שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    ארץ חדשה
    ב־1994 התרחשה השואה של רואנדה, כש־100 ימים של רצח עם הסתיימו ב־800 אלף הרוגים. איתי אנגל, שראה אז את שדה הדמים, חזר לשם לאחרונה ומצא משהו שאמור להיות אפשרי רק בשירים: שדה פרחים. חלק ראשון

    לפני שנה הייתי ברואנדה בפעם השנייה. זה היה רק לצורכי מעבר למזרח קונגו, שם הקמתי יחד עם עם כמה חברים טובים מהארץ פרויקט סיוע לנשים הנאנסות במלחמת האזרחים. יחד איתי היו לירון, הבחורה שהובילה את המשלחת, ארבעה מהגינקולוגים הכי טובים בישראל, אחות ראשית ופסיכולוג אחד. לירון ואני היינו למעשה אחראים לחיי הצוות הרפואי, והעובדה הזאת הדירה שינה מעיני. כבר לא מדובר בעוד הרפתקה פרטית - סיכון מחושב אישי שלי - אלא באחריות לאנשים שעזבו לחודש את משפחותיהם, מרפאותיהם ומשכורותיהם כדי להתנדב להגיע למקומות שאפילו ארגוני הצלב האדום ורופאים ללא גבולות חסכו מעצמם.

     

    את המסע לתוך החורים הכי נידחים במזרח קונגו, שם מוסיפה להתחולל גם בימים אלה המלחמה האיומה ביותר על פני כדור הארץ, תכננו בקפידה. בניגוד לנטייה האישית שלי להגיע לשטח ואז איכשהו להסתדר, על הנסיעה הזאת עבדנו כמו יקים במשך חודשים ארוכים. לקחנו בחשבון כל שביל, כל ג'יפ, כל מיליציה, כל קופסת שימורים וכל נגיף אפשרי כדי להבטיח שמעבר למאמץ הפיזי והנפשי הצפוי לאנשים הטובים האלה, לא יהיו לנו שום הפתעות.

     

    רק כשהיינו מוכנים באמת הרשינו לעצמנו להירגע. אז התפנה לי הזמן לחשוב לרגע על עצמי, ועל הדבר ההוא שלא הייתי בטוח שאצליח לעמוד בו. ניסיתי לחשוב על אלטרנטיבות, אבל באמת שאין דרך יעילה יותר להגיע למזרח קונגו מאשר לעבור יומיים דרך המדינה הזאת. הידיים שלי רעדו כשהחזקתי את כרטיס הטיסה עם שם היעד: רואנדה.


     

    עד היום לא כתבתי על זה כי אין דרך של ממש לכתוב, אפילו לא לעצמי, על הרגע שבו מסיימים טיפוס על גבעה, ומהפסגה הקסומה שלה - מהמקום שבו צריך להתמתח ולקחת אוויר - רואים ונושמים את זה בפעם הראשונה. כפר נטוש עם 2,000־3,000 גופות, הערכה גסה עם טווח טעות של בין 1,000 ל־5,000, כי ברואנדה המספר הזה התעדכן בכל רגע. במשך 100 ימים הושמדו כאן 800 אלף בני אדם, שזה 8,000 מדי יום, שזה יותר מ־300 הרוגים נוספים בכל שעה. אלה מספרים שמסייעים לי להתנתק; לראות פנים של מישהו שנרצח זה אסון, לראות פנים של שלושה ילדים נטולי רוח חיים זה טרגדיה שלא תעזוב אותי כל החיים, אבל מלראות בבת אחת 100 אלף פנים כאלה אני פשוט כבה. לחרדתי, כבר לא הייתי מסוגל להתחבר לזה. אז לא התעסקתי בזה ולא כתבתי על זה כי לא באמת עיכלתי את זה, אבל כעבור 15 שנה, בשדה התעופה של הבירה קיגאלי, הפנמתי שהנה מגיע הרגע שיחייב אותי בפעם הראשונה להתמודד. ומצידי, עד השנייה האחרונה אני אעשה הכל כדי להדחיק.

