שתף קטע נבחר

הבן הקטן שלי מאוהב, ולי נצבט הלב בשבילו

קל להקל ראש בהתאהבות של ילד בן שש. זה הרי יחלוף בלי להשאיר סימן והוא ישכח וימשיך. אבל אני רואה אותו וזה מרגיש אמיתי לגמרי. אני מוקסם, מקווה שלא יישבר לו הלב הקטן הענק שלו. לא עכשיו. יש זמן. לפעמים נראה שלי שעוצמת היכולת שלנו לאהוב אדם אחר פוחתת עם הגיל, נסיון החיים והציניות

הבן הקטן והאהוב שלי, עם העיניים המאירות והחיוך השובב, מאוהב. ולא סתם – הוא מאוהב בילדה השוויצרית (המדינה – לא האופי. להלן: "הפופולרית"), מהכיתה של אחותו הגדולה. הוא כמובן לא מבין את זה עדיין, אבל זה כל כך שקוף ומקסים שאי אפשר לטעות. הוא מדבר עליה בכל הזדמנות. כל דבר מזכיר לו אותה. הוא משדל את אחותו להזמין אותה כמה שיותר. הוא מצייר לה ציורים, כותב לה פתקים, משרבט את השם שלה בכל מקום, מחפש את קרבתה בבית הספר ומספר לנו ובעיקר לעצמו שהיא זאת שרודפת אחריו (פיזית כמובן) בהפסקות של בית הספר.

 

קל להקל ראש בהתאהבות של ילד בן שש. זה הרי יחלוף בלי להשאיר שום סימן והוא ישכח וימשיך. אבל אני רואה אותו וזה מרגיש אמיתי לגמרי. תמיד היו לו "חברות", לחרמן הקטן (במקרה הזה התפוח נפל ממש צמוד לעץ), אבל הפעם זה ממש נראה ונשמע כמו התאהבות אמיתית. ונצבט לי הלב. ואני מוקסם, ואני מקווה שלא יישבר לו הלב הקטן הענק שלו. לא עכשיו. יש זמן.

 

יותר מ-30 שנה חלפו, והנה פתאום אני נזכר בה

לב של ילד קטן בהחלט יכול לכאוב. אני למשל זוכר עד היום את אורלי מכיתה ב' 3 בבית ספר נורדאו בנתניה. היא היתה יפהפיה ואני הייתי לגמרי מאוהב בה לאורך כמעט כל שנת הלימודים. אני לא זוכר אפילו שיחה אחת בינינו (לא בטוח שהיה לי אומץ לדבר איתה), אבל אני בהחלט זוכר עד היום איך הייתי ממציא לעצמי סיבות מטופשות ללכת באזור הבית שלה (בשנות ה-70 ילד בכיתה ב' בהחלט יכול היה להסתובב לבד ברחוב בלי חשש) ואיך הייתי חושב עליה לפני השינה. יותר מ-30 שנה חלפו, והנה פתאום אני נזכר בה, בפנים היפות שלה, ובחיוך הביישני והשיער הגלי השופע שלה.

 

 

בכלל, לפעמים נראה שלי שעוצמת היכולת שלנו לאהוב אדם אחר פוחתת עם הגיל, נסיון החיים והציניות. האהבה הגדולה ביותר של חיי היתה בכלל אהבה נכזבת שליוותה אותי כמעט לכל אורך התיכון, מאמצע כיתה י' ועד אמצע כיתה י"ב. האהבה ההיא היתה עמוקה וכואבת. היא חתכה לי את הלב כמו סכין, ואני זוכר איך הייתי מרגיש כאילו הלב שלי נמעך ונגרס פיזית בתוך בית החזה שלי, בזמן שבמקביל הייתי מהלך על עננים ומתמסטל רק מלהגיד את השם שלה. זאת היתה תקופה נוראית ונפלאה שהרסה לי את התיכון, אבל גילתה לי בפעם הראשונה את עוצמת הרגש שבי. עוצמה שכמעט ריסקה אותי כשאחי מת ומילאה אותי אהבה אין סופית כשנולדו לי הפושטקים.

 

בכלל, היום אני מבין שכדי לאהוב באמת (אבל באמת, מעל הראש, כמו פעם), צריך לשחרר הגנות ולהתמסר לגמרי להרגשה. לילד, לנער או לבחור צעיר זה קל יותר, מפני שההרגשה היא ראשונית, נפלאה, וממכרת. אבל ככל שעובר הזמן הצלקות מתחילות להצטבר, חומות ההגנה נבנות, וההכרה שהכל זמני, חולף, נשחק ולכל הפחות מקרי לחלוטין - מחלחלת לכל פינה טובה במוח ובלב.

