שתף קטע נבחר

שוב חוזר מהכפור

"איש מבוקש מאוד", ספרו החדש של אמן המתח והריגול, ג'ון לה קארה, לוקח את הקורא להמבורג, גרמניה, ולעלילה סבוכה שבמרכזה מהגר רוסי, עורכת דין אידיאליסטית, בנקאי עשיר וכמובן - שירותי המודיעין. הנה קטע מתוכו

ג'ון לה-קארה  האנגלי, יליד 1931, נחשב לאחד מסופרי המתח והריגול הפופולריים בעולם. בין היתר כתב קלאסיקות כמו "המרגל שחזר מהכפור" ו"המתופפת הקטנה". 

 

ספרו החדש, "איש מבוקש מאוד", מתרחש בהמבורג, גרמניה, ובמרכזו צעיר רוסי מורעב למחצה שמוברח אל העיר באישון לילה, עורכת-דין גרמנייה אידאליסטית שעוסקת בזכויות אדם, בנקאי בריטי עשיר, וכמובן שירותי המודיעין והביטחון של גרמניה

 

אלוף אִגרוּף טורקי במשקל כבד שהולך לו לתומו ברחוב בהַמבּוּרג ואמו תלויה לו על זרועו, ודאי אי אפשר להאשימו שאינו מבחין בנער כחוש במעיל שחור שעוקב אחריו.

 

מֵליק הגדול, כמו שכּוּנה בסביבתו המעריצה, היה ברנש ענקי, שׂעיר ונוח לבריות, בעל חיוך רחב וטבעי ושיער שחור קשור בזנב סוס, ובהילוכו המתגלגל והנינוח היה תופס חצי מדרכה גם בלי אמו. בן עשרים היה וכבר ידוען בעולמו המצומצם, ולא רק בזכות כישוריו בזירת האִגרוּף: הוא נבחר לנציג הנוער במועדון הספורט האסלאמי שלו, השתתף שלוש פעמים באליפות צפון גרמניה בשחיית פרפר למאה מטרים, וכאילו אין די בכך, היה גם שוער מצטיין במשחקי השבת של קבוצת הכדורגל שלו.


לה קארה. איש מבוקש מאוד (צילום: Gettyimage)

 

כמו רוב האנשים גדולי הגוף, היה מליק רגיל שמסתכלים בו יותר משהוא מסתכל באחרים, וזו סיבה אחרת שלא הרגיש בנער הכחוש שעוקב אחריו זה שלושה ימים ולילות ברציפות.

 

קשר עין נקשר בין השניים לראשונה כשיצאו מליק ואמו לַיילה מִסוֹכנות הנסיעות אל־אוּמָה לאחר שקנו כרטיסי טיסה לחתונת אחותו של מליק בכפר מולדתם סמוך לאנקרה. מליק חש שמבט נעוץ בו, הפנה את ראשו לאחור ונתקל פנים אל פנים בנער גבה קומה, רזה עד ייאוש, גבוה כמוהו, בעל זקן פרוע, עיניים מאודמות ושקועות בחוריהן, ומעיל שחור ארוך ששלושה קוסמים יכולים להסתתר בתוכו בנקל. כָּפייה שחורה־לבנה היתה כרוכה סביב צווארו, ועל כתפו נתלה תיק צד של תיירים מעור גמל. הוא נעץ את עיניו במליק, אחר כך בליילה, ושוב במליק, בלי עפעוף, אבל במבט מפציר מתוך עיניו השקועות, הבוערות.

 

אווירת הייאוש שאפפה את הנער לא הטרידה ביותר את מליק מפני שסוכנות הנסיעות שכנה בקצה הרחבה שלפני תחנת הרכבת המרכזית, במקום שבכל שעות היום שוטטו בו נשמות אבודות מכל סוג ומין - נוודים גרמנים, אסייתים, ערבים, אפריקנים וטורקים כמוהו, אבל בני מזל פחות ממנו, שלא להזכיר גברים קטועי רגליים על כיסאות גלגלים חשמליים, סוחרי סמים ולקוחותיהם, קבצנים וכלביהם וגם בוקֵר אחד בן שבעים בכובע רחב שוליים ובמכנסי רכיבה מעור משובץ מסמרות כסף.

 

למעטים בלבד היתה עבודה, ולכמה מהם אף לא היתה שום זכות לדרוך על אדמת גרמניה, והם נסבלו רק בגלל מדיניות מכוונת שנועדה להשאיר אותם אביונים, והיו צפויים להליך גירוש מזורז, בדרך כלל עם שחר. רק מי שהגיעו זה עתה, או הנועזים והנחושים שבהם, הסתכנו בכך. שוהים לא חוקיים זהירים יותר הדירו את רגליהם מתחנת הרכבת.

 

עוד סיבה טובה להתעלם מהנער היתה המוזיקה הקלסית שרשויות התחנה משמיעות בקולי קולות בקטע הזה של הרחבה, והיא בוקעת מסוללה של רמקולים מכוונים היטב. מטרתה אינה להשרות שלווה ונועם על שומעיה. רחוק מזה: היא נועדה לסלק אותם לכל הרוחות.