     

    הפקידה ליד מסוע המזוודות ביקשה שארוקן את תיק הגב שלי על השולחן, ואני חשבתי רק כמה היא יפה. בנות שבט הטוטסי הן הדבר הכי יפה באפריקה. אבל כשהיא עברה על תכולת התיק, הפנים שלה הרצינו פתאום ונעשו עצובות. היה לי ברור שמשהו הפעיל אצלה את הזיכרונות, שלא יכולים להיות פחות מזוועתיים; מתוך מיליון בני טוטסי ברואנדה, המרצחים מהמליציות של ההוטו הותירו כ־200 אלף. תוך שנייה הרגשתי שהכל חוזר אלי וכמעט התחלתי בעצמי לבכות, רק שאז היא אמרה: "אתה יודע שאתה לא יכול להכניס שקיות ניילון לרואנדה".

     

    המשפט הזה לא התחבר לי לכלום, וניסיתי להסביר לעצמי שזה אולי בגלל ששקיות ניילון מתקשרות עם גופות וקונוטציות לכל הטבח ההוא. אבל לפני שפיתחתי את המחשבה הקלושה הזאת, היא הוסיפה בקרירות: "ניילון פוגע באיכות הסביבה. דברים כאלה לא נכנסים למדינה". היא זרקה את השקיות לפח וחזרה לחייך: "ברוך הבא לרואנדה".


     

    מאיפה לוקחים מחילה

    לפני 15 שנה ראיתי כאן שואה. מאות אלפי גופות של בני שבט הטוטסי, קברי אחים המוניים, איברים שנכרתו במצ'טות פזורים בצידי הדרכים, נשים שנאנסו מדדות מתוך ההריסות, יתומים ערומים שמהלכים בגבעות ללא כתובת, חיילי צבא ומיליציות על כל צעד ושעל, ורוצחים ואנסים מבני שבט ההוטו שנעים במנוסה לעבר הגבול אבל נשבעים לחזור ולסיים את המלאכה, מלאכת השמדת העם. ארץ חרוכה, כלכלה שנחרבה, תחושה של סוף, של משהו שאין לו תקומה.

     

    אחרי 15 שנה בלבד, רואנדה היא המקום הכי בטוח באפריקה. על פי ה"ניו יורקר", אין בכל היבשת האדירה הזאת מדינה יותר מסודרת, יותר נקייה, יותר יעילה. יש בה ביטוח בריאות לכולם, חינוך לכולם, תיירות פורחת והשקעות זרות של מיליארדי דולרים שנתפסות כמניה בטוחה. מתחמים של מאות דונמים בפרברי קיגאלי שמורים לפרויקט הייטק של ביל גייטס. מה שהתחיל כמחווה פילנתרופית לעם שכמעט הושמד ממשיך עכשיו משיקולים עסקיים טהורים; אין באפריקה עוד ארץ שאפשר לסמוך עליה ועל מנהיגיה ככה, בעיניים עצומות.

     

    הבלגן הססגוני של יתר מדינות היבשת לא קיים כאן, לטוב ולרע. עובדי מדינה חייבים להתייצב במשרדים ב־7:00 בבוקר בדיוק, כל בעל עסק נדרש לנקות את סביבתו הקרובה בסוף יום העבודה, בערים הגדולות כבר יש אינטרנט מהיר, וכמעט בכל נקודה יש קליטה מושלמת לטלפונים ניידים. רוכבי אופנוע חייבים לחבוש קסדה, ונהגים במכוניות לחגור חגורה. חיילים כבר כמעט לא נראים ברחובות, אבל שוטרים אוכפים את המהירות המותרת. והפרלמנט של רואנדה? הוא היחיד בעולם שמורכב ברובו מנשים. שיעור האוכלוסייה כאן גדל ליותר מעשרה מיליון נפש - יותר משהיה לפני הטבח - ומעל הכל, רואנדה מיישמת פרויקט פיוס שאין לו אח ורע בעולם. עונש המוות בוטל, רובם המכריע של מבצעי הטבח שוחררו והשתלבו בחברה, ומאות אלפים מהם חיים ועובדים כיום יחד עם המשפחות של קורבנותיהם. כמו אז, גם היום, רואנדה היא משהו שאני פשוט לא מצליח לתפוס ולעכל. רק שהפעם זה מהסיבות הטובות. 


