איראן ללא הפסקה

שעת צהריים מוקדמת בנתנז. רחובותיה הראשיים של העיירה הקטנה, השוכנת בצל פסגתו המושלגת של הר קרקאס, דוממים כמעט לחלוטין. בתי חימר, שחלקם הרוסים, נראים נטושים. רק כמה חנויות מכולת ואטליז פתוחים מבהירים למבקר במקום שאין מדובר בעיירת רפאים. בעבר נודעה נתנז באומני הקרמיקה שלה. פסל עצום בדמות אגרטל צבעוני מקשט את הכניסה לעיירה השלווה. היו ימים שעבודות של אומני נתנז נמכרו באירופה במחירים מרקיעי שחקים. "בעבור סט אחד של צלוחיות קפה קיבלת סכום שבו יכולת לרכוש קרקעות בטהרן", נזכר

בערגה אחד מזקני נתנז. אלא שמ‭120-‬ סדנאות הקרמיקה, שפעלו בנתנז והעניקו לעיירה את פרסומה, נותרה היום אחת. וכשילכו לעולמם שני האחים למשפחת עובאדי, המפעילים לבדם את המפעל ואת חנות המכירות - תאבד נתנז את אחרוני אומני הקרמיקה שלה.

לולא החליטו הרשויות האיראניות להקים במרחק כמה עשרות קילומטרים מנתנז מתקן גרעיני, שבו מתרכזת עיקר פעילות העשרת האורניום האיראנית, שמה של העיירה בת 11 אלף התושבים היה שוקע זה מכבר במצולות השכחה. נתנז עומדת אמנם על אם הדרך בין טהרן ואיספהן, יש בה מסגד ישן ומרהיב מהמאה ה‭14-‬ וקבר של קדוש מקומי והאוויר בה צח וקריר, אבל, כמו דימונה, איש לא היה שומע עליה אלמלא הכור הסמוך.

המהומה הבינלאומית סביב תוכנית הגרעין האיראנית, הדיונים על הסנקציות הבינלאומיות, איומי התקיפה הצבאית - כל אלה אינם מחלחלים עד לעיירה נתנז. למעט שלט אחד גדול, הנושא את הטלפון 113 וקורא לאזרחים לדווח על כל אירוע חשוד למשרד לביטחון הפנים, לא ניכר בחוצותיה כל סממן ייחודיות. "ואירוע מיוחד", מבהיר תושב מקומי, "יכול להיות גם סחר סמים".

מצפון לעיר, בלב בקעה צחיחה, שוכן מתקן הגרעין נתנז, בחלקו תת-קרקעי, שעובדת קיומו נחשפה ברבים לפני כשש שנים. את מקומו, הסמוך לכביש המהיר - שעליו אני חולף בדרכי מעיר הסוחרים איספהן לבירה טהרן - מסגירים עמדות נ"מ ומגדלי תצפית, המוצבים ברדיוס של עשרות קילומטרים מהאתר הרגיש. הנוכחות הצבאית הזו עומדת בסתירה לטענותיה של איראן הרשמית בדבר מטרותיה האזרחיות של תוכנית הגרעין הלאומית. במרחב המקיף את הכור לא מורגשת כוננות צבאית חריגה.

בשונה מהמהומה הבינלאומית סביב תוכנית האטום האיראנית, הסוגיה הגרעינית והשלכותיה העתידיות - אולי גם ההרסניות - על הרפובליקה האיסלאמית אינן עומדות בראש סדר היום הציבורי באיראן. "אנשים עניים במדינה", מספר לי מקומי, "שואלים: כבר חמש שנים מספרים לנו על תוכנית הגרעין ועל השימוש האזרחי שייעשה בה. אז איך זה שעדיין אין לנו חימום תקין בחורף?"

והחורף באיראן יכול להיות קשה מאוד. השנה היה הכפור כה עז, שאספקת הגז לתושבי האזורים הכפריים בצפון איראן פסקה. לפי גרסה אחת, הגז קפא בצינורות. לפי גרסה אחרת, טורקמניסטן השכנה סגרה את צינורות הגז שלה לאיראן במחאה על כך, שאיראן רוכשת ממנה גז במחיר נמוך ומייצאת את הגז שלה עצמה במחירים גבוהים בהרבה. הנשיא אחמדינג'ד קרא לאזרחי ארצו הקופאים להסיק את בתיהם בעצים ורק התערבותו של המנהיג הרוחני, חמינאי, מנעה את חזרתם של התושבים האומללים לתקופת העץ.

"עיצומים? מלחמה?" אומר לי איראני אחר, "הדברים הללו לא ממש מרתיעים אותנו. כבר חווינו דברים קשים מאוד ב‭30-‬ השנים האחרונות. בקרב האופוזיציה יש אמנם מי שמקווים שתקיפה צבאית על איראן תסייע להביא להפלת משטר המולות, אבל איזה תחליף סולידי מציעה כעת האופוזיציה המפולגת והבלתי מאורגנת?"

וישנה עוד דרך איראנית להתמודד עם נושא הגרעין: ההומור, שמאפשר לאיראנים גם לצחוק על עצמם, שכן הם לא ממש סומכים על היכולות הטכנולוגיות שלהם. שני איראנים נפגשים, מספרת בדיחה אחת, אומר אחד לשני: "אני יודע בדיוק היכן תיפול הפצצה האטומית הראשונה שלנו‭."‬ "איפה, איפה‭"?‬ שואל החבר, "במערב (ישראל‭?(‬ או בדרום (סעודיה‭"?(‬ משיב הראשון: "היא תעלה השמיימה ותיפול עלינו בחזרה".

