רומנטי כאן

כמעט 20 שנה עברו מאז פגש העולם את ג'וליה רוברטס על תקן זונת הרחוב שריצ'רד גיר מפרגן לעצמו ב"אשה יפה". 20 שנה בהן רוברטס וגיר הספיקו להפוך לשניים מהכוכבים הכי גדולים בהוליווד ולהוסיף עוד איזה סרט או שניים לרזומה, בזמן ש"אשה יפה" מיתג את עצמו כאבי הקלישאות הרומנטיות.

עד היום, בכל פעם שהסרט מוקרן בשידור חוזר (וחוזר, וחוזר) על המסך הקטן, מתעוררת באופן אוטומטי אסוציאציה של בחורה שבורת לב מול הטלוויזיה, עם דלי של "בן אנד ג'רי'ס" והררים של טישיו לח. אבל בימים ההם, של סוף האייטיז־תחילת הניינטיז, כשכריות לכתפיים נחשבו לאקססורי הכי לוהט עלי אדמות, העולם לא הכיר את המושג "צ'יק פליק" (סרט בנות) ואף מגדר לא תבע בעלות על הסרט.

אז כולם אהבו לראות סיפור אהבה שמתחיל בהבטחה, מסתבך, נראה כמעט בלתי אפשרי ובסופו של דבר מסתיים בקרשנדו של הפי אנד דביק ומתקתק, והכל במעטפת קלילה ואפילו משעשעת לעיתים. למעשה, צופי העידן ההוא מאוד אהבו את הקומדיות הרומנטיות שלהם, והסרטים האלה הפכו עם הזמן לקלאסיקות בלתי נשכחות, מ"אשה יפה", דרך "מנהטן" של וודי אלן ועד "כשהארי פגש את סאלי".

"אשה יפה", לצורך העניין, הכניס יותר מחצי מיליארד דולר מאז שהגיח לאוויר העולם, מה שהופך אותו לאחד הסרטים הרווחיים בהיסטוריה. אבל מה שהתחיל כסרטים שפנו לכולם הפך מהר מאוד לז'אנר בחורות שהצפייה בסרטיו יכולה להיעשות בלא מעט פורמטים, שכוללים: ריבוי אסטרוגן, ג'אנק פוד מנחם (גלידה היא מלכת הז'אנר הזה), דיכאון קיומי (בדרך כלל נובע משיברון לב כזה או אחר) ונטייה לדמוע.

הז'אנר לא מת. להפך

אבל משהו קרה בעשור האחרון לקומדיות הרומנטיות. קצת אחרי שראינו את "יומנה של ברידג'יט ג'ונס", הז'אנר איבד את הילת הקונצנזוס שלו. מעבר לעובדה שעשרות מהקומדיות האלה מיוצרות עדיין בהוליווד בסרט נע של תסריטים זהים ועלילות צפויות, רובן מתויגות באופן אוטומטי כסרטים לא רציניים במיוחד, לא בהכרח מוצלחים, שמיועדים לנשים ולחברים ההומואים שלהן.

אף אחת מהן כבר לא מוכתרת כבלוק באסטר, רבות מהן משוגרות באופן אוטומטי לדי.וי.די והסטיגמה שלהן נעה על הציר המעורפל שבין סרט מטופש לחובבי הז'אנר, לבזבוז של פילם. קשה למצוא היום קומדיה רומנטית שמצליחה להיות אינטליגנטית, מפתיעה ומרעננת, למרות שמדי פעם מבליחות לבתי הקולנוע יצירות מתוקות כמו "500 הימים של סאמר", אבל התיוג שלהן כשוברי קופות והבטחה למעמד של קלאסיקה מזמן איבד מתוקפו.

אבל הז'אנר לא מת. להפך, הוא מייצר כמויות סרטים הולכות וגדלות עם השנים. למה? כי יש קהל (בחורות כבר אמרנו?), יש תסריטים, ויש שחקנים שמאוד שמחים להשתחל לתפקידים האלה ולעשות קופה נאה בזמן שהם מדגמנים אטרקטיביות ויזואלית. העובדה שהנוסחה ליצירת סרט כזה היא כה פשוטה (ראו בוקסה), הופכת את האינפלציה בהם לכמעט מתבקשת ואת הסרטים עצמם לשאריות מתועשות ודלות בנשמה.

לא רק שהקומדיות הרומנטיות לא מתו, הן אפילו מתחזקות סוללה שלמה של תסריטאים, במאים ושחקנים, שמזוהים באופן כמעט בלעדי עם הז'אנר. רק בשבוע שעבר נחת אצלנו הסרט "אהבה בהפתעה" (love happens), על סופר אלמן ומיוסר (אהרון אקהרט) שהופך למומחה בענייני אבל, עד שהוא מתאהב באחת המשתתפות בסמינרים שלו (ג'ניפר אניסטון).