     

    בשדה התעופה פגשנו את מרי ואמין. מרי - בשמלת כלה, זוהרת ומאושרת - היא פליטה משבט הטוטסי, שב־1994 היתה הילדה היחידה מבני משפחתה שניצלה מהטבח. היא הוברחה לקרובים בארצות הברית, והיום חזרה לרואנדה כדי לקיים כאן את טקס החתונה. כשפרקנו חצי טון של ציוד רפואי שהבאנו מהארץ הם התעניינו מאיפה באנו, וחייכו לשמע המילה ישראל; במרחב המרכז אפריקני של רואנדה (בורונדי, אוגנדה, קונגו וטנזניה) יש מי שמכנים את הטוטסי "היהודים של אפריקה". כמו היהודים, גם הם כאן מעטים מול רבים. כמו היהודים, גם להם יש צבא חזק ויעיל שמסוגל להכריע צבאות הרבה יותר גדולים ממנו. כמו היהודים, גם הטוטסי חוו טבח־עם שהיה אמור להכחיד אותם מעל פני האדמה - וכמו היהודים, גם הם נמצאים בסביבה שבה אף אחד לא ממש סובל אותם.

     

    היו לנו אינסוף שאלות לזוג הצעיר, ומצד שני חשנו לא בנוח להעלות נושאים שאולי יעיבו על יום חגם. די מהר התברר לנו שהם ממש לא בעניין של להדחיק; אחרי שהזכירו כעשרה שמות מבני משפחתם שהושמדו (ואין ברואנדה אף בן שבט טוטסי שלא נוצר רשימה כזאת של קרובים שנטבחו), שאלתי אותם אם הם באמת מסוגלים לסלוח.

     

    "למה אתה שואל את זה בפרצוף כזה?", תהתה מרי, ורק אז שמתי לב שהבעת הפנים שלי אמרה ספקנות מוחלטת.

    "כי אני ישראלי", עניתי, "ומהמקום שאני בא ממנו, אם מישהו היה הורג בני משפחה שלי, לא הייתי מעלה בדעתי לסלוח. הייתי חושב רק על נקמה".

     

    התנסחתי בצורה מהוססת; מדי כמה מילים עצרתי לרגע בתקווה שהיא בעצמה תשלים את המשפט שלי, או לפחות תהנהן בהסכמה. היה ברור לי שאנחנו מדברים כאן על המובן מאליו.

     

    "תראה", היא אמרה, "זה לא שלא חשבנו פעם דברים כאלה על האבימנה, השכן שלנו שרצח את שני האחים שלי. אבל כשהחלטנו להזמין אותו לחתונה, עשינו את זה מפני שבסופו של דבר הבנו ש -".

    "מה?", קטעתי אותה, "הזמנת לחתונה שלך את השכן שרצח את המשפחה שלך?".

    שמעתי לא מעט סיפורים בלתי נתפסים מתהליך הפיוס ברואנדה, שגרמו לי לתהות אם ההתפייסות הזאת באמת באה מהלב או שהיא לא יותר מציות כנוע ומריר לצו של נשיא שאף אחד לא רוצה להסתבך איתו. מרי התבוננה בי באותו מבט שהייתי אמור להתבונן בה: כאילו משהו לא בסדר בי, בהיגיון שלי.

