שתף קטע נבחר
75

אהבה ראשונה, ראיון אחרון

אפילו בעלה לא ידע עד עכשיו שאת השיר "נפרדנו כך" כתבה סמדר שיר בעקבות הרומן הסודי שהיה לה בגיל 14 עם דודו טופז. מרגעי חלום גדול נשארה רק מנגינה

דודו טופז היה אהבתי הראשונה. הנה, אמרתי את זה.

 

דודו טופז היה החבר הראשון שלי. הנה, סוף-סוף המילים יוצאות אל הדף. יותר מ-30 שנה אני נשאלת על מי כתבתי את השיר "נפרדנו כך" כשהייתי בת ‭.14‬ כבר יותר מ‭30-‬ שנה אני נשאלת מה ילדה בת 14 מבינה בפרידה, ותמיד התחמקתי. הסתרתי. טענתי שלא צריך למות כדי לכתוב על מוות ולא חייבים להתנסות בפרידה כאובה כדי לצרף אותיות והברות למשפט "מרגעי חלום גדול נשארה רק מנגינה".

גם אבנר גדסי, שהלחין וביצע את השיר, הופתע לקרוא את שיר האהבה שהלבשתי על המנגינה שלו ולא ידע על מי אני כותבת. האמת, אפילו האיש שלי זה 30 שנה לא ידע.

 

אבל היו כמה שידעו על הרומן האסור בין שנינו: חברות שלי מהתיכון הדתי, אחיו מיקי וגם אמא שלי. בעיקר אמא שלי. אני הייתי בת ‭,14‬ דודו היה בן 25 ואמא שלי צילצלה לאביו המנוח, אליהו גולדנברג, והזהירה אותו שאם לא ידאג להפריד בינינו, היא תדווח למשטרה. 

 

נפרדנו כך, דודו. עכשיו אנחנו נפרדים באמת.


"במקום לשמוח עם מה שיש - חושב על מה שאין‭."‬ טופז (צילום: ירון ברנר) 

 

זה האופי המחורבן שלי 

נפגשנו במקרה. מצחיק אותי להשתמש במילה הזאת, "מקרה‭,"‬ מפני שבסוף מארס, כשדודו הגיע לביתי כדי לבקש שאדבר במסיבת השקה של ספר ילדים שכתב, הוא שירבב בכל משפט שני את המילה הזאת, "מקרה‭,"‬ ולא הייתה לי סיבה לחשוד שהוא מתייחס ל"מקרים" שייחשפו שבועות אחדים לאחר מכן. יולי, בתי בת השבע, דיפדפה בספר "חלומות פז" שהוא נתן לה. סיפרתי לו שבשנים הקשות של ההמתנה לבואה הגעתי אל חכם קבלה ששאל איך הכרתי את בעלי. כשאמרתי "במקרה‭,"‬ הוא הניד את זקנו ואמר שבשיכול האותיות, מקרה זה "ה' רקם‭."‬

 

דודו משך בכתף. "אלוהים באמת רוקם‭,"‬ אמר, "אבל את הדברים החשובים ביותר, הטובים ביותר והעצובים ביותר, רוקמים בני אדם‭."‬

 

חשבתי שזו הערה סתמית. פילוסופיה בשקל. כשביקשתי שיקדיש את הספר ליולי, כתב: "לסמדר, שמכירה אותי מאז שהייתי נאיבי ויודעת שלא השתנה הרבה‭"...‬

 

אז כן, נפגשנו במקרה. כשהייתי בסוף כיתה ח‭.'‬ אימת התלמידים באותם ימים הייתה "מבחן הסקר" שקבע מי יתקבל לתיכון משובח ומי ייאלץ להסתפק בתיכון מדרגה נמוכה. בשבוע שקדם לסקר דגרתי על המחברות והספרים עם כמה חברות. ערב לפני המבחן, כשהפסוקים והתרגילים כבר יצאו לנו מהאוזניים, החלטנו ללכת לסרט בקולנוע "חן" בכיכר דיזנגוף.

 

טיילנו ברחוב דיזנגוף, חמש תלמידות, ובדרך לכיכר חלפנו על פני קפה כסית, שהיה אז מעוזם של "אנשי הבוהמה‭."‬ מישהי הצביעה על בחור יפה תואר שישב בפנים. לא זיהיתי אותו, אבל ילדה אחרת טענה שהוא שחקן. זה נשמע לנו הגיוני מפני ש"המפורסמים‭,"‬ בניגוד ל"עמך‭,"‬ ישבו בתוך הקפה, כאילו על מנת להסתתר. אם הוא באמת מפורסם, החלטנו, כדאי שנבקש חתימה. החלטה יפה, אבל מי תהיה האמיצה שתיכנס ותבקש?

