחים שהשמש, ולא האדם, היא העומדת במרכז היקום. פרופסור ניר שביב סבור כי הטענה שבני האדם, בפעילותם הכלכלית, הם האחראים המרכזיים לתהליך ההתחממות הגלובלית אינה עומדת במבחן העובדות

    מזה מספר שנים אני שותף לוויכוח מדעי-ציבורי, שמצליח לעורר סערת רגשות וביטויי זעם, כמו גם גילויי אהדה ותמיכה, בקרב ציבור רחב. במידה רבה סומנתי כ"ילד הרע", זה המבטא דעה שונה להכעיס בנושא שככל הנראה הפך לאחד החשובים והמכריעים לעתידנו.

     

    מדע האקלים, תחום אקדמי רגוע בדרך כלל, נקלע בעשרים השנה האחרונות לעין הסערה האקדמית והפוליטית. כדור הארץ מתחמם ובדיון על אופי ההתחממות וגורמיה, משתתפים, מעבר לחוקרי מדעי הטבע, גם פילוסופים, סוציולוגים, כלכלנים, מומחי אקולוגיה וציבור רחב, משכיל ומעורב מכל רחבי העולם.

     

    חוסר הוודאות והדאגה בנוגע למתרחש משותף לכולם. כל מי שלא גר במערה סגורה וחשוכה (או לחילופין בבניין ממוזג שמאפשר בתוכו חיים עצמאיים ומלאים) יודע שכדור הארץ התחמם במהלך המאה ה-20. כל מי שקורא עיתונים או צופה בטלוויזיה יודע שבני האדם הם, ככל הנראה, האחראים המרכזיים להתחממות זו.

     

    על-פי מרבית כלי התקשורת, ולצערי גם לדעת חלק גדול מאנשי האקדמיה, אין כמעט ויכוח מדעי בשאלה מה טיבה של ההתחממות וכיצד התרחשה. הקונצנזוס הוא שאנו עומדים בפני קטסטרופה אקלימית והדיון הוא כיצד ניתן להקטין את נזקי השינויים העתידיים והבלתי נמנעים.

     

    לפני שקופצים אל המסקנות ואל דרכי הפעולה הנדרשות כדי לפתור את בעיות העולם, אני מאמין שיש להמשיך לנתח ולבדוק ברצינות את התופעות ומשמעותן. אז, אני טוען, יסתבר לנו שהתמונה המלאה מורכבת הרבה יותר מזו המוצגת בתקשורת, ולשמחתנו גם הרבה פחות קודרת.

     

    כדי להעריך מה יהיו שינויי האקלים העתידיים עלינו להבין קודם כל את השינויים ההיסטוריים שהתרחשו על פני כדור הארץ - ממה הם נבעו? עד כמה הם חשובים? רק אז ניתן יהיה לנתח את התצפיות הנוכחיות ולחזות את שינויי האקלים הצפויים לנו במאה הבאה.

     

    עדויות רבות מראות לנו שהטמפרטורה הגלובלית עלתה בכ-0.8 מעלות צלסיוס במהלך המאה ה-20. הנתון הזה מתקבל ממספר מקורות מגוונים - החל במדידות ישירות של הטמפרטורה ועד לנתוני המסה של הקרח הימי באזור הקוטב. לפני שקופצים מהמספר 0.8 למסקנות ופעולות, כדאי לשים לב למספר נתונים שונים.

     

    במקרים רבים, מדידת ההתחממות אינה טריוואלית. ישנן השפעות רבות היכולות לדמות התחממות. הדוגמה הקלאסית היא ה"השפעה האורבנית" - העובדה שתחנות המדידה הקרקעיות נמצאות לרוב באזורים מיושבים שעם הזמן מאוכלסים בצפיפות רבה יותר.

     

    כאשר נסלל כביש ליד תחנת מדידה, תגרום התחממות האספלט לתחנת המדידה לדמות התחממות. אם בוחנים בעזרת לוויינים את ההתחממות ב-30 השנים האחרונות בחלקה התחתון של האטמוספירה, מגלים עלייה פחותה במידות החום מזו שנמדדה בתחנות המדידה הקרקעיות.