 

ואולם למרות כל המכשולים האלה נחרתו פניו של הנער הרזה בתודעתו של מליק, ולרגע חולף אחד הרגיש אי־נוחות בגלל אושרו שלו. ולמה בעצם עליו להרגיש כך?

 

משהו נפלא אירע זה עתה, והוא ציפה בקוצר רוח לרגע שיטלפן לאחותו ויספר לה שאמם ליילה, לאחר שישה חודשים שסעדה את בעלה הגוסס, ולאחר שנה שהיא מתאבלת עליו בכל לבה, תוססת עכשיו משמחה על שהיא עומדת לנסוע לחתונת בתהּ, והיא מתלבטת בעסק גדול מה תלבש ותוהה אם הנדוניה גדולה די הצורך ואם החתן יפה תואר כמו שאומרים כולם, כולל אחותו של מליק.

 

למה אפוא שלא יפטפט בעליזות עם אמו? - וזה מה שמליק אכן עשה, ובהתלהבות גדולה, כל הדרך הביתה. שתיקתו של הנער הרזה היא שהיתה הסיבה, אמר בלבו לימים. תַלמֵי הזִקנה האלה בפנים צעירות כשלי. מראהו החורפי ביום אביב יפהפה.

 

* * *

 

כל זה היה ביום חמישי. וביום שישי בערב, כשיצאו מליק וליילה יחד מן המסגד, ראו אותו שוב, אותו נער, אותה כפייה ואותו מעיל הגדול ממידותיו, עומד דחוק בצלה של כניסה מזוהמת לאחד הבתים. הפעם הבחין מליק שגופו הרזה נוטה הצידה, כאילו ספג מהלומה עזה, והוא נשאר נטוי כך עד שיבוא מישהו ויאמר לו שהוא רשאי להזדקף. והמבט היוקד בער עוד יותר מביום הקודם. מליק החזיר לו מבט ישיר, הצטער על כך מיד והסב את עיניו.

 

סבירותה של הפגישה השנייה הזאת היתה נמוכה מאוד, מפני שליילה ומליק לא ביקרו כמעט במסגד, אפילו לא במסגד מתון ששפתו טורקית. מאז אירועי אחד-עשר בספטמבר נעשו מסגדי המבורג למקומות מסוכנים. מי שהלך למסגד הלא נכון, או למסגד הנכון אבל לאימאם הלא נכון, היה עלול למצוא את עצמו ואת משפחתו ברשימת מעקב של המשטרה עד סוף ימיו.

 

לאיש לא היה ספק שכמעט בכל שורת מתפללים יש מלשין שמקבל שכר מן השלטונות. איש לא שכח, בין שהוא מוסלמי, בין שהוא מודיע של המשטרה ובין ששניהם גם יחד, שֶעיר־המדינה המבורג אירחה בלי ידיעתה לפחות שלושה מחוטפי אחד-עשר בספטמבר, שלא להזכיר את חבריהם לתא ומתכנני הפיגוע, ואת מוחמד עָטא, מי שהטיס את המטוס הראשון לתוך המגדלים התאומים ועבד את אלוהיו הקנא והנוקם במסגד צנוע בהמבורג.

 

זאת ועוד, מאז מות בעלה נעשו ליילה ובנה אדוקים פחות בשמירה על מצוות דתם. הזקן היה מוסלמי, כמובן, גם אם חילוני. אבל הוא היה תומך לוחמני בזכויות העובדים, ובשל כך נאלץ לעזוב את ארצו. הסיבה היחידה שהשניים הלכו למסגד היתה שליילה, בדרכה האימפולסיבית, הרגישה צורך פתאומי לעשות זאת. היא היתה מאושרת. צערה המעיק החל להתפוגג.

 

אבל יום השנה הראשון למות בעלה הלך וקרב, והיא הרגישה שעליה לשוחח איתו ולשתף אותו בחדשות הטובות. את תפילת יום השישי המרכזית כבר החמיצו ממילא, ומוטב היה להם להתפלל בבית, אבל גחמתה של ליילה היתה לו כפקודה. היא טענה, ובצדק, שלתפילות אישיות יש סיכוי טוב יותר להישמע אם ייאמרו בערב, והתעקשה שעליהם להשתתף בתפילה האחרונה של היום, שאז, במקרה, המסגד ריק כמעט לחלוטין.

 

ברור אפוא שפגישתו השנייה של מליק עם הנער הרזה, כמו פגישתם הראשונה, היתה מקרית לחלוטין. איך ייתכן שלא? כך על כל פנים אמר בלבו מליק הטוב בדרכו הפשוטה.

 

* * *

 

יום המחרת היה שבת, ומליק נסע באוטובוס לקצה האחר של העיר לבקר אצל דודו האמיד מצד אביו בבית החרושת לנרות שבבעלות המשפחה. היו ימים שהיחסים בין דודו ובין אביו היו מתוחים, אבל מאז מות אביו למד מליק לכבד את ידידותו של הדוד.