"צחוק צחוק‭,"‬ מעיר אחד מבני שיחי, "האיראנים הם אומה מתקדמת מאוד. הודות למהפכה האיסלאמית יש עכשיו איראנים בכל מקום בעולם. אנשים שברחו מכאן, אבל שומרים על קשר ועוזרים בפיתוח המדינה‭." ‬

האיראנים מרשים לעצמם היום ללעוג בפומבי לסמליה של המהפכה האיסלאמית. הנשיא אחמדינג'ד אינו בדיוק יקיר האומה. מרבית האיראנים לא מבינים איך בכלל הוא זכה בבחירות לנשיאות. בפי העם הוא זכה לכינוי הלא מחמיא "הקוף‭."‬ סמלה של יצרנית החטיפים המקומית, "צ'י.טוז", הוא קופיפון חייכני. אנשים עוברים ליד מוצרים של החברה, ושואלים "מה נשמע, כבוד הנשיא?" וכשהם הולכים לשירותים הם מודיעים: "אנחנו עוברים ללשכת הנשיא". 

לניצחון הכוחות השמרניים בבחירות האחרונות לפרלמנט שנערכו לפני כחודש, לא חסרים הסברים: התוצאות זויפו על ידי הרשויות; מועמדות מספר נציגים רפורמים לא אושרה על ידי ועדת הבחירות; ואחוזי ההשתתפות היו נמוכים למדי, מאחר שרבים ידעו שמדובר בהצגה מבוימת.

"אנחנו מקיימים מדינה בתוך מדינה". בק ומרכבת השאה (צילום: אלדד בק)

סבא חמינאי  

פניו זעופות הסבר של האייתוללה חומייני, אבי המהפכה האיסלאמית, משקיפות מכל עבר: ברחובות, בחנויות, בבתי הקפה, בשטרות הכסף. כיכרות, שדרות ראשיות, מוסדות ציבוריים ואפילו נמל התעופה הראשי החדש של טהרן נקראים על שמו.

גם יורשו בתפקיד המנהיג הרוחני של המהפכה, האייתוללה עלי חמינאי, שומר על נוכחות ציבורית רבה - לפחות באמצעות כרזות וציורי קיר. את הופעותיו הציבוריות הוא מקיים תחת סידורי אבטחה כבדים. "יש להם סיבה טובה לחשוש‭,"‬ מסביר לי איראני צעיר. אך בניגוד לחזותו הקודרת, מבשרת הרעות, של חומייני, לבש חמינאי עם השנים תדמית של סב מזוקן וחייכן, המייעץ לבני עמו לשמור על אחדות לאומית ולהצביע בבחירות. המהפכה האיסלאמית שינתה עם הזמן את פניה. לא מדובר רק ביחסי ציבור, אלא ביכולת התאמה והישרדות.

שנתה ה‭30-‬ של המהפכה האיסלאמית האיראנית נראית שונה מאוד מהשנים הראשונות. זרמים באוכלוסייה המקומית - שאינם עוד תת-קרקעיים בלבד - מחוללים באיראן מהפכה שקטה, המעגלת את פינותיו החדות והחותכות של המשטר הדתי הפנטי ויוצרת מציאות חדשה. במסע של שבועיים ו‭6,000-‬ קילומטרים ברחבי איראן נחשפו לעיניי ארץ וחברה שונות מאוד מאלו שהצטיירו בדמיוננו, בין היתר בעקבות התעמולה האיראנית הרשמית עצמה. צבעיה השחורים והאדומים של המהפכה הרצחנית והחתרנית מפנים את מקומם לכל צבעי הקשת. לא מעט איראנים מעזים היום להפר בפומבי את חוקיו הנוקשים של המשטר הפונדמנטליסטי, שביקש לשמש דוגמה לעולם מוסלמי חדש.

הנשים האיראניות אמנם עוטות עדיין כיסויי ראש, אולם בניגוד למקובל במדינות האיסלאם הסוני, אין מדובר ברעלות או בבורקות ההופכות את הנשים ליצורים בלתי נראים. החיג'אב השחור מפנה את מקומו לצעיפים צבעוניים. בדואר הראשי של טהרן עובדות של אחת מחברות המשלוחים עוטות כיסוי ראש כתום, כצבעה המסחרי של מעסיקתן. המהפכה האיסלאמית מתמסחרת.

צעירות איראניות חושפות יותר ויותר שיער, גם צבוע, אינן חוששות להתאפר ונועצות מבטים מפורשים מאוד בצעירים שמוצאים חן בעיניהן. בכיכרות ראשיות ראיתי אנשים משחקים בקלפים, שוטרים במשמרת מסניפים סמים, ושמעתי מכשירי טלפון ניידים משמיעים בחוצות מוזיקה אסורה במפורש - מפיהן של נשים. גיליתי איראן אחרת, העומדת על זכויותיה, ומשטר הנאלץ להשלים עם הדרישה הזו כדי להמשיך להתקיים.

"אנחנו מקיימים למעשה מדינה בתוך מדינה. האנשים מנהלים חיים פרטיים כפי שהם רוצים‭,"‬ הסביר לי איש עסקים מקומי. "כלפי חוץ הם עדיין מתאימים את עצמם לחוקי המהפכה. אך באיראן של היום אפשר לעשות ולהשיג הכל, גם דברים לא חוקיים: אלכוהול, סרטים זרים, מוזיקה‭."‬

זה לא רק סיפורים: בשווקים ובחנויות אפשר לרכוש סחורות - שנחשבות משוקצות בעיני המשטר הדתי בשל קרבתן למערב המושחת והמסואב - לא מתחת לשולחן אלא בריש גלי. רק אלכוהול עדיין נמכר באמצעות מילות קוד מוסכמות מראש. עם זאת, באזור שיראז, לדוגמה, חוּדש בשקט ייצור יין לצורכי ייצוא. העודפים מוצאים את דרכם אל השוק המקומי. האיכות לא תמיד משכנעת, אבל אחרי שנות בצורת ארוכות, האיראנים - שרבים מהם ממילא מייצרים יין פרטי בביתם - איבדו את חוש הטעם או שהם פשוט מסתפקים במועט.