     

    בנוסף, עדויות עקיפות רבות המעידות על התחממות כביכול אינן בהכרח נובעות מהתחממות. למשל, חלק ניכר מעליית גובה האוקיינוסים אינו נובע כלל מהתחממות, כי אם משינויים בעקבות היציאה מתקופת הקרח האחרונה. דוגמה אחרת היא השלג על הר הקילמנג'רו, שאכן נמס אך ככל הנראה נובעת ההמסה משינויים מקומיים בצמחייה שבאזור ההר.

     

    אבל השאלה הגדולה אינה קשורה לרמת ההתחממות, אלא להשפעת האדם על תהליכי האקלים ובהקשר זה על מגמת ההתחממות. חשוב לזכור: גם אם בידינו עדויות על התחממות מסוימת, עדויות אלה אינן מובילות לטענה שההתחממות קשורה, או נובעת בהכרח, מגזי חממה הנוצרים בעקבות פעילות אנושית. הקישור בין התופעה לאדם אינו מוכח ואינו הכרחי, ולטענתי זו אחת הטעויות הנפוצות ביותר בדיון הציבורי המתקיים עכשיו בעולם.

     

    האדם במרכז?

    בסרט "אמת מטרידה" של אל גור ראינו עדויות רבות להתחממות, אבל אפילו לא עדות אחת לכך שההתחממות נבעה מגזי חממה או למעשה מפעילות אנושית כלשהי. האם הכל הוא המצאה תקשורתית? על מה בכל זאת נסמכות העדויות שעליית הטמפרטורה היא אכן מעשה ידי אדם?

     

    מסתבר שאין שום עדות ישירה לכך! אין טביעת אצבע אחת המוכיחה כי ההתחממות נגרמת על-ידי הפחמן הדו-חמצני למשל. למעשה, שתי "ההוכחות" העיקריות הן הוכחות נסיבתיות וכפי שאראה מיד, שתיהן מאוד בעייתיות.

     

    הטיעון המקובל הראשון הוא כזה: אנו פולטים גזי חממה. אנו יודעים שגזי החממה גורמים להתחממות כלשהי. אנו יודעים גם שהיתה התחממות מסוימת במהלך העשורים האחרונים. לאור העובדה שאין לנו הסבר טוב אחר, ההתחממות חייבת לנבוע אם כך מעליית גזי החממה.

     

    למעשה, אומרים חסידי הטיעון, ניתן להראות בעזרת מודלים ממוחשבים שרק אם לוקחים בחשבון את השפעת בני האדם על מאזן האנרגיה, כי אז ניתן להסביר את ההתחממות. לטענתם, ניתן לקבל ממודלים עליית טמפרטורות במאה ה-20 שמתאימה לעלייה שנמדדה בפועל, אם ורק אם, לוקחים בחשבון את ההשפעה האנושית על השינויים במאזן האנרגיה האקלימי. בעזרת שינויים "טבעיים" בלבד, אותם מודלים אינם מסוגלים להסביר את העלייה שנמדדה.

     

    הטיעון השני פשוט: לאור העובדה שהעלייה בטמפרטורות במאה ה-20 היא עלייה חריגה (כביכול), היא אינה יכולה להיגרם כתוצאה משינויים טבעיים בלבד. מכיוון שלא ראינו עלייה שכזו באלף שנים האחרונות - לא מבחינת הקצב, ולא מבחינת הטמפרטורה האבסולוטית - מובן כי משהו לא טבעי הוא הגורם לשינוי, ולכן הוא באחריות האדם.

     

    שתי הטענות הללו, לו גם היו נכונות, אינן יכולות להרשיע את הפחמן הדו-חמצני (פד"ח). ראשית, חשוב לחזור על המובן מאליו: עצם העובדה שלא ידוע על הסבר אחר להתחממות אינה הוכחה שהסבר כזה אינו קיים. יותר מזה - ישנו הסבר אחר, ברור כ"שמש", אלא שההתייחסות אליו תוציא את העוקץ מן הטיעון המקובל, ולכן אותו הסבר נדחק לשוליים עד כמה שאפשר.

