שתף קטע נבחר
 

מסתרי הנפש האירית

"הכתובים הסודיים" של סבסטיאן בארי היה מועמד ל"בוקר" ונבחר לאחד ממאה ספרי העשור של ה"טיימס". הוא מגולל את קורותיהם של מאושפזת פסיכיאטרית בת מאה והרופא שלה. הנה קטע מתוכו

"הכתובים הסודיים" מאת סבסטיאן בארי נבחר לאחרונה ל"100 הספרים הטובים של העשור" על ידי ה"טיימס". כמו כן, זכה בשתי קטגוריות בפרס קוסטה 2008 והיה מועמד ל"בוקר".

 

הוא מספר את סיפורה של רוזאן בת המאה השוהה במוסד לחולי נפש ומנסה להחיות בחשאי על הנייר את סיפור חייה, ובמקביל את סיפורו של ד"ר גרין, הפסיכיאטר הראשי של המוסד. תוך כדי יומניהם נחשף סיפורה הלאומי של אירלנד.


בארי. לראשונה בעברית (צילום: GettyImage)

 

עדותה של רוזאן על עצמה

העולם מתחיל מחדש בכל לידה, ככה אבא שלי היה אומר. הוא שכח להגיד שעם כל מוות העולם נגמר. או לא חשב שהוא צריך להגיד את זה. כי חלק נכבד מהחיים שלו הוא עבד בבית קברות.

 

העיר שנולדתי בה היתה עיר קרה. אפילו ההרים התרחקו ממנה. גם ההרים, ממש כמוני, לא סמכו על המקום הקודר הזה.

נהר שחור זרם דרך העיר ולא האיר פנים לבני תמותה, אבל לברבורים הוא האיר פנים, וברבורים רבים מצאו בו מקלט ואפילו דהרו לאורכו בהמונים, כמו עדר של חיות מסתערות.

 

הנהר גם נשא את הפסולת אל הים, וגם שברי חפצים שהיו שייכים פעם לאנשים והתנתקו מהגדות, וגם גופות, אם כי לעתים נדירות, אה, ולפעמים גם תינוקות מסכנים שרק גרמו מבוכה. העומק של הנהר והמהירות שלו היו בני ברית נאמנים לסודיות.

 

אני מתכוונת לעיר סלייגו.

סלייגו בנתה אותי וסלייגו הרסה אותי, אבל כבר הרבה קודם הייתי צריכה להפסיק להיות מישהי שעָרים של בני אדם יכולות לבנות או להרוס אותה, ולדאוג לעצמי בעצמי. האימה והכאב בסיפור שלי התרחשו מפני שבצעירותי חשבתי שאחרים יוצרים את המזל או את הביש מזל שלי; לא ידעתי שבן אדם יכול לבנות חומה מלבֵנים דמיוניות ומלט דמיוני, חומה שתגן עליו מפני מתקפת הזוועות ותחבולות הזמן האפלות והאכזריות, וככה ליצור את עצמו בעצמו.

 

עכשיו אני לא שם, עכשיו אני ברוסקומון. בבניין ישן שהיה פעם בית אחוזה, אבל עכשיו הוא צבוע כולו בצבע קרם עם מיטות ברזל ומנעולים על הדלתות. וכל זה הוא הממלכה של ד"ר גרין. ד"ר גרין הוא בן אדם שקשה לי להבין אותו, אבל אני לא פוחדת ממנו. לאיזה דת הוא שייך אני לא יודעת, אבל הוא דומה מאוד לתומס הקדוש, עם הזקן והקודקוד הקירח.

 

אני לגמרי לבדי, אין אף אחד בעולם שמכיר אותי מחוץ למקום הזה; כל בני המשפחה שלי, המעטים מאוד שהיו פעם, בעיקר האמא הציפורית שלי אני משערת, כולם כבר אינם עכשיו. וגם רוב אלה שרדפו אותי כבר אינם, אני חושבת, וכל זה מפני שאני מאוד מאוד זקנה עכשיו, אולי אפילו בת מאה, אף על פי שאני לא יודעת ואף אחד לא יודע.

 

סתם מין שארית כזאת, שריד של אישה, ואני אפילו כבר לא נראית כמו בן אדם, אלא כמו שרוך כחוש של עור ועצמות, בחצאית וחולצה מרופטות וז'קט קנווס, ואני יושבת כאן בכוּך שלי כמו אדום־חזה שלא יכול לשיר — לא, כמו עכבר שמֵת מתחת לרצפה במקום חמים ליד האח, ושוכב עכשיו כמו מומיה בפירמידות.