נכון, זה נשמע סופר מוכר וסופר לעוס, אבל אנחנו מוכנים להתערב איתכם שברגע של חולשה גם אתם תמצאו את עצמכם מקנחים את האף מולה. המהפך האמיתי בז'אנר הושלם כשכוכביו התחלפו. כן, לסרטי הבנות החדשים יש את החשודים המיידיים שלהם, ובעיקר את החשודות, מה שמנציח פעם נוספת את הקלישאה ההוליוודית: לכל אחד יש תחליף.

מלכות הז'אנר

בטח, היא מתה על סרטי דרמה ואקשן, אבל כשמישהו מזכיר לנו את הפרצוף הבלונדיני והשמור היטב הזה, אנחנו בעיקר חושבים עליה בתפקיד האשה הנוירוטית, המגושמת, שנראית מעולה בג'ינס וטי שירט ועושה מעצמה צחוק כשהיא מתאהבת. זה קרה לה ב"נשואה למאפיה", "טקילה סאנרייז" (1988), "פרנקי וג'וני" (1991) ו"יום בהיר אחד" (1996). היא תמיד היתה הרבה יותר אמינה בעינינו בתפקידים האלה.

ג'וליה רוברטס

דריסת הרגל הראשונה שלה מול המצלמות התרחשה באחד מסרטי הצ'יק פליקס האהובים בכל הזמנים: "מיסטיק פיצה" (1988), שבו בחורה מרדנית וענייה מתאהבת בבחור עשיר ומסתורי. אבל היה זה "אשה יפה" (1990) שהפך אותה לכוכבת, עם מועמדות לאוסקר ורווחים של 180 מיליון דולר בקופות – סכום אסטרונומי לקומדיה רומנטית, גם לפני 20 שנה.

רוברטס היתה מספיק נבונה כדי ללקט לעצמה כמה תפקידים דרמטיים ראויים לאורך הקריירה שלה, כך שנמנעה מהמיתוג המגביל של כוכבת סרטי בחורות, אבל "אשה יפה" תמיד יהיה מזוהה איתה, כמו גם הנטייה שלה להפוך כל קומדיה רומנטית להצלחה קופתית ראויה, קרי "החתונה של החבר שלי" (1997), "נוטינג היל" (1999) העל־זמני וגם "תפוס את הכלה" מאותה השנה, שאיחד אותה שוב עם ריצ'רד גיר.

השנה היא מצלמת את האדפטציה הקולנועית לספר "לאכול, להתפלל, לאהוב", שאמור להיות קומדיה רומנטית משובחת במיוחד. שמחים לראות שאת נשארת נאמנה למקורות.

מג ראיין

מלכת הקומדיות הרומנטיות והאשה שעשתה קריירה בשנות ה־90 מתפקידים של נשים מאוהבות עם הפרעות אישיות קלות. מזוהה עם כמה מהקומדיות הרומנטיות הגדולות של כל הזמנים (ע"ע) – "נדודי שינה בסיאטל" (1993), "יש לך הודעה" (1998) ששוב איחד אותה עם טום הנקס, "אהבה של גבר לאשה" (1994), "נשיקה צרפתית" (1995) שאותו גם הפיקה, וכמובן, הסרט שהביא אותה עד הלום והפך לשם דבר בדברי ימי הקומדיה הרומנטית: "כשהארי פגש את סאלי" (1989).

מג ראיין. מזוהה עם כמה מהקומדיות הרומנטיות הגדולות של כל הזמנים

גם בעשור הנוכחי היא דבקה בז'אנר, עם סרטים בינוניים כמו "לך תבין נשים" (2007) ו"החבר החדש של אמא שלי" (2008), אבל הבחירות שלה בשנים האחרונות היו מוצלחות הרבה פחות, ורוב הסרטים בכיכובה, כמו "שיחה ממתינה" ו"סימן חיים", נחשבו לכישלונות קופתיים.

סנדרה בולוק

העולם מתחלק לשניים – אלה שחושבים על "ספיד" כשהם שומעים את השם שלה, ואלה שחושבים על "בזמן שישנת". אפילו שאי אפשר לקחת ממנה את הרקורד שצברה בסרטי אקשן ודרמה, מדובר בבחורה שהלוק הכאילו פשוט שלה הפך אותה לליהוק מנצח של בחורה, שנראית לא אטרקטיבית בהתחלה אך הופכת למושא אהבה שלא ניתן לסרב לו בסוף. חוץ מ"בזמן שישנת" החינני היא הפציעה גם בסרטים "הבית באגם", "איזה מין שוטרת" ורבים נוספים. גם הסרט האחרון שעשתה, "ההצעה", מחליק לתוך הקטגוריה הזו בלי למצמץ.