     

    שנית, עליית הטמפרטורות במאה ה-20 אינה חריגה כלל. העלייה בין 1970 ל-2000 למשל, דומה מאוד לעלייה שנמדדה בין 1910 ל-1940, הן מבחינת קצב העלייה והן מבחינת גודלה. כמו כן, ידוע לנו על תקופות עבר בהן, ללא מגע ידי אדם, היה חם כמו בסוף המאה ה-20 ולפעמים אף יותר. עדויות רבות מראות למשל שבימי הביניים הלא-רחוקים, היה חם לפחות כמו היום.

     

    מדידת הטמפרטורות בקידוחים שונים מאפשרת לשחזר שינויים ארוכי טווח. מדידות כאלה מראות שבתקופת ימי הביניים היתה הטמפרטורה הגלובלית גבוהה לפחות כמו בסוף המאה ה-20, ושבסוף המאה ה-17 היתה הטמפרטורה הגלובלית נמוכה בכמעט מעלה יחסית להיום. גם לפני 5,000 שנה היה בבירור חם יותר (ופני הים היו גבוהים ככל הנראה במטר או יותר מהמצב הנוכחי).

     

    היום, כאשר הקרח מגרינלנד מפשיר, ניתן למצוא קברים של ויקינגים שהיו טמונים כמעט אלף שנים תחת מעטה הקרח. גם באזור האלפים, במקומות שבהם נסוג קרח העד, אנו מוצאים שרידי פעילות אנושית שהתרחשו באזור בתקופה הרומית. לכן ההוכחות להתחממות מעשה ידי אדם הן בעייתיות בלשון המעטה.

     

    מסתבר שישנן בעיות קרדינאליות בטענה שההתחממות נובעת בעיקר מהפחמן הדו-חמצני. דהיינו, לא רק שאי אפשר להוכיח טענה זו, אלא שלמעשה ניתן להוכיח שהיא כלל לא מתאימה לנתונים ולתצפיות, כאשר הללו נבחנים לעומק.

     

    הניבויים התיאורטיים של השפעת הפד"ח ואפקט החממה אינם מנבאים רק את העלייה בטמפרטורה הגלובלית. הניבויים מתייחסים גם לאזורים שבהם תהיה התחממות גדולה או קטנה יותר. הנקודה המעניינת היא שהניבויים מדברים על עלייה אחידה בטמפרטורה עד לגובה של כ-15 קילומטר (כשההתחממות בגובה המירבי גדולה במעט מההתחממות קרוב לקרקע).

     

    בפועל, ההתחממות ב-30 השנים האחרונות היא רק עד כ-10 קילומטר, ועיקרה מתרחש ליד הקרקע. גם ההתפלגות לפי קווי רוחב אינה מתאימה לתחזיות. כלומר, אם היתה טביעת אצבע כלשהי המצביעה על גורמי ההתחממות, הרי שהיא לא מתאימה כלל לזו שמשאיר הפד"ח. בעיה מרכזית בתיאוריית הגורם האנושי היא שכדי לייחס את העלייה בטמפרטורה במאה ה-20 לשינויים הקטנים יחסית במאזן האנרגיה שנבעו כתוצאה מפעילות אנושית, צריך אקלים מאוד רגיש לשינויים במאזן האנרגיה.


    אין מספיק ראיות כדי להפליל את הפחמן הדו-חמצני (צילום: AP)

     

    על אנרגיה ורגישות

    אינדיקציות אמפיריות שונות מראות שבניגוד למודלים ממוחשבים בעלי רגישות אקלימית גבוהה, בפועל הרגישות האקלימית היא על הצד הנמוך. הפיסיקאי ריצ'רד לינדזן הביא כבר לפני עשור את הדוגמה של התפרצויות הרי געש המראות זאת בבירור. התפרצויות געשיות מאסיביות, דוגמת אלו בקרקטואה או פינטובו, מעלות אל הסטרטוספירה (שבתחתיתה טסים מטוסי הנוסעים) כמויות גדולות של אבק. בגלל שהסטרטוספירה יציבה ואינה מתערבבת עם חלקה התחתון של האטמוספירה, יכול אבק זה להישאר בתוכה עד כשנתיים ובכך לחסום ולהחזיר לחלל חלק מאור השמש.