    "תבין, זה שכן. בסופו של דבר אתה תחיה לצד השכן שלך. במוקדם או במאוחר נצטרך לקבל שוב אחד את השני".


     

    לא היה לי כוח לזה. נזכרתי במשפטים רעים ששמעתי מכמה חברים שלי בארץ, שטרחו להסביר לי כמה מיותר פרויקט הסיוע שהקמתי בקונגו, כי רצח ואונס הם חלק מהתרבות של שחורים באפריקה. אני בז לתובנות כאלה, אבל באותו רגע אמרתי לעצמי שאולי אנחנו באמת שני סוגים שונים של בני אדם. שאולי יש להם בעיה אמיתית עם רגש והיגיון. אבל אז מרי השפילה את העיניים, וטון הדיבור האצילי והבטוח שלה דעך והפך לנבוך. חשבתי לרגע שאולי היא תופסת את עצמה וקולטת את האבסורד שבדבריה, אבל העיניים שלה הסבירו שפשוט לא נעים לה ממני. שזה לא משהו שהיא תכננה להגיד, אבל אם כבר פתחנו את זה, אז קדימה.

     

    "אתה יודע, אם לא נדע לסלוח - אם הוטו וטוטסי לא ידעו למחול על הכבוד וינסו להיות שוב שכנים - נהפוך להיות כמו המזרח התיכון. זה הפחד הכי גדול של כולנו. סבא שלי שעדיין חי מספר איך כילד הוא למד על המלחמה בין ישראל לערבים. היום הוא איש זקן שמסביר לנכדים שלו על אותה מלחמה בין ישראל לערבים. מדברים אצלנו על האנשים האלה במזרח התיכון שלעולם לא יגיעו לשלום כי הם לא מסוגלים. אנחנו חייבים ללמוד לסלוח ולהתחיל מחדש כדי לא להיות כמוהם. כמוכם".

     

    בג'ונגלים של אפריקה יש לא מעט אנשים שמסתכלים עלינו כפרימיטיביים. זה לא שהם לא אוהבים אותנו; חלקם אפילו מלאי הערצה לכמה מההישגים שלנו. אבל די ברור להם, והמציאות שמלווה אותם משחר ילדותם רק מוכיחה את זה, שהם לא לגמרי טועים.


     

    לא עוד אדם

    "אני רוצה לספר לך על אבא שלי. אולי זה יעזור לך להבין שהחלוקה לטובים ולרעים היא קצת יותר מורכבת". גהיג'י, בן הוטו בשנות ה־40 לחייו, היה חייב לפתוח בהסבר או בהתנצלות או בסיפור היסטורי שיבלבל את כל התובנות שאני נושא איתי מאז הטבח של 1994. אני מתכוון לזה שמבחינתי, מיד אחרי היטלר וגרמניה הנאצית, גהיג'י ורובם המכריע של בני שבטו הם הרוצחים הגדולים ביותר במאה ה־20.

     

    ההשוואה אינה מופרכת: אדריכלי הטבח ברואנדה, ששאפו להשמיד את כל מיליון בני שבט הטוטסי, הדגישו בפני כל מפקדי השטח שלא מדובר בעוד מסע נקם ספונטני, אלא בסדרי גודל אחרים שדורשים תכנון ויישום קפדני. בסביבתם הקרובה באפריקה לא היה תקדים שניתן ללמוד ממנו; רצחנית ככל שתהיה היבשת הזאת, אף פעם לא היה בה מקרה של אומה שלמה שהוכחדה מעל פני אדמתה. ההשראה, אם כן, הגיעה מחוץ לאפריקה. היסטוריונים בני ההוטו והוגי השמדת העם ניתחו כמודל את האופן שבו נוסח ויושם "הפיתרון הסופי" בוועידת ואנזה ב־1942. רואנדה היא אמנם לא אירופה - וכלי ההרג היו בעיקר מצ'טות וחניתות, לא רובים ותאי גזים - אבל התכנון, התעמולה שקדמה לטבח והביצוע השיטתי היו שאובים ממחוזות אחרים. וזה לא נגמר שם: עם שיקומה של רואנדה אחרי הטבח, כשהממשלה תיעדה את הזוועות והגורמים שהובילו להן במוזיאון הג'נוסייד בבירה קיגאלי, הוקדש רוב רובה של הקומה השנייה לשואת יהודי אירופה.