אחת ההפתעות הגדולות שציפו לי כבר בבירת הרפובליקה האיסלאמית איראן, טהרן, הייתה העדר קריאות המואזין התכופות לתפילה. בניגוד לערי האיסלאם האחרות, אם אינך עומד ממש ליד המסגד בשעת התפילה, אין סיכוי שתשמע את צלילי הקריאה המסולסלים. המסגדים בעיר חויבו להוריד את עוצמת הרמקולים כדי לא להפריע לשכנים.

ברחבי איראן מוצבות עשרות אלפי תיבות התרמה של "קרן חומייני לנזקקים‭."‬ השנה חוגגת הקרן 30 שנה להקמתה, הגם שהיא פועלת למעשה כבר משנות ה‭60-‬ של המאה הקודמת. במשך כל שהותי באיראן ראיתי רק אדם אחד, סמוך להיכל הקבר המונומנטלי של חומייני, משלשל דבר מה לתוך אחת התיבות. מרבית האיראנים כבר אינם מבחינים בתיבות הצהובות-כחולות. "איש אינו יודע בדיוק להיכן הכסף מגיע", מתנצלת בחיוך אחת, שלא תורמת.

צילומי ההפגנות ההמוניות וההיסטריות נגד המערב וישראל בעריה של איראן, צילומי תהלוכות האבל השיעיות, שמשתתפיהן פוגעים בעצמם ללא רחם במגלבי ברזל ובסכינים עד זוב דם, והדיווחים על פשעיה הנוראים של המהפכה האיסלאמית הפכו את האיראנים בעינינו לאומה פראית, קיצונית, ששה אלי עימות. אולם האיראנים שאני פוגש הם אנשים נעימים, מנומסים, פתוחים, חמים וגם נאורים. אגב, המשטר אסר על המאמינים לפגוע בעצמם בתהלוכות האבל הרבות, הממלאות את לוח השנה השיעי. סבל והלקאה עצמית אינם צריכים להביא לפגיעה ביצירתו של אללה: האדם.

אשר למאבק ב"וירוס הציוני" וב"ישות הציונית‭,"‬ הוא לא ממש מעסיק את האיראני הממוצע, המוטרד הרבה יותר משאלות, כמו איך לגמור את החודש או איך לברוח מהפקקים העצומים בטהרן. את ההפגנות ההמוניות בטהרן נגד ישראל בגלל האירועים בעזה, שהתרחשו במהלך ביקורי באיראן, לא היה קשה לארגן: תלמידים, סטודנטים ופקידי ממשלה רק שמחים לצאת ליום חופש כדי להפגין.

אך בל תטעו: איראנים רבים חשים טינה בסיסית כלפי ישראל, גם אם זה לא גורם להם להתגייס לצבא המתאבדים של המשטר. "הבעיה האמיתית היא לא הגרעין האיראני - אלא ארה"ב, וליתר דיוק ישראל‭,"‬ אומר לי סוחר המעביר את זמנו בין איראן לגרמניה. "יש לה השפעה גדולה מאוד בארה"ב וגם בגרמניה, בעיקר על התקשורת. למה ישראל והודו יכולות להחזיק בפצצת אטום ואנחנו לא‭60 !?‬ שנה הם מענים והורגים את הפלסטינים כמעט מדי יום. זהו שורש כל הבעיות. אם ארה"ב רק תהפוך לנייטרלית יותר, ניתן יהיה לפתור את כל הבעיות‭."‬

אני מגיע ל"כיכר פלסטין" בלב טהרן - שבה מתקיימות ההפגנות נגד ישראל דרך קבע. על החומה המקיפה את אחד המבנים הסמוכים לכיכר אני רואה ציור של נשר שחור שובה בכנפיו שלושהמסגדים: מסגד אל-אקצא, הכעבה במכה ומקדש האימאם עלי בעיר העיראקית נג'ף. ללמדנו שמאבקם של האיראנים והשיעים אינו מצטמצם אך ורק בשחרורה של פלסטין. "לאיראנים יש נטייה לדחוף את האף לענייני האחרים, גם בחייהם הפרטיים‭,"‬ מעיר עובר אורח בכיכר. "מה אנחנו צריכים להתעסק עם זה? שהם ימשיכו להרוג שם, בפלסטין, אחד את השני. מה זה ענייננו‭"!?‬

נבחרת הכדורגל היא הפצצה האמיתית. צעירים מכדררים (צילום: אלדד בק) 

מסגדי הכדורגל  

כשהגעתי לטהרן נראו תלויים בחוצותיה כמה פוסטרים עם תמונתו של עימאד מורנייה. "זה איזה פלסטיני מראשי האינתיפאדה‭,"‬ מסביר לי איראני אחר, לא ממש מתמצא. עם הזמן צילומי ילדים פלסטינים מתים החלו להחליף את פניו של מורנייה. ההסתה הפומבית בחוצות אינה חדלה מלהתעדכן, אבל היא לא מצליחה לסחוף את ההמונים. רק בכניסה למסגד אחד ראיתי כרזת תמיכה קטנה בחיזבאללה.

אלא שבניגוד לקהיר, ביירות, איסטנבול ודוחא לא הבחנתי באיראן בספרות אנטישמית ואנטי-ישראלית, הגודשת את חלונות הראווה ומדפי חנויות הספרים. רק באיספהן מצאתי תרגום לפרסית של "מיין קמפף‭."‬ לא מצאתי זכר ל"פרוטוקולים של זקני ציון" ולכתבי שטנה אחרים, שהמשטר האיראני טורח דווקא להציג בירידי ספרים בינלאומיים בחו"ל. "בטח שיציגו את זה שם‭,"‬ אומר לי עיתונאי איראני, "באיראן אין מי שיקרא את הזבל הזה‭."‬ מאידך גיסא, מצאתי תרגומים של כתבי פרנץ קפקא ופרויד. האוטוביוגרפיה של ביל קלינטון היא להיט גדול וגם הארי פוטר. ובעיקר - ספרי זיכרונות על תקופת השאה.

