"החומה" ששברה אותם
אלבום המופת של "פינק פלויד" המציין 30 שנה, סימן הן את סיום שנות ה-70 והן את סיום הלהקה. לקראת יום השנה, חוזר גיא בניוביץ' לאלבום, שנשמע טרי ורענן עד היום, ולהקת "אובלינס" מעניקה ביצוע לשיר. בואו להיזכר
דיוויד גילמור חשב שהוא מתפוצץ. הרי הוא זה שהביא את ההקלטה המקורית של השיר, ואז הגיעו רוג'ר ווטרס והמפיק בוב אזרין, עם המצאה נפלאה: "בוא נשים תזמורת ברקע, עם כינורות והכל!". גילמור, הגיטריסט, ראה את השיר האקוסטי הצנוע שלו הופך למפלצת. "צרחנו אחד על השני כמו משוגעים", סיפר לימים על הפגישה ההיא. "בדיעבד, אני חושב ששם גוועו הגחלים האחרונות במערכת יחסיי עם רוג'ר".
השיר המדובר, הוא, אגב, "Comfortably Numb", אחד הלהיטים הגדולים מתוך אלבום הקונספט הכפול "החומה". הוא החל את דרכו כקטע אינסטרומנטלי שלא נכנס לאלבום הסולו הראשון של גילמור ב-1978, והגיטריסט הביא אותו לישיבות הצוות הראשונות של התקליט המיועד של הלהקה. ווטרס נדלק – והפך את הנעימה הרכה של גילמור למשהו אחר לגמרי. בתום המריבה ההיא, אגב, הושגה פשרה דיפלומטית: התזמורת תופיע ברקע, כמו שרצה ווטרס – אבל תונמך דרמטית במהלך סולואי הגיטרה של גילמור. וכך, ב"הסכם שלום" זה, ננעץ עוד מסמר בארון המתים של הלהקה הגדולה ביותר של שנות ה-70.
פינק פלויד דאז. צרחו אחד על השני כמו משוגעים
כי החומה, חברים, היא סוג של ארון מתים. החבטה שהוא משמיע עם סגירתו, מסמלת את סופם הטוטאלי של אלבומי הקונספט הגרנדיוזיים של שנות ה-70. כן, עוד יהיו כאלה פה ושם – אבל לא שישפיעו בצורה כה דרמטית ויהדהדו, נקיים וצלולים, גם 30 שנה אחרי. לא כאלה שימכרו עשרות מיליוני עותקים מהודו ועד פתח תקווה. לא כאלה שסיפור הפקתם הוא טרגדיה יוונית של ממש.
מחוזות טירוף וגאונות
החומה החלה כסיפור על ניתוק בין האמן לקהל. היריקה המפורסמת שירק ווטרס במהלך הופעה בפניו של מעריץ נלהב, הביאה אותו לדכדוך עמוק (ולהפסקת ההופעות של הלהקה לזמן מה). מתוך המחשבה על הנתק הזה, החלו לצוץ מחשבות נוספות, מתוך עולמו הפנימי. על חייו כילד וכמתבגר, על סיד בארט שהשתגע לצידו בימיה הראשונים של הלהקה ("Nobody Home"), על העולם הזה שמקיף אותנו, וכמה אנחנו בעצם מחוברים למשפחה ולחברים שלנו. ווטרס פתח בכתיבה – והמריא אל מחוזות של טירוף וגאונות. אלא שהוא השאיר את חבריו ללהקה מאחור. לנצח.
האיחוד ב-Live 8. עשרים דקות של אושר טהור ונוסטלגי (צילום: Gettyimages)
"החומה" היא ה"יוקו" שפירקה למעשה את פינק פלויד עצמה. על היחסים שהתערערו בין ווטרס וגילמור כבר דיברנו – אלא שבמהלך ההקלטות החליט ווטרס לפטר גם את ריצ'רד רייט, הקלידן הנפלא של הלהקה, שלא הלך בתלם מבחינתו. ומה היה התלם? אנשים שהיו מעורבים בהפקה ההיא סיפרו: "היה ברור לכולם שזה תקליט של רוג'ר, מההתחלה ועד הסוף, והוא נתן לכולם להבין את זה".
חבריו הוותיקים, שהלכו לצידו מסוף שנות ה-60, לא כל כך הבינו מה קרה לבסיסט שלהם, שהפך לאגו-מניאק מטורף. הם החלו להגיע בלילות לאולפן, כדי להקליט את קטעי הנגינה שלהם בנפרד. מחברי להקה, הפכו חלקם למוזיקאים שכירים, ורק שייגמר כבר הסיוט הזה.
החריג בבית הספר. מתוך הקליפ "Another Brick In The Wall pt. 2"
אבל זה לא היה רק אגו. "החומה", מבחינת ווטרס, היתה היצירה האישית ביותר שלו. הוא חפר עמוק עמוק אל הילדות בלי האב, שנפל במלחמה; אל בית הספר הבריטי המעומלן שבו היה "הפריק" החריג; האמא השתלטנית, הנשים שרצו אותו בגלל התהילה של "כוכב רוק" – הכל התפוצץ ויצא החוצה, באקסטזת כתיבה מופלאה.
בניגוד לחוקי הטבע
הטקסטים של ווטרס (והוא כתב את כל המילים) הם לא רק הטובים שלו אי פעם – אלא גם מהטקסטים הטובים ביותר של אלבום רוק כלשהו. הם חודרים לנשמה כל כך, כי למרות ההפקה הבומבסטית של אזרין, ועבודת האמנות והאיורים, ובהמשך המופע החי שלא נראה כמותו – למרות כל אלה, ברור למאזין המתמיד שמדובר כאן באלבום אישי מאוד. כזה שהולך עמוק עמוק פנימה, וסוגר את כל החשבונות הכואבים. כולל אלה שבינך לבין עצמך.
ווטרס בחומת ההפרדה הישראלית (צילום: רויטרס)
וזו אולי הסיבה ש"החומה" נשמע גם היום טרי ורענן כל כך. לא כולנו זוכרים את ורה לין, לא לכולנו הרביצו המורים בבית הספר – אבל כולנו יודעים איך זה לגדול בתחושה של בדידות, ולהרגיש שכל העולם נגדך. ואט אט להקים חומה בין הקיום שלך לבין כל השאר.
ווטרס דחף בפראות את הקלטות "החומה", כמו טרקטור שנוסע בעלייה תלולה על אבנים, בניגוד לכל חוקי הטבע. הוא הביא את להקתו לריסוק ואת עצמו לסף של אי שפיות: באחת הישיבות עם חברת התקליטים, שטענה שהתקליט הכפול הוא יצירה ארוכה מדי, הוא החל לצרוח: "זה שלי, ואם אני רוצה אני אקח את זה לחברה אחרת!". אבל הוא יצר את אופרת הרוק האולטימטיבית.
לא פרידה ידידותית
10 שנים בדיוק אחרי ש"טומי" של The Who יצאה לאוויר העולם – וטבעה לראשונה את המושג "אופרת רוק" (ועוד כזו שיכולה להעז ולעסוק בנושא טעון כמו התעללות בילדים), הראה ווטרס שיצירת רוק יכולה לחדור עמוק מאי פעם, מבחינה רגשית ואנושית. אבל בצד ההישג הזה, הוא, כאמור, סגר בחבטה את המכסה של ארון המתים על הכל: על הלהקה שלו, על שנות ה-70, על חייו הקודמים.אחד ההישגים הגדולים ביותר של עולם הרוק והאמנות, מסמל גם סיום ומוות. הרעש האדיר של נפילת החומה בסיומו של האלבום, פירק חלקים נכבדים מהעולם של פינק פלויד. הם יעשו רשמית ביחד עוד תקליט אחד, "The Final Cut" - גם הוא יצירה של ווטרס שבה חבריו שנותרו משמשים כסטטיסטים - וייפרדו, לא כידידים.
גילמור יאחד את שלושת חברי הלהקה בשנות ה-80 והם יריבו בטיפשות על חזירי ענק מפיברגלאס בבתי המשפט. וכל שיישאר לנו הוא מופע האיחוד שלהם ב-"Live 8" לפני כמה שנים: 20 דקות של אושר טהור ונוסטלגי. ווטרס, קשיש בכמה עשורים, מתחבק עם חבריו ללהקה, שמחווים לעברו חיוכים כפויים ומאומצים. כי החומה פורקה, ולא ניתן עוד לחברה מחדש.
האלבום. מסמר בארון הקבורה של הלהקה
עטיפת האלבום
מומלצים