     

    "אני יודע שיהיה קשה לשכנע אותך שהיה צדק היסטורי בטבח הזה", אמר גהיג'י. "גם לי כבן הוטו רע איתו, אבל גם היום אין לי שום ספק שהיה צריך לסגור חשבון עם הטוטסי. אז ברשותך, בוא ואספר לך על אבא שלי".

     

    גהיג'י חש איתי בנוח. גם כי את השיחה הזאת קיימנו במזרח קונגו ולא ברואנדה של ממשלת הטוטסי שממנה הוא ברח, וגם משום שפרויקט הסיוע שלנו מעניק טיפול רפואי לכל מי שזקוק לעזרה - בלי להבחין בין שבטים או להיכנס לחשבונות היסטוריים.

     

    "עד שהגיעו הבלגים", אמר גהיג'י, "הרגשנו כולנו, גם ההוטו וגם הטוטסי, פשוט כרואנדים. אבא שלי עבד בחווה של איש טוטסי עשיר. אותו טוטסי גם סייע לו בהמשך לייסד את החווה שלנו. בת דודה של אבא שלי, בת שבט ההוטו, התחתנה עם גבר טוטסי, ולא היה בזה שום דבר יוצא דופן. היינו אותו דבר, עד שהגיעו הבלגים עם הסרגלים".


     

    גהיג'י, כמו אביו, זוכר באימה את הסרגלים של הקולוניאליסטים הבלגים עוד יותר מאשר את הרובים שירו בהם או השוטים שהצליפו בהם, כי אותם סרגלים היו עתידים לחרוץ את סיווגו של כל בן שבט הוטו כתת־אדם. המתיישבים הבלגים, שהפכו לאדוני הארץ הלכה למעשה בשנות ה־20, שאפו לנצל את אדמתה הטובה של רואנדה בצורה היעילה ביותר. הם גם דאגו לכך שאת העבודה הפיזית, כמו גם את הפיקוח עליה, יעשו הרואנדים בעצמם. לכובשים נותר רק לבחור את אותה קבוצת מיעוט מיוחסת שתשעבד את כל היתר.

     

    כדי לקבל החלטה נכונה שלחה בלגיה את מיטב מדעניה לרואנדה, לעשות סדר בים השחור שמולם. המדענים הבחינו בין שתי הקבוצות האתניות: ההוטו היו קצת יותר נמוכים, קצת יותר כהים ועם אף די פחוס, ולפיכך הוגדרו כמשהו שלא התקדם הרבה מעבר לקופים. הטוטסי לעומתם היו קצת יותר גבוהים, בעלי גון עור מעט בהיר יותר, ועם אף יותר מחודד. הם נראו לאנשי המדע המלומדים כמשהו שמזכיר יותר בן אדם (ולא צריך לפרט עוד כדי לחזור שוב לאידיאולוגיה הנאצית; את מדידת אורך האף, גובה המצח והיקף הגולגולת תאמץ תורת הגזע הארית עשר שנים מאוחר יותר כבסיס עאלק־מדעי). כך העניקו הבלגים לטוטסי את עיקר הכוח הפוליטי וגם את כלי הנשק, כדי שבני ההוטו יסורו למרותם החדשה. לבלגים התאימה גם העובדה שהטוטסי היוו רק עשרה אחוזים מאוכלוסיית רואנדה, ושההוטו המועמדים לעבדות היוו 90 אחוז. כדי שלא יהיו טעויות, הם הנפיקו תעודות זהות שעליהן הוטבע בחותמת מוצאו האתני של כל אחד: הוטו או טוטסי. מאותו רגע הם כבר לא היו רואנדים.