מה שבאמת העסיק את האיראנים בשבועות האחרונים לא היו תוכנית האטום והסנקציות או מותם של אזרחים פלסטינים בעזה וגם לא הבחירות לפרלמנט. השאלה שטרדה את מנוחתו של האיראני הייתה מה יקרה לנבחרת הכדורגל הלאומית, שנתפסת בעיני מיליוני האוהדים כפצצה האמיתית. איראן היא אומה של כדורגל עוד מימי השאה. העולם גילה את הכדורגל האיראני לאחר ניצחון הנבחרת המקומית על ארה"ב במונדיאל ‭.'98‬ האיראנים נמצאים שנים בפסגת הכדורגל האסיאתי. בדוכנים עשרות עיתוני כדורגל. ברחובות, בפארקים, באתרים לאומיים צעירים משחקים בכדורגל. בעיר קרמאן, שבדרום המדינה, נדהמתי לראות ילדים משחקים בשטח אחד המסגדים. "חייבים למשוך איכשהו את הצעירים הנה‭,"‬ הגיב איש דת להשתאותי.

הפעם היחידה, שבה נתקלתי בנוכחות גדולה של כוחות משטרה, הייתה סמוך לאצטדיון הכדורגל בשיראז, במשחקה של הנבחרת המקומית. שורת ניידות עמדו הכן למקרה שהרוחות יתלהטו יתר על המידה. הכניסה לאצטדיונים עדיין אסורה לנשים, אלא אם כן מדובר בהתמודדות בין נבחרות נשים.

הכישלון באליפות העולם האחרונה בגרמניה גרם למשבר עמוק בכדורגל האיראני, שבעקבותיו התפטרו המאמן הקודם ונשיא התאחדות הכדורגל. חאוויר קלמנטה, מאמן נבחרת ספרד לשעבר, היה מועמד לתפקיד אך המו"מ איתו התפוצץ בגלל סירובו לעבור לגור באיראן. הוא היה מוכן להגיע לאיראן רק עשרה ימים לפני כל משחק. בסופו של דבר, ולהפתעת הכל, נפל הפור על הקפטן הקודם של הנבחרת האיראנית וכוכבה, עלי דאי.

כדורגל אינו הספורט היחיד שבו האיראנים חזקים: יש גם היאבקות, קריקט, כדור יד, כדור מים וסקי. פסגות ההרים הגבוהות מצפון לטהרן ובמרכז איראן מאפשרות לאיראנים ליהנות מספורט החורף. התחנות וציוד הסקי אמנם מיושנים קמעא, אך האווירה אירופית לחלוטין. אפילו ההפרדה בין מסלולי נשים וגברים בוטלה.

"כיסוי הראש תרם לשחרור האישה". נשים איראניות (צילום: אלדד בק) 

בנות המהפכה  

בעוד במדינות מוסלמיות מסוימות נוכחותו של המין היפה מוצנעת לחלוטין, באיראן נשים נראות היום בכל מקום וכמעט בכל מקצוע. אחד מבני שיחי אומר ספק בהלצה-ספק ברצינות: "למעשה, כיסוי הראש תרם לשחרור האישה באיראן‭."‬ ואמנם, הן נוהגות, מוכרות בחנויות, עובדות בקבלה בבתי מלון, ממלצרות, משמשות פקידות במשרדים ממשלתיים ואפילו דיילות במטוסי חברת התעופה הלאומית איראן אייר. למעט מקומות, שבהם נערכת בדיקה ביטחונית גופנית, כמו אתרים קדושים או נמלי תעופה, אין הפרדה בין נשים וגברים. שני המינים יושבים יחד במסעדות, בבתי קפה, בבתי קולנוע ובפארקים. לא פעם זוגות מתחבקים בפומבי ואיש אינו דורש מהם תעודת נישואים. המהפכה השקטה, העוברת על איראן, נזקפת לא מעט לזכותה של האהבה. העם האיראני רומנטי מכדי שתיכפה עליו לאורך זמן האידאולוגיה הסגפנית והפוריטנית של האיסלאם הקיצוני.

במרכזי הקניות המודרניים שבהם ביקרתי בשיראז ובאיספהן הופתעתי לגלות מבחר נועז של שמלות ערב נוצצות וחושפניות ביותר של מיטב המעצבים הבינלאומיים וכמובן של המקומיים. לא פעם הייתי חייב לצבוט את עצמי כדי לוודא שאני אכן באיראן. "בתוך הבתים הנשים מתלבשות אחרת מאשר ברחוב‭,"‬ מסבירים לי המקומיים. "אנשים עושים ככל העולה על רוחם, ואיש כבר לא מעז להפריע להם. יש מסיבות, שומעים מוזיקה, מעשנים, שותים אלכוהול. החיים הפנימיים שלנו מאוד שונים‭."‬

החירות שנוטלים האיראנים, לנהוג בביתם כרצונם, היא מסורת עתיקה באיראן, תולדה של מאות שנות כיבוש ומשטרי עריצות למיניהם. כבר בזמנים קודמים חילקו הפרסים העשירים את בתיהם למתחם פרטי, "אנדרוני‭,"‬ ומתחם פתוח לאורחים, "בירוני‭."‬ גם המשטר הנוכחי נתפס בעיני רבים ככיבוש זר, אך יותר ויותר איראנים מעזים היום להחצין את שאיפתם לנורמליות. בכל הקשור לאופנה הגברים יכולים כבר מזמן לעשות כרצונם - חוץ מללבוש מכנסיים קצרים ולחשוף את גופם ברבים. צו השעה אצל צעירים איראנים כולל תספורות שפיץ מחודדות, המזכירות את ימי הפאנק. "גם באירופה יש לכם דברים כאלו‭"?‬ שואלת אותי בחוסר אמון צעירה ברובע הארמני השוקק של איספהן, בעודה משליכה מבט לעבר כמה בחורים נועזים במיוחד. כעת מגיע גם תורן של הנשים: מתחת למעטה הלבוש השחור, ההולך ומתקצר, לובשות הצעירות האיראניות מכנסיים הדוקים ונועלות נעלי עקב.