 

"אני‭,"‬ התנדבתי. כבר הייתי אז כתבת נוער ב"מעריב לנוער" וחשבתי שזו הזדמנות לתפוס שתי ציפורים במכה אחת. נכנסתי לבית הקפה, כשארבע הבנות מדדות אחריי כמו להקה, והבחור הופתע לגלות שיש לו מעריצות. הוא סיפר לנו שרק עכשיו חזר מלימודים באקדמיה למשחק בלונדון ושאל למי מאיתנו יש דף. כל אחת שלפה מהתיק את המחברת. לאחת כתב: "עלי והצליחי". לשנייה, "בהצלחה מחר במבחן‭."‬ לי הוא כתב: "אני נותן לך אסימון, צלצלי אליי בעוד חמש שנים, כשתהיי גדולה‭."‬

 

כך החל הקשר. במשך כמה חודשים נפגשנו בסתר. הוא חיכה לי במכונית ביציאה מהתיכון, ליד קולנוע "גת‭,"‬ עד שמישהו ראה והלשין. היה פיצוץ, ושנינו נבהלנו מהאיומים והחלטנו שזהו. תופסים מרחק. אבל זה לא ממש קרה, מפני שתמיד מצאנו סיבה לחידוש הקשר. כשעמד לקבל תוכנית בטלוויזיה החינוכית וחיפש נושאים, הכנתי לו רשימה של "בעד ונגד תלבושת אחידה" ו"בעד ונגד שעת אפס‭."‬ כשעבר את האודישן וקיבל את התוכנית, הביא לי פרחים. זרקתי אותם. לא יכולתי לעלות הביתה עם זר לא מנומק.

 

כנערה שטופת הורמונים ופנטזיות הייתי משוכנעת שביום מן הימים נצעד באושר לעבר האופק. הרטבתי את הכרית בדמעות כשבין דפי "להיטון" הגדירו אותו כ"אפולו" ופירסמו את תמונותיו עם דוגמניות ושחקניות. כשקראתי שהוא עומד להתחתן, מה שכמובן לא קרה, כתבתי את "נפרדנו כך, הייתה דממה‭."‬ כשאבנר גדסי הפך אותו ללהיט, התחילו לתהות איך ילדה כותבת טקסט כזה ואיימו להעיף אותי מהתיכון הדתי. אחר כך דודו הלך לדרכו ואני לדרכי. פה ושם יצא לנו להיפגש, תמיד עם חיבוק שעורר נוסטלגיה בלב. כשהוא שאל אם כבר יש לי חבר, עניתי: "מתי תתחתן‭"?‬

 

החיבור המשמעותי נולד עשר שנים אחרי שהכרנו. הייתי בת ‭,24‬ סגניתו של מאיר עוזיאל שהיה אז עורך המוסף "קריאת ביניים" ב"מעריב‭."‬ דודו הנחה את עצרת הבחירות של המערך, אמר "תענוג לראות שאין כאן צ'חצ'חים" וכל הארץ געשה. איימו על חייו, הוא נאלץ לרדת למחתרת, וממקום מחבואו הוא הרים טלפון לעוזיאל, שהיה שותפו לתוכנית הרדיו "לצון נופל על לצון‭."‬ כשעוזיאל שאל, "מה אני יכול לעשות בשבילך‭"?‬ אמר דודו שהוא רוצה להתפייס עם העם במקום שבו הכי שונאים אותו - בשוק הכרמל, בליווי כתבת וצלם.