     

    "הבעיה היתה שהטוטסי הזונות התחילו להאמין בזה שהם גזע עליון", אמר גהיג'י ומתח את הבוהן והאמה של כף ידו כדי לדמות את הסרגל שמדד את המרחק בין קצה האף לגולגולת.

    "טוטסי, שהיו חברים שלנו, פתאום התחילו להצליף בנו בשוטים ולתת לנו מכות רצח. לפעמים הם גם היו מגיעים בעצמם עם הסרגלים ומודדים לאבא שלי את גובה המצח או רוחב השפתיים כדי להשפיל אותו, למרות שהם בעצמם נראו בדיוק אותו דבר, עם אותו מצח ואותן שפתיים. אבא שלי היה איש גאה ועבד קשה. אם היו מכים אותו, למרות שהיה חזק יותר מכולם, הוא היה מבליג ורק מנסה להרגיע אותנו שלא נכעס ונחשוב על נקמה. גם ברגעים הכי קשים הוא המשיך להגיד שרוב הטוטסי הם אחים שלנו, ויש רק כמה טיפשים שהבלגים עשו להם שטיפת מוח. אבל כשאחד מהם בא אליו יום אחד עם סרגל ואמר לו שהוא רוצה למדוד לו את השכל, אבא שלי נשבר. הוא התנפל עליו, השכיב אותו על הרצפה וחנק אותו. אנשים מסביב עוד ניסו למשוך אותו ממנו ולא הצליחו, ואז הגיע טוטסי אחר וירה בו למוות".

     

    כשאני שומע את גהיג'י ההוטו, אני איתו. אבל גם כשאני מקשיב לחברי הטוטסי אני לגמרי איתם. זה אחד הדברים שהכי מרתקים אותי בלכסות סכסוכים שאינם שלי, שאפשר להיות פתוח לשמוע כל צד שלהם. שלא כמו הסכסוך הישראלי־פלסטיני שאותו אני חי ושיש לי בו צד אם ארצה או לא ארצה, ברואנדה - או באפגניסטן, צ'צ'ניה, פקיסטן, עיראק, בוסניה או קונגו - תמיד אשאר על תקן המתבונן. זה לא שאני לא מעורב רגשית; אני מוצא את עצמי עם אנשים שאני אוהב, עם כאלה שמהם אני נגעל, או שונא או מעריץ, אבל זה תמיד יישאר רק במישור האישי. אם אני נפגש עם אפגני שהורס לי את המצברוח, אני לא אסכם לעצמי שכל האומה האפגנית מבאסת.

     

    בסופו של דבר לא יימצא סכסוך ששני הצדדים בו יסכימו על אותה אמת היסטורית. אהוד ברק פלט פעם את האמת שאף אחד מאיתנו לא מוציא החוצה, שאם הוא היה נולד פלסטיני הוא היה נלחם ביהודים עד לכינון צדק היסטורי של הקמת מדינה פלסטינית. זה לא שהצדק ההיסטורי נמצא חלילה דווקא בצד הפלסטיני, אבל כשאתה נולד לצד מסוים בסכסוך, מיומך הראשון ברור לך מי צודק. כאן ברואנדה, משום שאין לי אבא הוטו או אמא טוטסי, אני לא מוטה מראש לשום כיוון. אני רק מקשיב. וגהיג'י צדק: העניין של להגדיר כאן טובים ורעים הוא פחות ברור למי שמוכן להתבונן מעבר ל־100 ימי הטבח. 

     

    • חלקה השני של הכתבה יפורסם ביום חמישי


     

    צילומים: רויטרס, אימג' בנק/ GettyImages
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    1998: פליטים בכניסה למחנה עקורים
    צילום: mct
    שכונת עוני בעיר גיטרמה ברואנדה
    צילום: mct
    מומלצים