"אי-אפשר לשלוט בצעירים יותר‭,"‬ אומר לי בחור, שנולד שנה לפני המהפכה. "אנחנו דור אבוד. גדלנו בימי המלחמה עם עיראק והדיכוי הגדול שהונהג אז. אחר כך באה התקווה הגדולה של ימי השלום והרפורמות של חתאמי - אבל מהר מאוד הבנו שהרפורמיסטים לא יכולים להתקדם בקצב שבו אנחנו מעוניינים. אז היום אין לנו יותר מדי אשליות. בכלל, מאז בחירתו של אחמדינג'ד השתררה בקרבנו מעין אדישות כללית. אנשים רוצים רק להרוויח יותר ולעזוב בהקדם האפשרי את המדינה. כאן אין לנו עתיד‭."‬

בן אחר של דור המהפכה טוען, שדווקא בני הנוער של היום הם האבודים. "הם שומעים בבית או בבית הספר דבר אחד, ואחר כך קוראים באינטרנט או שומעים בתחנות הטלוויזיה הלווייניות דבר שונה לחלוטין. הם מבולבלים. לא יודעים מה לחשוב. הפער ביני לבין אחי הצעיר ממני בעשר שנים פשוט עצום‭."‬

"הדור הצעיר רוצה חופש כמו באמריקה‭,"‬ מפרשן איש עסקים בגיל העמידה. "הדור המבוגר חולם על תקופת השאה, ודור הביניים דואג בעיקר לפנסיה שלו". 

המהפכה האיראנית השקטה צעירה בהווייתה, שכן האוכלוסייה הפרסית היא מהצעירות בעולם: כשני שלישים מכלל 70 מיליון תושבי איראן הם מתחת לגיל ‭,30‬ כלומר - נולדו לאחר המהפכה האיסלאמית ולא מכירים מציאות שונה. אבל כיום הם יכולים לנסוע לחו"ל. העשירים שולחים את ילדיהם לאירופה ולארה"ב. האחרים למזרח הרחוק, לדובאי ולטורקיה - יעדי התיירות החביבים על האיראנים, שבהם הם נחשפים לאורח חיים שונה, פתוח ומערבי, וחוזרים עם הרשמים הללו הביתה.

השאר חודר לאיראן דרך האינטרנט ושידורי הטלוויזיה בלוויין. מאמציו הרבים של המשטר לנתק את התושבים מהעולם האלקטרוני החיצון עולים בתוהו. רשמית אסור לאיראנים להציב צלחות לקליטת שידורי תחנות טלוויזיה זרות, אז הם מתקינים אותן בבתים. האינטרנט מצוי תחת פיקוח הדוק: השלטונות חוסמים אוטומטית רשימה ארוכה של אתרים: אתרים שבהם מתפרסמת "תעמולה" אנטי-איראנית; אתרים פורנוגרפיים; אתרי בית של עיתונים מערביים שפירסמו קריקטורות של הנביא מוחמד; וכמובן כל האתרים הקשורים לישראל. הצעירים האיראנים פיתחו שיטות להתמודד עם הגזירה: יש אתרים המעניקים שירותי "אנטי צנזור" ומאפשרים גישה חופשית לכל אתר בעולם.

מספר הבלוגרים הקיימים כיום בשפה הפרסית הוא הרביעי בגודלו בעולם. האיראנים המחוברים לאינטרנט, כשבעה מיליון (המספר אמור להכפיל את עצמו בשנים הקרובות‭,(‬ יכולים לקרוא הכל, לראות הכל ולהוריד מהרשת כל העולה על רוחם. רק בטהרן פעילים כ‭4,000-‬ בתי קפה אינטרנט. אפילו המשטר החל לנצל לצרכיו את יתרונות מהפכת התקשורת האלקטרונית: כמה מועמדים שמרנים לפרלמנט הפיצו את תעמולת הבחירות שלהם באמצעות אתרי בית מעוצבים ויעילים ביותר.

מהפכת ההפרטה  

רשמית אסור לאיראנים לבוא במגע עם תיירים זרים, אלא אם כן מדובר באורחיהם, או שיש להם אישור לכך מהרשויות. ובכל זאת, האיראנים לא מפסיקים לנסות ליצור קשר עם הזרים. הבעיה העיקרית בדרך כלל היא חוסר יכולת לתקשר בשפות זרות. בבתי הספר לא הושם על כך דגש מיוחד. לא פלא שקורסים ללימוד שפות זרות, בעיקר אנגלית, הם כיום עסק פורח.

המוזיקה והקולנוע ממלאים גם הם תפקיד חשוב במהפכה העכשווית. ממקומות גלותם, בעיקר בארה"ב, ממשיכים מוזיקאים איראנים "אסורים" להלהיב את המוני מעריציהם, ותיקים כחדשים. "רכבות אוויריות" מאיראן מאפשרות להם למלא אולמות בקונצרטים שהם עורכים בנסיכויות המפרץ ובאירופה. אבל גם באיראן עצמה קיימת כיום תרבות פופ, שהתפתחה תחילה במחתרת וכיום היא "כשרה" כמעט לחלוטין. קלטות ותקליטורים של כוכבי הפופ הללו מוצעים למכירה בחוצות.

קולנוע "אסיה" בשיראז שופץ זה עתה. בזמן הפרסומות מוקרן תשדיר יחצנות, שמראה איך נראה המקום עד לאחרונה. כמעט חורבה. היום הוא דומה לבית קולנוע אירופי חדיש ומציג את "מלודי‭,"‬ מלודרמה מקומית על סיפור אהבה מסובך, שסופו כמובן טוב.