 

ייתכן שאשתי היא לא האחת? ייתכן שאין אחת?

הרי אני לא יכול שלא לחשוב שאילו הייתי פוגש את אשתי המדהימה כמה שנים קודם, סביר להניח שלא היינו מתחתנים, מפני שהיינו צעירים מדי ולא מבושלים מספיק. זאת מחשבה שגובלת בכפירה כמעט. הייתכן שהיא לא האחת? הייתכן שאין אחת?

 

האמת היא שאין לי תשובה מוחצת. מה שנכון לי לא בהכרח נכון לאחרים. אבל מנסיוני המוגבל ומהתבוננות אינסופית בחברים ובסביבה אני לא יכול להימנע מהמסקנה שהכל עניין של עיתוי. האחת יכולה להיות פשוט עוד חברה בשרשרת אילו היתה נקלעת לחיינו בגיל אחר, ואולי אפילו יכולה היתה לתפוס את מקום האקס המיתולוגית. ומצד שני, גם אם אתה משוכנע שפגשת את האחת שלך – אולי אתה לא האחד שלה? אולי היא "נעצרה" עליך משיקולים שונים לגמרי משלך? (גיל, בשלות, יציבות, וכו'). עדיף לא לחשוב על זה, מפני שזה די אפור וקטנוני, אבל סביר שזאת המציאות אצל הרוב המוחלט של הזוגות, בין אם הם מכירים ומודים בה ובין אם לא. תמיד אחד מהם רוצה יותר. תמיד לפחות אחד מהם יתהה מה היה קורה אילו. ואפילו סביר שהם גם יחליפו ביניהם תפקידים במהלך השנים יותר מפעם אחת.

 

ומה עם האחת שבלב, זאת שהחמצתי בתיכון? אולי היא היתה יכולה להיות האחת האבסולוטית? ייתכן בהחלט, אבל יותר סביר שנשארה לה פינה קטנה בלב רק בגלל חוסר הנגישות שלה. מעולם לא התווכחנו איפה נעשה את החג. בדימיון היא עדיין רזה ועדינה ויפה בדיוק כמו בתיכון. הגוף שלה לא השתנה מהלידות. אף פעם לא נכנסתי לשירותים אחריה (ולמזלה היא לא נכנסה אחרי...). לא התווכחנו על פוליטיקה, לא רבנו על חינוך הילדים ולא זכינו לראות את עצמנו אחרי לילה של טיפול בילד חולה. לא גילינו שאנחנו לא מתאימים מינית. לא נאבקנו במשכנתה. כל מה שנשאר זו רק הבטחה, וככזאת היא תמיד תשאיר צביטה קטנה בלב - וזה בסדר. בדיוק ככה זה צריך להיות. כמו שמרילין מונרו תמיד תישאר יפהפיה טרגית ובלתי מושגת, אגדה שרק המוות יכול ליצור והחיים לשחוק.

 

שום דבר ואף אחד אינו מושלם

ועכשיו כשאני מסתכל סביבי, אני מבין שכל אחד מגיע עם השריטות שלו, וכל הדברים הקטנים שמשגעים אותי אצל אשתי הם שוליים ולא חשובים. אני יכול לבחור להתעצבן מהם ולכעוס ולהתבשל, ואני יכול פשוט להירגע ולקבל אותה ככה כמו שהיא. עסקת חבילה. כי אני כבר ילד גדול ויודע ששום דבר ואף אחד אינו מושלם. לא באמת (ובכלל, שלמות היא עניין סובייקטיבי כל כך, שזה כמעט מדכא לחשוב על זה). לקח לי די הרבה זמן לקלוט איזה טיפוס מורכב הפכתי להיות בלי להרגיש, ומי שקרא את הטורים הקודמים שלי מבין. ולמרות זאת היא מקבלת אותי ומבינה וגאה. היא הולכת איתי, ובהקרבה שלה מאפשרת לי לגדול. היא אשתי והיא אמא מדהימה, ובגיל 40 היא עדיין כוסית-על והיא יפה והיא שלי.

 


 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מצייר לה ציורים, כותב לה פתקים, משרבט את השם שלה בכל מקום
צילום: ויז'ואל/פוטוס
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים