שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הכל לכדי חסיד אימפרסיוניסטי
    לא קל להיות חרדי ולפתח קריירה של צייר. תשאלו את מוטה ברים, שלא מרגיש נוח להעמיד כן ציור ברחוב ומסתפק באובייקטים דוממים. ובכל זאת, לא הכל שחור-לבן

    ציור זוג ספלים לנטילת ידיים בצבעי שחור-לבן מעטר את מסדרונות בית המשפט העליון בירושלים. ספק אם לשופטים ואנשי החוק העוברים על פניו בשגרת יומם, יש מושג על סיפורו של האמן המסתתר מאחוריהן. אצל מוטה ברים, חסיד ותושב מאה שערים לשעבר המתגורר כיום בליבה של העיר החרדית ביתר עילית, נופים ואובייקטים מהווי החיים החרדי נשפכים במערבולת צבע על בדי קנבס, ומציגים את המציאות השגרתית באור אחר.

     

    ברים, שעזב לאחרונה את עבודתו כ"מלמד" בתלמוד תורה והחל לתפקד כאמן במשרה מלאה, מקבל את השינוי באורח חייו בנינוחות מפתיעה. בינתיים, הוא כבר הספיק להתרגל למבטי הפליאה של מבקרים בגלריית דאנא לאמנות עכשווית בירושלים - בה מוצגים ציוריו - כשהם שומעים מפי האוצרת שהאמן הוא הבחור החייכן עם הזקן.

     

    ציור: מוטה ברים

     

    את הפערים הגדולים שבין העולם החרדי שבו גדל לבין עולם האמנות החילוני ברים אומר שאינו חש. "אני לא מרגיש אחרת כשאני מתקשר עם אדם חילוני, למרות שאני מודע לעובדה שזה יוצא דופן", הוא מסביר, "בדרך כלל, כשאדם חרדי משוחח עם 'מישהו מבחוץ', הוא מרגיש מעין קיר שחוצץ בניהם. יש נפרדוּת, יש 'אני אני ואתה אתה'. וכל הזמן מודעים לזה, אין אפשרות שלא. אבל אצלנו בבית זה אף פעם לא היה קיים. לא התייחסו אחרת למי שהיה שונה מאיתנו ולכן אין 'קירות'. אני תמיד מרגיש חיבור עם זה שנמצא מולי ואחרי כמה דקות של שיחה, גם הוא מתחיל לא לשים לב לזקן או לכיפה".

     

    הצייר של החיידר

    מוטה מעיד על עצמו כמי ש"נדבק" בחיידק הציור כמעט מבטן אימו. "מאז שאני זוכר את עצמי אני עם צבעים ביד. גם פיסלתי בפלסטלינה לפני שאפשר היה לקרוא לזה בכלל פיסול. עם הזמן הפכתי להיות 'הצייר של החיידר'. ילדים היו מבקשים ממני ציורים ומורים היו נעזרים בי לצורך הכנת הקישוטים לכיתה".

     

    שנים אחר כך הפך ברים את ההוראה למקצוע, מהלך שהיה לדבריו טבעי: "אני מאוד אוהב ילדים. הזמינו אותי פעם לשיעור ניסיון - והשאר היסטוריה".

     

    ומתי התחלת להתפתח כאמן?

     

    "רק שנים אחר כך", הוא מספר. "עד אז הסתפקתי ברישום ילדים תוך כדי שיעור בשלל פוזות. הייתי מבטיח לתלמידים כפרס על התנהגות טובה או הצטיינות בלימודים רישום של דיוקן אישי".

     

    תחילת הדרך כאמן הייתה בבית הספר לציור ופיסול שיזם הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ). "אחותי ראתה מודעה בעיתון על בית ספר לאמנויות לציבור דתי והציעה לי ללכת", הוא
    מספר. "רק כשהתחלתי ללמוד שם הבנתי שכל מה שציירתי עד אז לא היה בעצם כלום. הייתי כמו ילד שקורא ולא מבין מה הוא קורא. שם למדתי מאמנים כמו תמרה ריקמן מה זה בעצם אמנות. בהמשך למדתי גם אצל יוסף הירש ואני זוכר עד היום את הלימודים כתקופה היפה בחיי".

     

    ובכל זאת, לצד הגעגועים והנוסטלגיה, מקפיד ברים להבהיר שגם שם, בסביבה לכאורה דתית, הקונפליקט עם הרקע החרדי מול המציאות של עולם האמנות לא הייתה קלה עבורו: "אתה צריך להיות מאוד חזק כדי לעבור את זה ולהישאר חרדי. אם לא הייתה אהבה ותמיכה מצד המשפחה, הייתי נושר. זה מקום מסוכן ליהודי חרדי ולא הייתי ממליץ לאף אחד ללכת ללמוד שם. מצד שני, למי שיש את הדחף והצורך החזק הזה לציור, הוא כנראה מספיק חזק לעמוד בכך".