תעשיית הקולנוע האיראנית פורחת. מרבית הסרטים הפרסיים שונים מאוד מהסרטים שהתרגלנו לראות בפסטיבלים בינלאומיים. הם מעין תערובת של סרטים הודיים קלילים - רק בלי ריקודים ונשים מזמרות - וסרטי דרמה חברתית מצריים. ויש גם סרטי מתח ופשע. האיכות לא משהו, אבל ההמונים זורמים. ב"אסיה" ראיתי גם גברים מזוקנים בשחור ונשים בצ'אדור, שלא היו מאוד מרוצים מתוכנו המתירני למדי של "מלודי‭."‬ הם חרקו שן, אבל נותרו באולם עד סיום ההקרנה. "בחו"ל מציגים רק סרטים, שמראים איראנים עניים ומסכנים, ונותנים להם פרסים‭,"‬ אומר אחד הצופים. "את זה רוצים לראות שם בחוץ, אבל אנחנו אוהבים סרטים אחרים". 

השלטון, מצדו, מנסה עדיין להציק לאוכלוסייה באיסורים שונים: מהשנה נאסר עליהם לכתוב הודעות אס-אם-אס בלועזית, אלא רק בפרסית. "לאחמדינג'ד כנראה אין מספיק אנשים, שיכולים לקרוא לועזית‭,"‬ מתבדחים המקומיים. לאחרונה פורסם גם איסור על עישון נרגילה - שהפך לתופעה פופולרית בקרב הצעירים - אלא שבתי הקפה ממשיכים להציע נרגילות לאורחים.

סמים הם בעיה מחריפה באיראן גם בקרב הצעירים. במזרח איראן, באזור הגבול עם פקיסטן, מתנהלת לחימה כמעט יומיומית של כוחות הביטחון במבריחי הסמים. בעמדת ביקורת של המשטרה בדרך לעיר באם, שנפגעה קשות ברעידת אדמה שפקדה אותה לפני חמש שנים, אני מבחין בצילומיהם של שוטרים צעירים. "הם נהרגו בשבוע שעבר בהיתקלות עם מבריחים‭," ‬אומר אחד הנוכחים. "הם מגיעים מצוידים בנשק כבד, אר-פי-ג'י וקטיושות. זהו קרב אבוד מראש‭."‬ אחד מעמיתיו מבעיר קטורת, סגולה ידועה נגד עין הרע.

הבעיה העיקרית של האיראנים כיום הוא המצב הכלכלי הקשה: האינפלציה עומדת על 25 אחוז, ומחירים ננקבים בעשרות ובמאות אלפי ריאל. מחצית האוכלוסייה - בעיקר הצעירים - מובטלת. המדינה אמנם דואגת לעניים באמצעות סובסידיות ותלושי אוכל, אבל ברחובות נראים קבצנים רבים, וילדים נשלחים לעבוד לאחר הלימודים כדי להשלים את ההכנסה המשפחתית. המהפכה האיסלאמית פושטת רגל. "העשירים נעשו עשירים יותר, העניים מרודים יותר‭,"‬ מתלונן תושב טהרן. "שכבת הביניים כמעט נמחקה. מי שיש לו משפחה בת ארבע-חמש נפשות חייב לעבוד לפחות 16 שעות ביממה, לפחות בשני מקומות עבודה. רק מי שהשקיע בנדל"ן בטהרן לא צריך לדאוג. זה העסק הרווחי ביותר בשנים האחרונות. גם טלפונים ניידים זה עסק טוב. לכל הצעירים יש טלפונים ניידים. אפילו חיילים בסדיר, שעומדים במשמרות ליד מבני ציבור, מוזיאונים ובצמתים ראשיים, לא זזים בלי ניידים". 

כדי להתמודד עם המשבר הכלכלי החלה המהפכה האיסלאמית בתהליכי הפרטה ועידוד משקיעים זרים ומקומיים. אין כמעט ענף פעילות, שלא נפתח לפני המגזר הפרטי: מלונאות, חינוך גבוה, תקשורת, תחבורה ציבורית ואפילו בנקאות. גולים רבים שנמלטו מהמהפכה חזרו והם מעורבים בפיתוח ארצם. למרבה הפלא, ללא מעט איראנים שנותרו בארצם יש עדיין כסף רב.

ברחובות יאזד, עיר הולדתו של הנשיא לשעבר משה קצב, ראיתי טנדרים עמוסי כספות, הנמכרות לכל המבקש. היאזדים והאיספהנים אמנם מכוּנים קמצנים בקרב בני עמם, אבל נראה שהם לא היחידים שמחביאים כסף מתחת לבלטות - או לשטיחים - מחשש שהמהפכה תשתלט עליו. הבנקים הפרטיים נלחמים כעת על לקוחות פוטנציאליים באחוזי ריבית גבוהים יותר על חשבונות וחסכונות חדשים, הנעים בין 14 ל‭19-‬ אחוז, וגם באמצעות הגרלת מכוניות חדשות ומפתות, הניצבות מחוץ לסניפי הבנקים.

טהרן אקספרס  

"טהרן היא כאב ראש אחד גדול‭,"‬ מתלונן אחד מתושבי הבירה. "המחירים כאן גבוהים לפחות בשליש מבכל מקום אחר באיראן, ומצב התחבורה פשוט בלתי נסבל. לפעמים לוקח שלוש שעות להגיע מקצה אחד של העיר לקצה השני‭."‬ בשנים האחרונות השתפר דווקא מצבה של הבירה: נבנו כבישים רחבים, גשרים, מחלפים - הכל כדי לווסת את התנועה הבלתי פוסקת בעיר, המאכלסת כ‭16-‬ מיליון איש.

ההבדלים בין השכונות הדרומיות, העממיות והעניות, לבין השכונות הצפוניות העשירות, שהתרחבו בינתיים גם למזרח העיר ולמערבה, עצומים. בצפון, למרגלות הרי האלבורז המושלגים, נבנים בקצב תזזיתי גורדי שחקים ומרכזי קניות מודרניים, בתי קפה ומסעדות. רק כאן אפשר למצוא סניפי סופר סטאר בורגר, הגרסה האיראנית של מקדונלד'ס, וסופר פרייד צ'יקן - שניהם שייכים לבני משפחתו של הנשיא לשעבר, רפסנג'ני.