     

    כלומר, התפרצויות געשיות כאלו אמורות להקטין את מאזן האנרגיה של כדור הארץ. כפי שהזכרנו, מודלים ממוחשבים המסבירים את ההתחממות במאה ה-20 בפעילות אנושית, מניחים כי הרגישות האקלימית למאזן האנרגיה על כדור הארץ היא גבוהה. לכן, אותם מודלים מנבאים כי הירידה בטמפרטורה שתיגרם בעקבות התפרצויות געשיות חזקות תהיה גדולה יחסית - כחצי מעלה.

     

    בפועל, אם בוחנים את ששת ההתפרצויות הגדולות מאז קרקטואה ב-1883, מגלים שהירידה הממוצעת היא רק 0.1 מעלות! דהיינו, אקלים כדור הארץ אינו רגיש די הצורך כדי שהשינויים הנובעים מפעילות האדם יוכלו להסביר את העלייה בטמפרטורות שנמדדה במאה ה-20.

     

    השאלה עד כמה רגיש אקלים כדור הארץ למאזן האנרגיה היא שאלת מפתח בכל הקשור לניבוי. לכן חשוב להציג עוד עדויות המראות שאקלים כדור הארץ אינו רגיש כפי שטוענים חסידי תיאוריית החמצן הדו-פחמני.

     

    למשל, בעבר הלא-רחוק מצאנו שינויים של עשרות אחוזים בכמות הפד"ח באטמוספירה. השינויים נגרמו בעיקר בגלל פליטה או בליעה של פד"ח מהאוקיינוסים. על סקאלת זמן קצרה זו ישנו מתאם ברור בין שינויי הפד"ח ושינויי הטמפרטורה, כפי שניתן לראות בליבות קרח (וכפי שניתן לראות בסרטו של אל גור), אולם המתאם נובע מתלות מסיסות הפד"ח באוקיינוסים, ולראיה, כאשר יש רזולוציית זמן גבוהה מספיק, רואים שהשינויים בפד"ח מפגרים אחרי הטמפרטורה במספר מאות שנים. לכן לא ניתן להסיק מסקאלת זמן קצרה כמעט דבר על ההשפעה בפועל של הפד"ח על הטמפרטורה.

     

    לעומת זאת, על סקאלה של עשרות מיליוני שנים או יותר נמצאו שינויים של מאות אחוזים באחוז הפד"ח כתוצאה משינויים בקצב שקיעת סלעי גיר ופליטת פד"ח בפעילות וולקנית. כתוצאה מכך, היו תקופות שבהן היתה כמות גדולה הרבה יותר של פד"ח, ככל הנראה אפילו פי עשר יותר ממה שאנו מוצאים היום. אולם מסתבר שבחלק מזמן זה, לדוגמה לפני 450 מליון שנה, היה קר בדיוק כמו היום!

     

    העולם בעקבות השמש

    אם מסכימים שאין עדות ישירה לקשר בין הפחמן הדו-חמצני להתחממות, השאלה המתבקשת כמובן היא האם אנו יכולים להצביע על "אשם" אחר? אם בני האדם אינם האחראים היחידים, מי עוד גורם להתחממות?

     

    כבר לפני יותר ממאתיים שנה טען האסטרונום סר וויליאם הרשל, ששינויים בפעילות השמש משפיעים על אקלים כדור הארץ. היות ולא היה לו מדד אקלימי אמין, חיפש הרשל מדד עקיף לקשר שבין התנהגות השמש לשינויי מזג האוויר. הוא השווה את מחיר החיטה בבורסת החיטה של לונדון לפעילות השמש, כפי שהתבטאה במספר כתמי השמש ומצא מתאם בין הכתמים למצב שוק החיטה.