 

וכך יצאנו, בצהרי היום, למסע פיוס. דודו עבר מדוכן לדוכן, נתן צ'פחות, חיבק, נישק וקיבל את האהבה שהוא כל כך אוהב. ברור שבסוף הסיור הוא לא שכח לשאול אם יש לי חבר. "חבר‭"?‬ הנערה בעלת הלב השבור זקפה את קומתה, "אני עומדת להתחתן‭"!‬

 

"כיף לך‭,"‬ הוא ענה. "הלוואי שאני הייתי מוצא אהבה‭."‬

 

"אני לא מאמינה שאתה לא יכול למצוא‭,"‬ התווכחתי. "אם לא מצאת, סימן שאתה לא מחפש‭."‬

 

"בחורות יש כמו זבל‭,"‬ הוא הכשיל את עצמו בעוד פליטת פה, סומך עליי שלא אצטט אותו, "אבל אהבה אמיתית אין‭."‬

 

אחר כך המשכנו להצטלב. ידידות מקצועית. כשראה אותי עם בנותיי באיזשהו אירוע, חיפש מי מהן דומה לילדה בת ה‭14-‬ שזכר, ושוב הריץ מונולוגים נוסח "איזה כיף לך שאת נשואה באושר‭."‬ כשהתגרש, ואני הטחתי בו שזה באשמתו, כי הוא מתפרפר, אמר: "את צודקת, אבל מה אני יכול לעשות? זה האופי המחורבן שלי. במקום לשמוח עם מה שיש לי, אני חושב על מה שאין‭."‬

 

לאהוב מהלב

בסוף מארס הוא סימס לי: "סמדר יקירה, מי היה מאמין שיום אחד נסתמס. אפשר להיפגש‭"?‬

 

בטח. הזמנתי אותו לביתי.

 

"בעלך לא יכעס‭"?‬ שאל.

 

למה שיכעס? עניתי. מי לא עושה שטויות בגיל ‭?14‬

 

"זה ההבדל בינינו‭,"‬ הוא סימס. "את הפסקת לעשות שטויות, אני ממשיך‭."‬

 

כשהצעתי לו לבוא למחרת בבוקר, הוא אמר שעליו להביא את בנו הקטן לבית הספר. "תתעורר‭,"‬ אמרתי, "אין בית ספר. מחר מתחיל חופש פסח‭."‬

 

"וואו, אני ממש מבולבל‭,"‬ מילמל. גם בדרך לביתי הוא התבלבל, למרות הג'י-פי-אס. כשסוף-סוף הגיע, נראה זקן מתמיד, עצוב ועייף. רק כשדיבר על הילדים שלו ראיתי ניצוץ בעיניו. "עם הנשים נכשלתי‭,"‬ הוא הודה, "אבל עם הילדים אני מצטיין‭,"‬ וסיפר בהרחבה על כל אחד מהם. בקריירה, הוסיף, אין לו עכשיו הרבה נחת. כשהערתי שככה זה בחיים, עליות וירידות, אמר שעכשיו זאת לא ירידה, אלא צלילה.

 

תחשוב על רעיונות, אמרתי. אל תחכה שמישהו יציע לך.

 

"תראי‭,"‬ הוא אמר, "כבר עשיתי הכל. חילקתי פרסים, עזרתי לעניים, הפגשתי בין קרובי משפחה שלא דיברו במשך שנים, אבל עכשיו יש לי רעיון שאם ייתנו לי הזדמנות לממש אותו, הוא ישגע את כולם‭."‬

 

שאלתי מה. הוא אמר שהייחוד של התוכנית נובע משמה וביקש שאשמור אותו בסוד מפני שהוא רוצה לרשום אותו כסימן מסחרי. כשהבטחתי לא לגלות, הוא קם, נעמד באמצע הסלון והכריז: "אהבת חינם! הבנת? בארץ שלנו יש רק שנאה, ואני אלמד אנשים איך לאהוב מהלב, איך לתת באמת בלי לחכות לשום תמורה, אפילו לא לתודה‭."‬

 

הוא גם סיפר שהציע את הקונספט לערוצים שונים ונדחה. "אבל זה יסתדר‭,"‬ הוסיף, "זה רק עניין של זמן‭."‬

 

שבועות אחדים לאחר מכן הבנתי ששום דבר כבר לא יסתדר.

 

סמדר, את שונאת אותי?

ביום ראשון, 19 ביולי, צילצל אליי אחיו, מיקי גולדנברג. "תשמעי‭,"‬ אמר, "מישהו צילצל אליי ושאל: 'אתה מיקי, אח של דודו‭'?‬ אמרתי 'כן‭,'‬ והאיש אמר שהוא חבר של דודו. לא בדיוק חבר, שכן לתא. שאלתי למה דודו לא מצלצל בעצמו, והוא אמר שאת דודו כבר לקחו לתא, אבל לו נתנו עוד כמה דקות ליד הטלפון בגלל שהוא ותיק. בקיצור, החבר צילצל למסור לי שדודו מבקש ממני לצלצל אלייך כדי שתכתבי עליו משהו טוב, כמו פעם‭."‬

 

אתה מדבר עם דודו? שאלתי.

 

"כשהוא מצלצל‭,"‬ ענה מיקי.

 

אז בפעם הבאה שדודו מצלצל אליך, תבקש ממנו לצלצל אליי, אמרתי. למה צריך שליחים?

 

למחרת בתשע בבוקר היו לי שלוש שיחות ממתינות. כשסיימתי לדבר והסתכלתי ברשימת השיחות שלא נענו ראיתי את אזור החיוג ‭.08‬ עשיתי חיוג חוזר שכמובן לא נענה. כעבור דקה הוא היה על הקו.

 

"סמדר, היית מאמינה שאני אצלצל אלייך מהכלא? היית מאמינה שאני אגיע לכלא? זאת הפעם הראשונה שאני מצלצל מהכלא למישהו שהוא לא מהמשפחה הקרובה שלי. אני מרגיש שאיתך אני יכול לדבר‭."‬

 

שתקתי.

 

"את שונאת אותי‭"?‬ שאל.

 

לא, אני מרחמת עליך.

 

"לא‭"!‬ בבת אחת הקול שלו הפך לתקיף. "אם יש רגש שאני שונא, זה רחמים. ב‭40-‬ שנות הקריירה שלי, בטלוויזיה ועל הבמה, כשעשיתי כל מה שיכולתי כדי לעזור לאנשים מסכנים, להפגיש בין בני משפחה ולתת יד לכל מי שהיה צריך, לא עשיתי את זה מרחמים‭."‬

 

אז ממה?

 

"מהרצון לעזור. את המילה 'רחמים' צריך לשמור לילדים שלי. במיוחד לילד הקטן שלי, שלא ראה אותי כבר יותר מ‭50-‬ יום בגלל שאני לא רוצה שהוא יראה אותי דרך זכוכית. ויותר חמור מזה שהוא לא ראה אותי, זה מה שהוא קורא על אבא שלו בעיתונים‭."‬

 

רגע, אמרתי, אז מה שאתה מנסה להגיד זה שעכשיו היית רוצה שנעזור לך כמו שעזרת לאחרים?

 

"תשמעי, אני כועס על עצמי, על חוסר השליטה שלי, על הטמטום, על הנזק שגרמתי לאנשים, אבל הדבר היחיד שאני מבקש זה לקחת את הדברים בפרופורציות. התקשורת כבר מחקה את הפרופורציות, אבל במהלך המשפט יתברר שיש מרחק גדול בין ההאשמות שמייחסים לי לבין מה שהיה באמת. יש הבדל, והוא יתברר. אני יודע שזה ייקח זמן, הרבה זמן, אבל בסוף האמת תצא‭."‬

 

איך אתה מעביר את הימים?

 

"כל הזמן אני חושב‭."‬

 

על מה?

 

"אני לא חושב שאני לא שפוי, ואני בטוח שאני לא ראש ארגון פשע ואין לי ספק שאני לא אכזר. כל חיי ניסיתי להיטיב עם אנשים. זה משהו מטורף שנכנס לי לראש, כמו חיידק. עכשיו אני כל הזמן יושב ומנסה לנתח לעצמי מה עשיתי ומה השגתי ואין שום הסבר הגיוני, הרי לא השגתי שום דבר". 

 

זה מה שאתה חושב עכשיו. מה חשבת לפני חצי שנה?

 

"הסוהרת באה לקחת אותי. אני חייב לסגור, אבל אני אצלצל אלייך‭."‬

 

בשיחת הטלפון השנייה הוא כבר נשמע יותר מאורגן. לא קרא דברים מהדף, אבל דיבר בקצב הכתבה.

 

"שאלת אותי איך אני מעביר את הימים, אז הנה, אענה לך. יש לי ייסורי מצפון נוראיים. רגש הבושה אוכל אותי בכל פה. הבושה על הטיפשות, על חוסר ההבחנה בין טוב לרע. את מאמינה לי שאני סולד מהמעשים שעשיתי לא פחות ממה שאת סולדת מהם? אני מקיא ממה שעשיתי ולא קולט איך בכלל נכנסתי לזה‭."‬

 

השיחה התארכה, ודודו סיפר דברים נוספים שביקש לשמור בסוד, "עד ליום שבו אחליט שהגיע הזמן להוציא הכל‭,"‬ ואני מכבדת את בקשתו.

 

שעתיים לאחר מכן הגיע טלפון נוסף. הוא בכה. "כשסגרתי את השפופרת‭,"‬ הקול שלו רעד, "פרצתי בבכי והוא נמשך עד עכשיו. בכיתי ללא הפסקה‭."‬

 

מצער? מבושה? "גם וגם, אבל בעיקר מהתרגשות. זאת הפעם הראשונה שמישהו מדבר אליי כמו אל בן אדם. זאת הפעם הראשונה שמישהו מוכן לצטט אותי ולצאת נגד הקונצנזוס של השנאה. תודה, מותק‭."‬

 

חשבתי שזו שיחתנו האחרונה, אבל בערב הוא שוב צילצל. "את אוהבת אותי‭"?‬ שאל.

 

אני אוהבת אותך, אבל אני לא אוהבת את המעשים שלך, עניתי.

 

"את מדברת כמו אמא שלי‭,"‬ הוא שוב פרץ בבכי. וביקש שאת השיחה הזאת אשמור בינינו.

 

עכשיו אני קוראת את תמלול השיחות הטלפוניות, מה היו הדברים שביקש לא לפרסם. הוא נקב בשמותיהם של סטנדאפיסטים צעירים שגדלו בתוכניות שלו. "אני המצאתי אותם, ואת יודעת כמה פעמים צילצלתי אליהם והם אפילו לא הסכימו לדבר איתי? מה בסך הכל ביקשתי? שייתנו לי חמש דקות בתור אמן אורח. גם חמש דקות זה טוב. חמש דקות יכולות לעשות לי פריצה. עכשיו כולם עושים ממני בדיחה. יורדים עליי, משתמשים בי כדי להצחיק את הקהל‭."‬

 

באחת השיחות הקודמות הוא גם אמר: "אם במדינת ישראל מעזים לקרוא לשמעון פרס 'בוגד' אחרי כל מה שהוא תרם למדינה, אני גאה שקוראים לי 'אויב העם‭."'‬

 

אמא, דודו בסדר

ביום רביעי אחר הצהריים, כשגיליון ‭7"‬ ימים" שבו פורסם הראיון כבר ירד לדפוס, הוא צילצל והשאיר לי הודעה במשיבון. "יש לי בעיה‭,"‬ אמר. "רק עכשיו גיליתי שאסור לי להתראיין בלי לקבל אישור. אם הראיון יפורסם, יענישו אותי בחומרה. תנסי לעצור‭."‬

 

הרמתי טלפון למיקי ושאלתי מה אפשר לעשות. המוסף כבר הודפס.

 

"דודו ידע מה הוא עושה‭,"‬ מיקי הרגיע אותי. "הוא ידע שאסור לו להתראיין, אבל הוא היה חייב לדבר. זה חלק מהמחלה שלו. הוא חייב להישאר כל הזמן בתודעה‭."‬

 

ימים אחדים לאחר מכן מיקי בא אליי לקפה. ניסינו להבין מה קרה. מה השתבש. איפה הנרקיסיזם הפך להפרעה. מיקי סיפר על שלוש הנשים של דודו שמגיעות אליו, כל אחת עם בנה, והראה לי תמונות משפחתיות. הוא גם אמר שהוא מקווה שייתנו לאחיו עבודות שירות כדי ש"יגור בנגב, יעבוד עם נוער שוליים ויביים הצגות. הוא יכול לעזור לאחרים. הוא טוב בזה. אחרי כמה שנים של גלות אולי הוא יוכל לחזור לעיר ולתעשייה‭."‬

 

מיקי, שגם בעבר הרחוק נחלץ לעזרת אחיו, כשלקח את פליטת הפה של הצ'חצ'חים והפיק ממנה מופע שובר קופות - אמר שהוא מקווה שגם הפעם יהיה לזה סוף טוב.

 

"הבוקר הייתי אצל אמא שלנו, בבית החולים‭,"‬ סיפר. "היא כבר לא בהכרה. דודו היה הבן האהוב שלה. הנסיך המושלם. ליטפתי את היד של אמא, ולמרות שאני לא יודע אם היא שמעה אותי, סיפרתי לה שדודו בסדר, שהוא מצליח, שכותבים עליו בכל העיתונים‭."‬

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
נפרדים באמת. קברו של טופז
צילום: ירון ברנר
מומלצים