אחרי שבועיים של אכילה במסעדות איראניות עממיות, שהתפריטים בהן מבוססים בעיקר על קבבים ואורז, החלטתי לחגוג את סיום הביקור באיראן במקדונלד'ס המקומי. האווירה הזכירה מאוד את ערי המערב, האיכות ממש לא.

טהרן מצויה בהתמודדות מתמדת עם הצמיחה. מרבית תוכניות הפיתוח המיושמות בעיר - כמו באזורים אחרים באיראן - הן מימי השאה. הן הוקפאו על ידי המהפכה וכעת הן מופשרות. ראש העיר הנוכחי, מוחמד באקר גליבף (מחליפו של אחמדינג'ד) - איש צבא בכיר לשעבר מימי מלחמת איראן-עיראק, שעמד גם בראש המשטרה האיראנית לאחר מהומות הסטודנטים לפני תשע שנים - זוכה לשבחים רבים על תפקודו, הגם שהוא מזוהה עם הזרם השמרני. העירייה בונה כעת שני קווי רכבת תחתית חדשים, שיצטרפו לשניים הקיימים, כדי לשפר את מערך התחבורה הציבורית. השנה, בפעם הראשונה, לא נחסמו הרחובות בטהרן לתנועה עם השלג הראשון. "עם הרקע שלו הוא הכניס סדר בעניינים‭,"‬ משבח דווקא אחד ממתנגדי המשטר.

טהרן גם סובלת מצפיפות דיור גבוהה ומחירי הדירות, להשכרה ולקנייה, נוסקים לשמיים. שוכר דירה של 50 מ"ר באזור לא מאוד מרכזי בבירה משלם, במקרה טוב, 400 דולר. מחירי הדירות נעים בין ‭2,500‬ ל‭15,000-‬ דולר למ"ר. בהתחשב בעובדה שהמשכורת הממוצעת עומדת על ‭350-200‬ דולר, לא פלא שרבים נאלצים לעבוד בכמה משרות כדי לגמור את החודש. צעירים רבים מעדיפים להמשיך לגור עם הוריהם - לעתים קרובות גם אחרי הנישואים. בכלל, פחות ופחות צעירים יכולים להרשות לעצמם לעמוד בהוצאות הקשורות לחתונה.

קשה להאמין, אבל באיראן - שהיא מספקיות הנפט והגז הגדולות בעולם - חלוקת המשאבים הללו לאוכלוסייה המקומית מוגבלת. רכב פרטי מקבל הקצבה חודשית של 100 ליטר, מונית ‭,700 -‬ ואופנוע 35 ליטר בלבד. לכל נהג יש "כרטיס אשראי‭,"‬ שבעזרתו הוא מתדלק. כפיצוי, מחיר הדלק נמוך מאוד: פחות מ‭10-‬ סנט לליטר. התוצאה היא שוק שחור של דלק: בצדי הדרכים מוכרים נהגים חסכנים ג'ריקנים מלאים. גם נהגי מוניות, בעלי הפריבילגיות, מוכרים עודפים.

כעת מתכננת הממשלה ליברליזציה מסוימת של שוק הדלק: מי שירצה לרכוש יותר, יוכל לעשות כך במחיר השוק האמיתי, הגבוה פי שמונה. "זה יביא להתפוצצות האינפלציה‭,"‬ חוזה איש עסקים איראני.

כדי לחסוך בנפט לצורכי ייצוא מחויבות כעת כל המכוניות המיוצרות באיראן לנוע על גז. מכוניות ישנות הפועלות על דלק מצוידות במערכת בקרת מהירות פנימית. מי שנוסע יותר מ‭140-‬ קמ"ש, גלגלי מכוניתו נבלמים אוטומטית.

בכבישים הרבים הרחבים ברחבי איראן נוכחותה של משטרת התנועה מורגשת מאוד. התנועה באיראן מתנהלת על פי רוב בפראות וחציית כביש, גם במעברי חצייה, היא משימה המצריכה אומץ רב ונחישות. הרגעים המפחידים ביותר שחוויתי באיראן היו קשורים לכך - וגם לטיסות במטוסיה המתפרקים של איראן איר. ברחובות יש אמנם מערכת רמזורים פעילה, בחלקה מתקדמת מאוד, אולם היא משמשת יותר דקורציה סביבתית ולא ממש מעניינת מישהו. לפי נתונים רשמיים של משרד התחבורה האיראני - ואלו בדרך כלל נוטים להפחית מממדי התאונות - בכל יום נהרגים ברחבי איראן 72 אנשים, יותר מ‭26-‬ אלף בשנה.

צו השאה  

בארמונותיה של משפחת השאה בטהרן פגשתי מאות תלמידים וסטודנטים, המגיעים לבקר בהם מדי יום. לא הבחנתי ביחס של בוז או טינה מצדם כלפי המשטר הקודם, אלא בגילויי סקרנות ונוסטלגיה גוברת.

בניגוד למהפכות אחרות לא עלה בידה של המהפכה האיסלאמית לסלק את שרידי עברה המפואר של איראן. אם בעבר הסכין המשטר עם המורשת התרבותית וההיסטורית של שלטון השאה, בין היתר בגלל לחצה של האוכלוסייה, כיום זוכים האתרים הללו לשיפוצים נרחבים בסיוע בינלאומי.

המהפכה האיסלאמית קולטת אל תוכה על כורחה את סמלי העבר, שנגדם היא נאבקה ולא יכלה להם. איראנים רבים יאמרו שלמעשה הם אלה שהביאו למיזוג מעשי בין המהפכה האיסלאמית לתרבות הפרסית הקדומה ויצרו תוצר שונה מאוד מזה שייחלו לו חומייני, נאמניו ויורשיו.