     

    בשנות ה-70 היה זה ג'ק אדי אשר דחף את נושא השפעת השמש על אקלים כדור הארץ. הוא מצא שישנו מתאם בין שינויים ארוכי טווח בפעילות השמש לבין שינויים אקלימיים על כדור הארץ. למשל, ששיא התקופה שנקראה "עידן הקרח הקטן" באירופה בסוף המאה ה-17, התרחש בזמן בה פעילות השמש היתה נמוכה ביותר.

     

    חוסר הפעילות בא לידי ביטוי כתקופה ארוכה בה כמעט ולא נצפו כלל כתמי שמש ושנקראה ה"מינימום של מאונדר". לעומת זאת, אקלים כדור הארץ בשלהי ימי הביניים היה חם כמו היום, ובמקביל היתה פעילות השמש גבוהה כמו היום. בתקופה זו יכלו הוויקינגים להתיישב בגרינלנד (ולקרוא לה ארץ ירוקה) ונזירי הכנסייה הקתולית אימצו לעצמם סנדלים אביביות.

     

    יש בידינו מספר רב של עדויות אמפיריות המראות שלשינויים בפעילות השמש יש השפעה לא מבוטלת על האקלים. השינויים על פני השמש באים לידי ביטוי כשינויים בעוצמת השדה המגנטי, במספר כתמי השמש, בעוצמת רוח השמש (האחראית לכך שלשביטים יש את הזנבות המרשימים שלהם) ובתופעות נוספות.

     

    את השינויים הללו ניתן להפריד לשלוש סקאלות של זמן: השינוי הבסיסי הוא זה של מחזור פעילות של כ-11 שנים הנובע מהיפוך השדה המגנטי. על סקאלות זמן ארוכות (עשרות-אלפי שנים) ישנם שינויים בלתי סדירים המאפננים את מחזור ה-11 שנים. למשל, בימי הביניים ובחלק השני של המאה ה-20, היו שיאי מחזור ה-11 שנים גבוהים במיוחד, אך שיאים כאלה כמעט ולא היו קיימים במינימום של מאונדר. לעומת זאת, על סקאלות זמן של ימים ייתכנו התפרצויות.

     

    כיום ישנן עדויות רבות המראות שלשמש ישנה השפעה אקלימית על כל אחת מסקאלות הזמן האלו. על סקאלת הזמן הארוכה התפרסמו מאז עבודתו של ג'ק אדי מספר לא קטן של מתאמים בין שחזורי אקלים כדור הארץ לבין שחזורים של פעילות השמש. אחת העדויות היפות ביותר מראה כיצד שינויים בטמפרטורה של האוקיינוס ההודי מסתנכרנים עם שינויים בפעילות השמש (את פעילות השמש שחזרו על-ידי מדידת כמות הפחמן 14 בטבעות עצים ברחבי העולם. זאת מפני שפחמן 14 נוצר על-ידי קרינה קוסמית, עליה נדבר בהמשך, ששטפה משתנה כתוצאה משינוי פעילות השמש).

     

    אפילו בארצנו הקטנה יש עדויות לשינויים אקלימיים, שניתן להוכיח (לפחות באופן סטטיסטי) שנגרמו כתוצאה מפעילות השמש. עדויות כאלה נמצאות בשכבות השנתיות של משקעים ליד ים המלח, בתקופה שבה היה האגם גבוה הרבה יותר (לפני עשרת-אלפים שנה).

     

    על פני מחזור 11 השנים קשה יותר לראות שינויים אקלימיים. ישנן שתי סיבות לכך: ראשית, אם בוחנים את האקלים לאורך זמן קצר, אזי השינויים האקראיים משנה לשנה (למשל כתוצאה מתופעת אל-ניניו) ייצרו רעש המפריע לראות את הסיגנל הקשור לפעילות השמש. שנית, היות ולאוקיינוסים יש קיבולת חום אדירה, חולפות עשרות שנים עד שניתן לראות את שינוי הטמפרטורה המלא כתוצאה משינוי נתון כלשהו במאזן האנרגיה. זו גם הסיבה מדוע באזורים אוקייניים יש אקלים מתון בהרבה מאשר באזורים יבשתיים.