 

אף אחד לא יודע אפילו שיש לי סיפור. בשנה הבאה, בשבוע הבא או מחר אני בטח אסתלק מהעולם, ורק ארון קטן יצטרכו בשבילי, ובור צר. לא תהיה מצבה מעל הראש שלי, וזה לא חשוב. אבל אולי כל הדברים של בני האדם הם קטנים וצרים.

 

שָקט לגמרי מסביב. היד שלי בריאה, יש לי עט כדורי נהדר מלא דיו כחולה שנתן לי החבר שלי הרופא, כי אמרתי שהצבע מוצא חן בעיני - הוא לא בן אדם רע למען האמת, אולי הוא אפילו פילוסוף - ויש לי חבילת ניירות שמצאתי בארון אחסון בין כל מיני דברים לא נחוצים, ויש קרש רופף ברצפה שמתחתיו אני מחביאה את האוצרות האלה.

 

אני כותבת את תולדות החיים שלי על נייר שאף אחד לא רוצה - מה צריך יותר מזה. אני מתחילה דף חדש - הרבה דפים חדשים. כי עכשיו אני רוצה מאוד להשאיר דין וחשבון, איזושהי היסטוריה כנה ושבירה של עצמי, ואם אלוהים ייתן לי כוח, אני אספר את הסיפור הזה ואסגור אותו מתחת לקרש ברצפה, ואז אני אלך לי די בשמחה לנוח מתחת לאדמה של רוסקומון.

 

***

 

אבא שלי היה האדם הכי נקי בכל העולם הנוצרי, בכל סלייגו לפחות. הוא נראה לי חנוט לגמרי במדים שלו — לא היה בו שום דבר מקרי, הכול היה מסודר כמו ספר חשבונות. הוא היה מפקח של בית הקברות, ובשביל העבודה הזאת נתנו לו מדים מבריקים ממש, או ככה זה נראה לי כשהייתי ילדה.

 

היתה לו בחצר חבית שאספה את מי הגשמים, ובמים האלה הוא שטף את עצמו בכל יום בשנה. הוא אמר לי ולאמא שלי להסתובב עם הפנים לקיר של המטבח, וככה הוא עמד בלי פחד שיראו אותו בין האזוב והחזזית שבחצר, התפשט כולו וקירצף את עצמו בלי רחמים בכל מזג אוויר, גם כשמעמקי החורף נהמו כמו שור.

 

את הסבון הקַרבולי, שהיה מיועד לניקוי רצפה שמנונית, הוא התסיס לחליפה של קצף שהתאימה לו מאוד, ושיפשף את עצמו בחתיכת אבן אפורה, שאותה הוא נעץ בגומחה בקיר כשסיים, והיא בלטה מתוכה כמו אף. את כל זה ראיתי במבטים חטופים שהגנבתי ובהפניות ראש מהירות, כי לא הייתי בת נאמנה מהבחינה הזאת, ולא יכולתי לציית.

שום הופעה של קרקס לא היתה משעשעת אותי ככה.

 

אבא שלי היה זמר שאי-אפשר להשתיק אותו, הוא שר את כל השירים של האופרטות מהימים ההם. והוא גם אהב

לקרוא דרשות של מטיפים שמתו מזמן. הוא אמר שככה הוא יכול לדמיין את הדרשות כשהיו חדשות פעם באיזה יום ראשון והמילים היו חדשות בפה של המטיפים. גם אבא שלו היה מטיף. אבא שלי היה פְּרֶסבּיטֶרי נלהב, אני יכולה כמעט להגיד אדוק, וזה לא היה מקובל כל כך בסלייגו.

 

את הדרשות של ג'ון דאן הוא הכי אהב, אבל התורה האמיתית שלו היתה "רֶליגיוׂ מדיצ'י" של סר תומס בראון, ספר שעוד נמצא אצלי בין כל השרידים והמהומות של החיים שלי, בכרך קטן ובלוי. הוא נמצא כאן לפנַי, על המיטה שלי, ובתוכו השם של אבא שלי בדיו שחורה, ג'ו קְליר, והתאריך 1888, והעיר סאותהמפטון, כי בצעירותו הרחוקה הוא היה ספן, והפליג לכל נמל בעולם הנוצרי עוד לפני שהיה בן שבע-עשרה.

 

"הכתובים הסודיים", מאת סבסטיאן בארי, מאנגלית: שרון פרמינגר, הוצאת אחוזת בית, 358 עמ' 

 

לכל כתבות המדור לחצו כאן

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הכתובים הסודיים. קולות מבית חולים פסיכיאטרי
עטיפת הספר
לאתר ההטבות
מומלצים