ביקורת סרט: "אני, עצמי ואיירין" - אידיאלי לקיץ

צ'רלי בייליגייטס (חי חי חי, איזה שם) הוא אופנוען במשטרת הרוכבים של רוד-איילנד - קבוצה של בחורים קשוחים הלבושים במדים מצחיקים, כולם משופמים (למעט בחורה אחת). צ'רלי שלנו, בניגוד לחזותו הקשוחה הוא כזה נחנח, שכאשר הוא מבקש ממישהו להזיז את מכוניתו החונה במקום אסור כבר שלושה ימים, ההוא זורק לו את המפתחות, שיחנה אותה עבורו במקום אחר. כאשר הוא מבקש מאיזו זאטוטה להפסיק לקפוץ בחבל על הכביש, היא מבריחה אותו בצרחות.

לא פלא שאשתו בוגדת בו כבר ביום חתונתם, וכדי שכל העסק יהיה אמין – היא עושה את זה עם הגמד הכושי שנוהג את הלימוזינה שמביאה אותם הביתה מהמסיבה (כמובן שהוא לא סתם נהג, הוא פרופסור גאון לסוציולוגיה שמתחזה לנהג במסגרת מחקר אוניברסיטאי). הגיוני, לכן, שמספר חודשים אחרי כן יוולדו לצ'רלי שלושה כושים קטנים (והוא יכחיש את הרמזים העבים שאינם שלו). הגיוני שאשתו תעזוב אותו (היא הרי מאוהבת בגמד), הגיוני ששלושת הפעוטות יגדלו ויתפחו, ויפכו לשלושה ענקים, עם איי. קיו 1470, שכל מילה שני שלהם היא mother fucker.

את בולעת או יורקת?

חיי המשפחה המאושרים של צ'רלי ושלושת ילדיו היו יכולים להימשך בשובה ובנחת אלמלא היה הזעם העצור בו מתפרץ ומתוך אישיותו הכנועה צומח אחד האנק, צ'חצ'ח גס רוח ואלים, הנוקם בכל מי שפוגע בצ'רלי הכנוע. צ'רלי הוא, איפוא, סכיזופרן אומלל. כל הסיפור המופרך הזה נועד לאפשר לג'ים קארי (הוא צ'רלי, הוא האנק) להפגיז את יכולותיו; את האלסטיות של פרצופו המאפשרת לו להפוך בשניה מרך לקשוח (עם כמה העוויות מוגזמות בדרך) את המנעד העשיר של גרונו (מבס מסונן מבין השיניים לכמעט טנור יבבני) ואת הגמישות של גופו, כששני היצורים האומללים נאבקים בתוכו. הוא בשניה אחת גם זה שמחטיף לעצמו אגרוף, וגם זה שחוטף.

העסק מסתבך עוד יותר כשצ'רלי מתאהב בעבריינית תנועה (רנה זלווגר, חברתו לחיים של קארי), שנרדפת, כמובן, על ידי חבורה של נוכלים מושחתים שרוצה להעביר אותה לעולם שכולו טוב. צ'רלי כובש אותה בעדינותו, אבל כשהוא הופך להאנק, השאלה הראשונה שלו אליה היא "את בולעת או יורקת?". צ'רלי אינו מעז להתנשק איתה, אבל כשהוא הופך להאנק. הוא קורע אותה בליל אהבים סוער (ומתברר, בדיעבד, שבמהלכו הוא גם דחף לעצמו ויברטור אימתני). בקיצור, הסרט הופך וולגרי מרגע לרגע.

הברגים השתחררו במוח

אבל זה חלק מיעילותו המוכחת בימי הקיץ המעיקים שלמענם נוצר: הקהל יושב באולם הממוזג, מודע היטב למופרכותה של העלילה, נהנה מכל ניבול פה ("כוס מפליץ" הוא אחד מכינוי החיבה של האנק לאהובתו), מצפה בהנאה לראות אילו גבולות נוספים של טעם טוב ומגבלות פיסיות יחצה כוכב הסרט. קארי, שכבר הוכיח ב"מופע של טרומן" שהוא גם שחקן, חוזר כאן לביצועים שבהם הוא שוחה כמו דג סכיזופרני במים. רנה זלווגר מתמחה בהבעות של מסכנות-שמחה-בחלקה, האחים בובי ופיטר פארלי ביימו ביעילות ועבודתם מדגישה שאינם לוקחים את עצמם הפעם ברצינות יתרה ומיותרת. גם הקהל לא. סרט אידיאלי ליומית, ליום הכי חם ולח בשנה, כשלכל אחד נדמה שגם אצלו עלולים הברגים במוח להשתחרר מרוב זיעה.

("אני, עצמי ואיירין". בימוי, תסריט והפקה: בובי ופיטר פארלי; צילום: מארק אירווין; משתתפים: ג'ים קארי, רנה זלווגר, כריס קופר, רוברט פורסטר, ריצ'רד ג'נקינס. ארה"ב 2000, 117 דקות.)