     

    אם שינוי אופייני בפעילות השמש לאורך מאות שנים גורם לשינוי טמפרטורה של כמעלה אחת, אזי אותו שינוי על מחזור ה-11 שנים יגרום לשינוי של כעשירית מעלה בלבד. ובכן, אם בוחנים בזהירות את נתוני הטמפרטורה (למשל, על-ידי מיצוע הטמפרטורה הגלובלית ב-150 שנים האחרונות בסנכרון עם מחזור ה-11), ניתן לראות שינויים של כ-0.1 מעלה בטמפרטורת היבשה ומעט פחות בים.

     

    למעשה, אפשר לכמת את השפעת השמש על מאזן האנרגיה. בגלל יכולת קיבולת החום הגדולה של האוקיינוסים, אם נבחן לא את הטמפרטורה אלא את החום (דהיינו את כמות האנרגיה שנכנסה למערכת וניתנת למדידה באוקיינוסים), נגלה שכמות זו משתנה ביחד עם מחזור פעילות השמש.

     

    בפועל התגלה כי השינויים גדולים פי חמש או יותר מהגודל שניתן היה לצפות אילו היתה עוצמת ההארה של השמש הקשר היחידי בין פעילות השמש והאקלים. לפיכך, ניתן להסיק שישנם מנגנוני הגברה המקשרים בין פעילות השמש לאקלים כדור הארץ.

     

    שני מנגנונים הוצעו כדי להסביר את הנתונים. הראשון הוצע על-ידי ג'ואנה היי מאנגליה, והוא "רגישות יתר" לשינויים בכמות הקרינה האולטרה-סגולה (UV). הסבר זה אינו מספיק להבנת מלוא עוצמת התופעות. אם בוחנים את המנגנון בסימולציה נומרית, מוצאים כי לכל היותר הוא יכול להכפיל את השפעת השמש על הטמפרטורה הגלובלית מעבר לשנויים בעוצמת ההארה הכוללת. 

     

    המנגנון השני הוא השפעה עקיפה דרך איפנון הקרינה הקוסמית, שהיא קרינת חלקיקים (בעיקר פרוטונים) מאוד אנרגטיים המגיעה אלינו מחוץ למערכת השמש.


    זו השמש. (צילום: נאס"א)

     

    המנגנון של התחממות כדור הארץ

    כיום, מצביעות כל העדויות על קיומו וחשיבותו של מנגנון זה. בשנת 1959 הציע לראשונה אדוארד נאי את האפשרות שקרינה זו יכולה להשפיע על האקלים. זאת מפני שידוע היה שרוח השמש מקטינה את שטף הקרינה הקוסמית המגיע אל כדור הארץ, ובנוסף שקרינה זו היא האחראית העיקרית ליינון חלקה התחתון של האטמוספירה.

     

    האפשרות שנאי העלה היא שיינון האטמוספירה יכול לשחק תפקיד אקלימי כלשהו. בשנות ה-70 הציע רוברט דיקנסון את האפשרות שצפיפות המטענים באטמוספירה משחקת תפקיד ביצירה של גרעיני נוקלאציה לעננים. למה הכוונה? כאשר אוויר עם אדי מים מגיע למאה אחוזי לחות, רוצים אדי המים להתעבות. אולם אם אין להם על מה להתעבות, הם לא יעשו זאת. לכן, צריך גרעיני התעבות.

     

    מעל היבשה ישנם מקורות טבעיים של גרעיני התעבות, אולם מעל לאוקיינוסים יש לגלם גרעינים ממשהו. דיקנסון העריך שפעולת הגילום הזו יכולה להיות מושפעת מהיוניזציה. בנוסף, התגלה בשנות ה-90 על-ידי הנריק סוונסמרק ושותפיו כי העננות על כדור הארץ, ובעיקר העננות הנמוכה, משתנה יחד עם מחזור פעילות השמש. השינוי במאזן האנרגיה כתוצאה מהשינוי בעננות הינו זהה (עד כדי שגיאות המדידה הלא-קטנות), לכמות החום שנכנסת לאוקיינוסים עם מחזור הפעילות.

     

    תמונת המנגנון המלאה המתקבלת מהנחות אלו היא זו: כאשר השמש יותר פעילה, יש רוח שמש חזקה יותר. רוח חזקה יותר מונעת מקרינה קוסמית להגיע אל כדור הארץ, ולכן כמות היוניזציה באטמוספירה פוחתת. פחות יונים גורמים ליצירה פחות יעילה של גרעיני נוקלאציה כך שהעננות שנוצרת, בעיקר מעל לאוקיינוסים, היא עננות עם טיפות שהן גדולות יותר אך פחותות במספרן. עננים אלו פחות לבנים, מחזירים פחות טוב את אור השמש ולכן גורמים להתחממות מוגברת.

     

    לסיכום, יש כיום מספר לא מבוטל של הוכחות שהקרינה הקוסמית משפיעה על האקלים. ישנן אינדיקציות לכך שהשינויים לאורך מחזור ה-11 שנים אכן קשורים לקרינה הקוסמית ולא לפעילות אחרת הקשורה לשמש.

     

    על סקאלות זמן גיאולוגיות, משתנה שטף הקרינה הקוסמית כתוצאה מתנועת השמש בשביל החלב והשתנות הסביבה הכוכבית. היות והקרינה הקוסמית נגרמת כתוצאה ממותם של כוכבים מאסיביים החיים זמן קצר באירועים הנקראים סופרנובות, הרי שמעבר של מערכת השמש דרך אזורים אלה יתורגם למותם של יותר כוכבים והאצת יותר קרינה קוסמית.

     

    יתרה מכך, השינויים הגדולים ביותר בשטף הקרינה נובעים ממעבר מערכת השמש דרך זרועות שביל החלב. מסתבר שניתן לשחזר את השינויים בקרינה הקוסמית הנובעים ממעברים אלה ולראות שהיו שינויים גדולים בין שטף הקרינה כאשר מערכת השמש נמצאת בין הזרועות לשטף הקרינה כאשר מערכת השמש בתוך הזרועות.

     

    ואכן, אם בוחנים את אקלים כדור הארץ על סקאלות הזמן המאוד ארוכות, מוצאים כי בכל שבעת המעברים של מערכת השמש בזרועות שביל החלב במיליארד השנים האחרונות, ירדה טמפרטורת כדור הארץ מספיק כדי שיהיה קרח בקטבים. במעבר בין הזרועות, היו תקופות חמות הרבה יותר מהאקלים שלנו היום.

     

    ועכשיו לתחזית

    לעובדה שהשמש משפיעה משמעותית על אקלים כדור הארץ יש חשיבות מכרעת כשאנו מנסים להבין מה גרם להתחממות במאה ה-20 וכמה גדולה תהיה ההתחממות במאה ה-21. העלייה בפעילות השמש במאה ה-20 תתורגם לתרומה למאזן האנרגיה ועלייה בטמפרטורה. היות והקשר בין פעילות השמש לאקלים כבר כומת, ניתן להעריך את תרומת השמש לשינויי האקלים כמחצית מסך העלייה שנמדדה.

     

    לפיכך, החלק היחסי של פעילות האדם קטן הרבה יותר מכפי שטוענים חסידי תיאוריית פחמן הדו-חמצני. כדי לנבא את שינויי הטמפרטורה הצפויים במאה ה-21, עלינו לדעת בראש ובראשונה מה יהיו התרומות השונות לשינוי מאזן האנרגיה על פני כדור הארץ. שנית, עלינו לדעת מה הרגישות האקלימית האמיתית לשינויים אלה.

     

    כפי שראינו, התשובה לשאלה השנייה היא שהרגישות ככל הנראה נמוכה. למעשה, מסתכמת רגישות זו בעלייה של מעלה אחת על כל הכפלה של כמות הפחמן הדו-חמצני. בתשובה לשאלה הראשונה, צריך להפריד בין גורמי שינוי טבעיים, כמו פעילות השמש, קרינה קוסמית ופעילות וולקנית לבין שינויים כתוצאה מפעילות האדם.

     

    את השינויים הטבעיים לא ניתן לנבא. אין לנו כלים לחזות מתי יתפרץ הר געש וגם לא ניתן לדעת (עדיין לפחות) כיצד תשתנה פעילות השמש ממחזור למחזור. כל שניתן לעשות הוא להעריך מהם הסיכויים לשינויים שונים על סמך התנהגויות עבר. בהתייחס לפעילות השמש, ניתן לראות למשל שלאורך אלפי השנים האחרונות לא עלתה פעילות השמש מעבר לרמת פעילותה בחצי השני של המאה ה-20. לפיכך ניתן לצפות, בהסתברות רבה, שלאורך המאה ה-21 תפחת רמת הפעילות של השמש ובכך תגרום לירידה של הטמפרטורה במספר עשיריות המעלה.

     

    גם את פעילות האדם לא ניתן לנבא, אלא רק להעריך. ארגון ה-IPCC של האו"ם פרסם כמה תרחישים שונים ובהם תיאר כיצד תגדל פעילות האדם וכיצד תשתנה כמות הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה - בהתאם למהירות שבה תעבור האנושות, אם בכלל, למקורות אנרגיה חלופיים.

     

    בתרחישים פסימיים של "עסקים כרגיל" אנו רואים שהכפלת הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה לאורך המאה ה-21 אינה תרחיש בלתי סביר. אולם לאור הרגישות האקלימית הנמוכה, ניתן לצפות כתוצאה מכך לעלייה של כמעלה במידות החום (שינוי טבעי באותו סדר-גודל כמו באלפי שנים האחרונות). לשם השוואה, תרחישי יום הדין עליהם אנו שומעים כמעט מדי יום מדברים על עלייה של כשלוש מעלות או יותר.

     

    העדויות אם כן מראות שגם אם נמשיך ב"עסקים כרגיל", לא נגרום לחורבן אקלימי. ניתן גם להעריך שתרומתנו לעליית גובה פני הים תהיה קטנה יחסית, בסדר-גודל של עשרה סנטימטרים. הרבה פחות מהמטרים הרבים עליהם מדבר אל גור בסרטו.

     

    כאן המקום להוסיף הערה אישית. יתכן ואני אופטימיסט, אולם לדעתי הסיכוי שהכלכלות שלנו יתבססו על דלקי מאובנים בעוד עשרות שנים הוא קטן. לו חיינו בתחילת המאה ה-20 והיו שואלים אותנו כיצד ייראו החיים בתחילת המאה ה-21, לא היינו יכולים להעלות על דעתנו את קיומם של מחשבים, טלפונים ניידים, כורים גרעיניים, חלליות, אינטרנט או אפילו דברים לכאורה טריוויאליים כמו הפלסטיק או קוקה-קולה עם ממתיק מלכותי.

     

    המהירות בה הטכנולוגיה שלנו מתקדמת היא כזו, שבעתיד הלא רחוק מדי יהיו לנו מקורות אנרגיה זולים יותר מפחם ונפט, עם תאים פוטוולטאים על בסיס חומרים אורגניים, כורי היתוך גרעיני, או מקורות אנרגיה המבוססים על המצאה שטרם נתגלתה. לכן, נאיבי מצידנו לנסות אפילו לנבא כמה פחמן דו-חמצני למשל, נפלוט לאטמוספירה במאה השנים הקרובות.

     

    שנית, אינני אויב ה"ירוקים". אני מאמין שבני אדם צריכים לקחת אחריות מלאה על פועלם וסביבתם. אני טוען שבכל הקשור לשינויי האקלים, הכלכלה הגלובלית והתנהגות בני האדם, יש לבסס את החלטותינו על עובדות וניתוחים מושכלים ולא על רגשות. נושא איכות הסביבה רחב יותר מאשר פליטה או אי פליטה של גזי חממה לאוויר ולפנינו הרבה בעיות אקוטיות ממשיות, שלהבדיל מנושא הפחמן הדו-חמצני, דורשות את תשומת הלב המיידית שלנו.

     

    המאמר התפרסם בגיליון מספר 5 של המגזין "אודיסאה "

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים