היו לי ארבע אהבות, מה יקרה בפעם החמישית?
כל קשר שלי היה אחר מקודמו. החל מהתאהבות מרד נעורים אסורה ודרך אהבות שנגמרו בגלל פחדים ואי התאמה. עכשיו אני מרגישה שאני כבר מוכנה לזוגיות הבאה
התאהבתי ארבע פעמים בחיי, וכל אהבה הייתה שונה. הראשונה היתה אהבת נעורים אסורה. ההורים היו קשים איתי, ואני מרדתי ונפגשתי איתו בסתר. זה היה מאוד מרגש. הוא היה הראשון שלי, בדיעבד לא הייתי כל כך בשלה לזה, אבל את הנעשה אין להשיב. הקשר נמשך כמעט שנה, עד שיום בהיר אחד כשנפגשנו והסתכלנו זו על זה נפל לי זה אסימון אחד מאוד מאוד גדול: "אני יוצאת עם ערס מכוער מאשדוד".
לקח לי שנה לראות את זה. האהבה שלי היתה אהבת נעורים תמימה ועיוורת, שבאה רק מתוך צורך לנקום בהורים הכובלים ולהוכיח לעצמי שיש לי את החופש לעשות מה שאני רוצה בלי שאף אחד יעמוד בדרכי.
האהבה השנייה נמשכה שלוש שנים יפהפיות, בהן למדתי מהי חברות אמיתית. היתה שם נתינה ענקית שלו כלפיי. בהתחלה הייתי מאוהבת בו, אבל תוך חצי שנה, אולי קצת יותר, זה עבר ופשוט אהבתי אותו כמו חבר טוב מאוד. הוא היה חלק ממני ואני הייתי חלק ממנו, והרגשנו מאוד חופשיים בכל.
כעבור זמן אותה נתינה שלו התחילה לחנוק אותי. רציתי חופש, הרגשתי שאני סקרנית לגלות ולדעת עוד דברים וגברים. זאת היתה אהבה חברית, הוא היה מאוד יקר לליבי, לא רציתי לפגוע בו, אבל פגעתי. פחדתי להיות בלעדיו, אבל בסופו של דבר זה נגמר, וטוב שכך. פניתי לדרך חדשה.
שנתיים היינו בשלב הדייטים
האהבה השלישית נמשכה במשך שנתיים של כיף וחופש. לקח לי זמן להתאהב בו. האינטואיציה אמרה לי להתרחק, אבל כל פעם שניסיתי לסיים את הקשר הוא תפס, חיבק ולא הרפה עד שהייתי שוב שלו. היו חומות סביבו, ואני בתגובה אליהן בניתי חומות משלי, מגדלים ואפילו כותל מלא בפתקים.
הקשר נבנה באיטיות: רק אחרי חצי שנה הצהרנו על אהבתנו. מאוד נזהרתי, אבל בסוף פתחתי את ליבי לאהבה ואפשרתי לה להציף אותי. כמה נהנינו, אפשר לומר שהיינו בשלב הדייטים לאורך כל השנתיים. זה שלב די כייפי, אבל עם זאת הוא תוקע את הקשר. היינו מבלים הרבה במסיבות, עם חברים, מסעדות וטיולים. ממש החיים הטובים.
באיזשהו שלב הבנתי שאני רוצה יותר ושיתפתי אותו בזה, אבל שם החומות שלו יצאו מן הנסתר אל הגלוי. היה לו טוב ככה, הוא פחד מאהבה חזקה ואמיתית. הפחד שאולי בטעות ייפגע, והמילה "גירושים" שגרמה לו חלחלה וכאב, שיתקו אותו. נפרדתי ממנו כי רציתי עוד, רציתי המשכיות. לפני שוויתרתי עוד קיוויתי שאולי הוא ישתנה ונפגעתי, מפני שחיכיתי לו יותר מדי זמן. אחרי חצי שנה הוא התעורר, אבל אני כבר לא הייתי שלו. המשכתי הלאה.
הוא רצה חיים משותפים עד שעברנו לגור ביחד
והנה הגענו לאהבה הרביעית והעיקרית בעיניי, נכון לעכשיו. היא עדיין טרייה וכואבת, והזכרונות הטובים משטים בי עד וגורמים לי לרצות להמשיך לנסות להחיות את מה שכבר לא נמצא שם. הפעם התאהבתי ואהבתי ברמות שלא הכרתי. בפעם הראשונה האינטואיציה שלי אמרה לי בברור שזה זה, זה הבחור איתו אבלה את שארית חיי.
איתו הרגשתי ביטחון באהבה אינסופית, בריאה, נכונה וטובה. איתו הרגשתי שלווה, מסופקת ורגועה, ובו זמנית הרגשתי שלעולם לא אדע שובע. אבל כשהחלטנו לעבור לגור יחד הדברים השתנו. כל הנתינה והאהבה שלו וכל החלומות שלנו נראו כל כך רחוקים פתאום. אחרי חודשיים של מגורים משותפים נפרדנו.
זה כל כך כאב. לא תיארתי לעצמי שארגיש את הכאב הזה שוב, וזו היתה הפעם הראשונה שחוויתי פרידה בעל כורחי. רציתי להילחם על האהבה הזו, שהיתה יקרה לי יותר מכל. היא היתה חוויה ראשונה של משהו כן וטהור, אבל צריך שניים לטנגו - והוא נבהל. הוא היסס, אכזב והפתיע לרעה. אולי ההססנות והבהלה האלה קשורים גם למה שהוא חש כלפי עצמו, כי הוא באמת רצה לעבור לגור ביחד ולחיות חיים משותפים, אבל רק כשמימשנו את החלומות שלנו הוא נבהל.
הבהלה שלו באה על חשבוני ועל חשבון נשמתי היקרה. היו לנו ריבים עוד לפני שעברנו לגור יחד וצלחנו אותם, אבל אחרי המעבר זה החמיר. הריבים שלנו נסבו בעיקר על ענייני הבית. הרגשתי שהכל נפל על הכתפיים שלי: עשיתי קניות לבית לבד, וגם את כל העניינים הטכניים. ניקיתי, שטפתי וסידרתי. עבדתי בעבודה נוספת כדי לשלם מחצית משכר הדירה, אבל הוא המשיך בשלו. שייח סעודי עם נרגילה ביד שלא מעריך ולא מכבד, אולי מדי פעם מוריד את הזבל ומטאטא, אבל רק אחרי שביקשתי והבקשה שלי נראתה בעיניו כמו פקודה.
אז ניסיתי לפנות אליו בדרכי נועם, אבל גם זה לא עבד. הוא המשיך להרגיש שאני מנסה לתקוף אותו ולהכביד עליו. רציתי שנתקן, שנדבר על זה ונגיע לפתרונות, אבל פתאום דיברנו ג'יבריש, והוא רצה לבד. במקום לשמר ולהעצים את האהבה שלנו הוא בחר להעצים את כל המגרעות שלי והחליט שהוא לא יכול להתמודד איתי ושאני עצבנית מדי.
הוא היה קורא לי "מרוקאית קטנה שלי" ומחבק
הוא גרם לי להרגיש רע, לסלוד מעצמי ולרצות לשנות את מי שאני. אני מודה, דם מרוקאי זורם בעורקיי, ויש בי מן העצבנות. אבל לפני שעברנו לגור ביחד העצבנות הזאת היתה יפה בעיניו. הוא היה קורא לי "מרוקאית קטנה שלי" ומחבק.
הייתי בהלם כשנפרדנו ולקח לי זמן להבין את פשר הדברים: הוא אהב להיות מאוהב בי, אבל כשהגיע הרגע לאהוב אותי - הוא נבהל ושיחרר. אני באמת מבינה את זה עכשיו. הייתי מוכנה לכל איתו, אבל הוא לא נתן לזה סיכוי, ואם כך, אז לא מגיע לו אותי.
בינתיים למדתי. אני אוהבת את עצמי ומוכנה לכל, עם מגרעותיי ויתרונותיי. התכונות שלי יפות בעיניי, אבל אהיה מוכנה למתן את עצמי למען האהבה בשביל בן אדם שיהיה נכון לי. זה יהיה מישהו שהמגרעות והיתרונות שלי יתאימו גם לו, וכמובן - חשוב שגם אני ארגיש כך כלפיו.
זו תהיה זוגיות אמיתית, לא סתם עוד אשליה מתוקה שהופכת להיות כואבת ומרה. זאת האהבה הבאה שאני מאחלת לעצמי: אהבה לא חמישית, אלא אחת ויחידה, אמיתית, הרמונית והדדית, בטוב וברע, אהבה טהורה, נאמנה ומפרה. ואני מאחלת אותה לא רק לעצמי, אלא לכולכם.
- מאמרים, טורים וסיפורים על אהבה