 

וכשקפץ ועלה על האוטובוס, את מי עיניו רואות אם לא את הנער הרזה, יושב בתוך מחסה הזכוכית של התחנה וצופה בו נוסע לדרכו?! ושש שעות לאחר מכן, כשירד באותה תחנת אוטובוס, עדיין ישב שם הנער, עטוף בכפייה שלו ובמעיל הקוסמים, שפוף על עקביו באותה פינה של התחנה, ממתין.

 

למראהו נמלא מליק, שאהבת הבריות כולן היתה נר לרגליו תמיד, סלידה אנוכית. הוא הרגיש שהנער הרזה מטיח בו איזו אשמה, והדבר לא נעם לו. גרוע מזה, אווירה של עליונות שרתה על הנער על אף מראהו העלוב. מה הוא חושב שישיג בעזרת המעיל המגוחך הזה? שהוא יהפוך אותו לרואה ואינו נראה? או שהוא מנסה לרמוז שהוא זר כל כך לדרכינו המערביות עד שאין לו מושג איזו תדמית הוא יוצר?

 

בין כך ובין כך החליט מליק להתנער ממנו. וכך במקום לגשת אליו ולשאול אם הוא זקוק לעזרה או אם הוא חולה, מה שאולי היה עושה בנסיבות אחרות, פנה והלך אל ביתו בצעד מהיר והיה סמוך ובטוח שלנער הכחוש אין שום סיכוי להשיגו.

 

היום היה חם שלא כרגיל לאביב, והשמש הכתה במדרכות ההומות אדם. ואף על פי כן דומה היה שהנער הרזה מצליח בדרך נס שלא לפגר אחרי מליק. הוא צלע והתנשף, התנשם והזיע, ומפעם לפעם ניתר כמתוך כאב, ובכל זאת עלה בידו להתייצב לצד מליק במעברי החציה.

 

וכשנכנס מליק אל בית הלבֵנים הקטן, שאחרי עשרות שנים של חסכנות היה עכשיו בבעלות אמו כמעט בלי חוב, לא היה עליו להמתין יותר מכמה שאיפות ונשיפות עד שפעמון הכניסה השמיע את צלצולו המתנגן. וכשירד במדרגות מצא את הנער הרזה עומד על המפתן, תיק הצד שלו על כתפו, עיניו יוקדות ממאמץ ההליכה, וזיעה ניגרת על פניו כמו גשם ביום קיץ, ובידו הרועדת פיסת קרטון חומה ועליה כתוב בטורקית: "אני סטודנט מוסלמי לרפואה. אני עייף ורוצה ללון בביתך. עיסָא". וכאילו כדי לחזק את המסר - צמיד זהב משובח על מפרק ידו, וממנו משתלשל עותק מוזהב זעיר של הקוראן.

 

אבל עכשיו כבר רתח מליק מזעם. נכון, הוא לא היה המוח המבריק ביותר שלמד בבית הספר שלו, אבל הוא סירב להרגיש אשמה ונחיתות ולא הסכים שאיזה קבצן דעתן יארוב לו ויעקוב אחריו. לאחר מות אביו קיבל עליו מליק בגאווה את תפקיד בעל הבית ופטרונה של אמו, וכדי לחזק עוד את סמכותו עשה מה שאביו לא הצליח לעשות בחייו.

 

בתור תושב טורקי בן הדור השני יצא לדרך החתחתים הארוכה שבסופה יקבלו הוא ואמו את האזרחות הגרמנית,

ובמהלכה נבדק כל היבט של אורח החיים של המשפחה בזכוכית מגדלת, ושמונה שנים של התנהגות בלי רבב הן התנאי הראשון. הדבר האחרון שהוא ואמו זקוקים לו עכשיו הוא איזה נווד מטורף שטוען שהוא סטודנט לרפואה ובא לקבץ נדבות על סף ביתם.

 

"תסתלק מפה", פקד בגסות על הנער הרזה בטורקית וחסם את הפתח בגופו. "צא מפה ותפסיק לעקוב אחרינו ואל תחזור".

מאחר שלא זכה לשום תגובה מן הפנים הכחושות - שום תגובה למעט התכווצות קלה, כאילו ספג הנער סטירה - חזר מליק על הוראתו בגרמנית.

 

אבל כשהושיט את ידו לטרוק את הדלת, ראה את ליילה עומדת על המדרגה שמאחוריו ומביטה מעל כתפו בנער ובפיסת הקרטון הרועדת רעידה לא נשלטת בכף ידו. והוא ראה שבעיניה כבר עומדות דמעות של חמלה.

 

"איש מבוקש מאוד", ג'ון לה קארה, מאנגלית: יוסי מילוא, הוצאת כנרת זמורה ביתן

 

לכל כתבות המדור לחצו כאן

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הפעם בהמבורג. איש מבוקש מאוד
עטיפת הספר
לאתר ההטבות
מומלצים