     

    סזאן במאה שערים

    הקונפליקט בין העולם החרדי לזה האמנותי ממשיך ללוות את ברים גם היום. "אני לא צייר מגדרי", הוא אומר. "כל חיי אני מסתובב בעולם החרדי, שאמנים אחרים רואים בו 'משהו אחר', מסתורי וראוי להנצחה, אבל אני לא. בשבילי זה הדבר הנורמטיבי והמוכר, כמו בית שאתה חי בו שנים, גם אם הוא מעניין, עם הזמן העין מתרגלת. רק היום אני מתחיל להסתכל על זה בעיניים זרות ולראות את הקסם שיש שם".

     

    האמנות של מוטה ברים לוקחת אותו למחזות "קלאסיים", כמו נוף ישראלי על בד הנותנים לצופה תחושה אימפרסיוניסטית בסגנון מונה, וציורי קערות פירות סזאניות למדי. "אני לא יכול לצייר משהו בלי להתרשם ממנו. כל אחד עם עין אמנותית יכול לראות עם איזה ציור 'זרמתי' ועם מה נאבקתי וכפיתי על עצמי ליצור. זה כמו מוזיקה - מה שעושה את הלחן זה המקצב והטון, ולא התווים היבשים שעל הדף".

     

    ברים, גם היום, אחרי שנים של חיים על קו התפר שבין האמן למלמד, חש קושי לחבר את העולם האמנותי לקהילה החרדית: "מכירים אותי 'כעוף מוזר' - הצייר, אבל מהסוג שלא צריך לפחד ממנו שיקלקל לך את הילד. התגובות הם תמיד תוצאה של איך שאתה מציג את הדברים. הפחד והחשש מגיעים כשמרגישים שאתה נמצא בקונפליקט פנימי עם עצמך. אבל אם אתה לא שלם עם מה שאתה עושה, למה שהם לא יהיו שלמים עם זה?"

     

    לא יכול לצייר בבית הכנסת

    למרות זאת, ברים מעדיף שלא לבחון את גבולות הסובלנות של החברה החרדית. "אני לא מרגיש בנוח לצייר בחוץ. אני מצייר כמעט אך ורק בסטודיו, גם ציורי נוף, ואני חש את הקושי במהלך העבודה בניתוק שבין המודלים לסטודיו. לפעמים אני משתמש בצילומים שצילמתי ומצייר מהם. אני לא יכול לקחת את הכן ולהעמיד אותו בבית הכנסת ולהתחיל לצייר, למרות שהייתי רוצה מאוד. גם האפשרות לעשות את זה בגלוי ברחוב היא משהו שאנשים סביבי אולי לא ממש יקבלו. אני מתכנן בציורים הבאים לקחת מחברת קטנה ולרשום 'בדיסקרטיות', בלי למשוך תשומת לב מיותרת ולהשתמש בזה אחר כך בסטודיו. זו הסיבה שהציורים שלי מורכבים יותר מעצמים ופחות מאנשים. למצוא מודלים בסביבה שלי זה דבר בעייתי".

     

    "גם אורח החיים של שמירת מצוות כופה הגבלות על האמן", הוא מתנסח בזהירות. "בדיוק כשנחה עליך רוח וההשראה צצה, צריך ללכת לבית הכנסת לתפילת שחרית או מנחה. גם השבתות והחגים מזמנים
    לא מעט רגעים של השתוקקות לתפוס את הנייר ולהתחיל לרשום ואי אפשר. וזה חלק מההתמודדות שלי כאמן חרדי לעומת יוצר חילוני שבכלל לא נתקל בדברים האלה".

     

    על תוכניותיו לעתיד כאמן במשרה מלאה, ברים מלא בשאיפות. "אני רוצה בנוסף לציור גם ליצור תחריטים ואף לפסל", הוא אומר. בנוגע לקווים האדומים, כאמן חרדי, הוא מעדיף לשמור על עמימות ולהיצמד לביטוי never say never.

     

    "אני חי בעולם של שחור ולבן, כמו זוג הנטלות שציירתי. אך חוץ מתשומת לב לאור וקומפוזיציה, הצל פה מקבל את המרכז. כי למרות הזרמים והניגודיות הכל-כך בולטת, גם הנטלה השחורה וגם הלבנה נותנות בסופו של דבר את אותו צל. בשורה התחתונה, כולנו בבסיס, אותו דבר. בצל כולנו מתמזגים. וזה המסר שלי לעולם". 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מוטה ברים. "לא צייר מגדרי"
    צילום - גיא תורג'מן
    מומלצים