העדות הברורה לכך היא התזזית האוחזת באוכלוסייה האיראנית בשבועות שלפני השנה הפרסית החדשה, "נורוז" - מסורת הנהוגה מימי הקיסרויות הקדם-איסלאמיות, חלק ממורשת הדת הזורואסטרית הקדומה. "נורוז" - יומו הראשון של האביב, סמל להתחדשות ולתחייה - הוא שילוב של ראש השנה ופסח. החוגגים מחויבים לנקות היטב את הבית ולקשטו, לקנות בגדים ומי שיכול - גם רהיטים חדשים. האיראנים מעניקים זה לזה מתנות ומכינים מאכלים מיוחדים.

המשטר האיסלאמי ניסה לדכא את המסורת, ונכשל. תהלוכות האבל הרבות היום, שמילאו בחודשיים האחרונים את לוח השנה השיעי, משכו פחות משתתפים מאלו שנראו בשווקים, בחנויות ובמרכזי הקניות עסוקים ברכישות לקראת ה"נורוז‭."‬ בדיעבד, כחלק מיכולתם לחיות בכמה עולמות בו-בזמן - האיראנים פועלים לפי שלושה לוחות שנה: הפרסי, המוסלמי והגריגוריאני.

גם שיטת הכסף כפולה: המטבע הרשמי הוא ריאל, אולם בגלל האינפלציה הגדלה מחקו האיראנים על דעת עצמם אפס אחד מהסכומים הגדולים, שעליהם לשלם, ויצרו מטבע בעל פה שנקרא תומאן, על שמו של מטבע קודם, טרום מהפכני, שהיה בעל ערך רב. האיראנים גם נוהגים לדבר באופן דו-משמעי, כך שיוכלו להביע את דעתם האמיתית על המצב בלי לסכן את עצמם יותר מדי. והמבין יבין.

"בהיסטוריה שלנו נכבשנו על ידי עמים רבים‭,"‬ מסביר לי אחד מבני שיחי. "תמיד התאמנו את עצמנו למשטר החדש, אבל שמרנו על המסורות התרבותיות שלנו. האיסלאם הגיע אלינו דרך הערבים. אנחנו אומרים: הם נתנו לנו את האיסלאם במתנה, אבל זה לא מונע מאיתנו להמשיך לקיים את התרבות המקורית שלנו‭." ‬

"אנחנו לא פונדמנטליסטים כמו הערבים‭,"‬ אומר לי אחר. "להם לא הייתה בכלל תרבות לפני האיסלאם, לכן הם מוכרחים לדבוק כל כך בקוראן. אנחנו הרבה יותר פתוחים. בינינו ובין הערבים אין כל נקודת השוואה. הערבים במפרץ מתייחסים אלינו כאל כופרים. מכנים אותנו הומואים. אז למה אנחנו צריכים להתייחס אליהם בכבוד‭!?‬ התרבות וההיסטוריה של מי קדומות יותר?!" 

וכך למדתי ברפובליקה האיסלאמית של איראן, שאין דבר כזה "ארכיטקטורה איסלאמית‭."‬ מבני המסגדים המוכרים - עם המינארטים (צריחים - א"ב) והכיפות המבהיקות - נוצרו בהשפעה איראנית תוך אימוץ אלמנטים של הדת והתרבות הזורואסטריות, הפגאניות לכאורה.

החברה האיראנית שופעת פרדוקסים. באחד מחדרי ההמתנה בארמון ניאווראן, ארמונו האחרון של השאה רזה פהלווי, ניתן לראות בין תמונות מנהיגי עולם גם את אדולף היטלר. הערצת הצורר אינה נחלתו הבלעדית של אחמדינג'ד: אביו של השאה, מייסד השושלת הפהלווית, היה מקורב מאוד לנאצים והזמין לקיסרותו ארכיטקטים ואנשי מקצוע גרמנים רבים שסייעו לו בפיתוחה. בד בבד, במרחק כמה חדרים משם, בספריית חדר השינה של השאה האחרון, מוצב עותק אנגלי של הספר "בית אבי" שכתב יגאל אלון.

עם כל זאת, גם לנוכח גלי השינוי המלחכים את יסודותיה היציבים של המהפכה האיסלאמית ומפוררים אותם אט-אט, אין לשכוח שאיראן נשלטת עדיין בידי משטר פנטי ומדכא. אנשים מוצאים כאן להורג בתלייה ובסקילה, מיעוטים שונים נרדפים או מחויבים לצאת לגלות, עיתונים שאינם לרוחם של השליטים נסגרים. איש מבין המולות לא נתן את הדין עד היום לבני עמו על רצח העם העצמי, שבוצע בהם בשנות ה‭80-‬ בשדות הקטל מול עיראק, ש"נוקו" ממוקשים בגופותיהם של ילדים שצוידו במפתחות פלסטיק לשערי גן עדן ובהוצאות להורג המוניות של מתנגדי המשטר.

ובכל זאת, בשבועיים ששהיתי באיראן לא נחשפתי לאימי משטר המהפכה. המציאות המפתיעה שנחשפה לעיניי עוררה בי שמץ אופטימיות באשר לעתיד, אף על פי שבני שיחי באיראן לא היו שותפים לה.

"לא בגלל המיליציות של המשטר או בגלל הצבא הדברים כאן לא ישתנו כל כך מהר‭,"‬ ניבא אחד האיראנים. "מעמדה של הדת והתיאולוגיה בקרב המוני העם עדיין חזק. רק שילוב בין נוער מתוסכל, נשים שדורשות יותר חופש ומצב כלכלי גרוע יוכל להביא לשינוי משמעותי. אנשים יבינו מתישהו שהדת אינה יכולה למצוא פתרון לכל דבר, אבל זה ייקח עוד זמן. בבסיס, אנחנו עם מאוד אופטימי. אנחנו מאמינים תמיד שהמצב יהיה טוב יותר, וכך אכן יהיה".