בולוק. הלוק הכאילו פשוט שלה הפך אותה לליהוק מנצח של בחורה

היורשות החדשות

עטופה באווירה מתאמצת של איכות, ג'ניפר אניסטון דילגה מהמסך הקטן למחלקת הקומדיות הרומנטיות של הוליווד. וזה למרות שהיא נורא רוצה שנבין שהיא בעצם שחקנית עומק רצינית. אבל הארסנל הקולנועי שלה לא משאיר לנו יותר מדי ברירות: מ"ברוס הגדול מכולם" ו"ואז הגיעה פולי", דרך "השמועה אומרת ש..." (הגרסה המודרנית של "הבוגר") ועד "הצד שלו, הצד שלה", "מארלי ואני" ו"הוא פשוט לא בקטע שלך".

שלא לדבר על התפוקה האחרונה שלה - הסרט האינדי "לגעת בך", שנורא לא רוצה להיות קומדיה רומנטית, אבל זה בדיוק מה שהוא. וכאמור, "אהבה בהפתעה" החדש. זה גם יושב עליה כל כך טוב, שאין לנו מושג מה כל כך דחוף לה לדגום מדי פעם תפקידים דרמטיים.

אניסטון. דילגה מהמסך הקטן למחלקת הקומדיות הרומנטיות של הוליווד

קייט הדסון

כנצר לשושלת מפוארת של כוכבות קומדיות רומנטיות (טוב, לא ממש שושלת, אבל לתחזק את גולדי הון בתור אמא זה ממש מספיק), הדסון מצליחה לאייש היטב את התקן לתוכו נולדה. היא מככבת בקומדיות רומנטיות בערך מהרגע בו למדה לקרוא תסריטים, עם רזומה שכולל כמה מסרטי הבנות היותר מוצלחים של העשור האחרון, וכמה מוצלחים פחות ("איך להיפטר מבחור בעשרה ימים", "אתה, אני והוא", "אלכס ואמה", "המהפך של הלן", "מלחמת הכלות" ועוד).

היא כבר כל כך מזוהה עם הז'אנר הזה, שאנחנו רק מחכים ליום שבו תנסה להימלט לטובת תפקיד דרמטי איכותי – מהלך, שסביר להניח, רק יגרום לה לשעוט בחזרה לקומדיות הרומנטיות.

עוד אחת שממש רוצה להוכיח לעולם שיש בה יותר מרק בלונדינית יפה עם כישורים קומיים לא רעים בכלל. אחרי שהשיקה את הקריירה שלה על המסך הגדול ב"הכלה של צ'אקי", הצליחה הייגל לזכות בתפקיד שווה ב"האנטומיה של גריי".

דמותה הרומנטית של איזי סטיבנס הפכה אותה מחד לכוכבת המסך הקטן ומאידך, תפקדה כאודישן מוצלח לכל קומדיה רומנטית באשר היא. ההצעות תחילו לזרום, ואז הגיע "הדייט שתקע אותי", שסגר את הדיל ומיתג אותה כבייב הלוהטת החדשה של הקומדיות הרומנטיות הקוליות.

רוגן והייגל . אחת שרוצה להוכיח לעולם שיש בה יותר מרק בלונדינית יפה

חוץ מזה היו גם "אהבה בהפתעה" ( love comes softly - לא מדובר בסרט החדש של ג'ניפר אניסטון), "הבטחה נצחית של אהבה" (שממותגת כדרמה, אבל היא צ'יק פליק לכל דבר), "27 שמלות" ו"האמת המכוערת" שיצא לפני כמה חודשים.

חוץ מ"אי.טי" אולי, קשה למצוא את השם שלה בהקשר של משהו שהוא לא קומדיה רומנטית. לפעמים היא מפיקה אותן (יש לה אפילו חברת הפקה בשם Flower Films, שמגלה חיבה בלתי מוסברת לסרטים מהסוג הזה), ברוב המקרים היא גם מככבת בהן.

מהיום בו סיימה את הקדנציה שלה כטינאייג'רית מופרעת עם בעיית שתייה וסמים, מתישהו באמצע הניינטיז, היא מטפחת את הכישרון הכמעט על־טבעי לגלם דמויות מיוסרות־אך־משעשעות של נשים, שאהבה נוחתת עליהן באמצע החיים והן לא ממש יודעות מה לעשות איתה, חוץ מלהיראות ממש מופתעות ("אף פעם לא התנשקה", "50 דייטים ראשונים", "זמר החתונות", "מילים ולחן", "הוא פשוט לא בקטע שלך").

בארימור. מטפחת כישרון לגלם דמויות מיוסרות־אך־משעשעות (צילום: AP)

הסרטים שלה אף פעם לא נחשבים לגאונות צרופה, אבל הם תמיד קלילים וחמודים להפליא. עכשיו היא גם מביימת את אחד הצ'יק פליקס היותר מדוברים של החורף, "תחליקי". אומנם לא בדיוק מדובר בקומדיה רומנטית קלאסית, אבל צ'יק פליק הוא צ'יק פליק, אז מה אכפת לנו בעצם. 

• עוד על נשות הקומדיה רומנטית, מהם החוקים על פיהם מתנהלת קומדיה כזו והצד הגברי בכל הסיפור - בגיליון פנאי פלוס החדש