נופל. וקם?

המשקל הסגולי של המשקל

קרב החזרה של פריאנטה לישראל היה אמור להיערך מול מאמור פאל, לוחם צרפתי מבית היוצר של "סנייק טים" - קבוצה בראשותו של לוחם עבר בשם סיריל "הנחש" דיאבטה. אבל פחות משבועיים לפני Dog Fight 5 הודיע דיאבטה שפאל פצוע, והציע לוחם אחר שלו: אחד סיידינה סק.

פריאנטה חשש מ"הנחש", שבעולם הקרבות יש שמועות שהוא נחש, ועל סק לא ידע כמעט כלום. הרקורד הצנוע שלו באתר Sherdog, שמנהל רישום מאזנים מקצועניים של לוחמי MMA ברחבי העולם, עמד על ארבעה ניצחונות - כולם על יריבים חלשים ואף אחד לא בנוקאאוט - ושלושה הפסדים. היום, כחודש וחצי

 אחרי הקרב ביניהם, הניצחון על פריאנטה עדיין לא מופיע שם. מי יודע, אולי עוד כמה נוקאאוטים של הבחור הצעיר הזה נותרים מוצנעים עד שישתפשף קצת. או שזאת סתם מחשבה קונספירטיבית של אחד שעוקב גם אחרי קרבות שמתרחשים מחוץ לארגוני הענק. מה שבטוח הוא שפריאנטה ופרנקו לא ידעו דבר די בסיסי על היריב הבא שלהם: לצד הרזומה שלו מה־MMA, יש לו רקורד של עשרות קרבות איגרוף חובבני. בשנה האחרונה הוא גם בילה לא מעט ב"בלאק האוס" הברזילאי - אחד ממחנות ה־MMA המובילים בעולם, שבו מתאמנים אלופים כמו אנדרסון סילבה, אנטוניו נוגירה וליוטו מצ'ידה (והיום גם רועי פריאנטה, אחיו הצעיר והמוכשר של עידו. ככה יצא).

פריאנטה היה יכול לבטל את הקרב וזהו, אבל גבר עליו הלחץ להילחם מול הקהל הישראלי. הוא כבר היה אמור להילחם בקרב המרכזי של "טוטאל קומבט", אירוע גדול שהועבר בשידור חי באגו טוטאל, אבל היריב שלו פרש כמה ימים לפני האירוע. הוא נלחם מאז רק באירוע קטן יחסית בארצות הברית שלא שודר בארץ, ועכשיו עמד גם Dog Fight להיות משודר לייב - ובמובן הכי פשוט, פריאנטה לא רצה לבאס שוב את הקהל. כך שבדיעבד, ייתכן שתחושה של חוסר ברירה דחפה אותו ואת פרנקו לבלוע את הפיתיון. לקנות את הרעיון שמדובר בקרב קל יחסית, ולא לשאול יותר מדי שאלות. אתם ואני אולי היינו מוותרים על כל העניין, אבל שוב: עידו פריאנטה הוא לוחם. אנחנו לא.

ערב הקרב, כבר אמרתי, התחושה הרווחת בפורומים הרלוונטיים היתה שפריאנטה יסיים אותו על הקרקע תוך סיבוב אחד. גג שניים. גם הוא האמין בזה, למרות שלא היה לו ניחוש מושכל לגבי הדרך שבה ינצח. הוא התאמן לקראת קרב מול פאל, סטרייקר יעיל ממנו אבל לא אחד שנתפס כבעל "נוקאאוט פאוור", והחליט לא לשנות מהותית את תוכנית הקרב למרות שהיריב התחלף: הוא ישאיר את הקרב בעמידה בניסיון להשיג נוקאאוט ראשון בקריירה או לפחות נקודות, ולשמור את הירידה לקרקע רק למקרה שהעניינים על הרגליים ילכו נגדו. בטח לנוכח העובדה שהמאמן של סק תיאר אותו באוזני פרנקו במילים "כמו פאל, אבל קצת פחות טוב".

"רגע", הייתי חייב להפריע כשפריאנטה הגיע לחלק הזה בסיפור. "אתה חגורה שחורה בג'יו־ג'יטסו ברזילאי, חזק על הקרקע, והתוכנית שלך לקרב עם יריב לא מוכר היא לנסות לעמוד איתו ולחפש נוקאאוט? לשחק דווקא על החולשות שלך?".

"כן, אם כי היום אני מבין שאולי הייתי שאנן. בעצם מה זה אולי, הייתי שאנן. איציק אמר לי שאנחנו לא מכירים אותו ושאני אחשוב על הקרקע, אבל הגעתי מניצחון קל בקרב זהיר בארצות הברית, ואולי חשבתי שסיידינה יהיה אימון טוב לעתיד".

איציק פרנקו הוא קול מנוסה בפינה של כל לוחם ומאמן סטרייקינג עם תעודות, אבל זה בדיוק מה שהוא: האיש לא מתיימר להיות מאמן ה־MMA הכללי של פריאנטה, שלמעשה מכיר היבטים מסוימים של הענף הרבה יותר ממנו. במקרה הטוב, הם מאמנים משותפים. ואולי זה מסביר למה הסטרייקינג לא היה האימון היחיד שהם החליטו לערוך דווקא בקרב. פריאנטה, ששוקל ביומיום 76 קילו, הוריד יום לפני השקילה שישה קילוגרמים במה שנקרא "חיתוך" (תהליך שכולל ייבוש עצמי והזעה מרובה, כדי להגיע בדיוק למשקל הנקוב של הקטגוריה - 70 קילו במקרה שלו). הרעיון בחיתוך הוא שביום הנותר בין השקילה לקרב עצמו, הלוחם יכול להחזיר לעצמו את הנוזלים ולהגיע לקרב כבד ככל הניתן, בניסיון להשיג יתרון משקל על היריב.

השקילות נערכות יום לפני הקרב כדי שלוחמים לא ינסו לחתוך בכל מקרה, ואז יעלו לקרב מיובשים בצורה מסוכנת. אבל האמת היא שגם בשיטה הנוכחית, חיתוך משקל קיצוני הוא עסק לא בריא בטווח הארוך. אפילו בטווח הקצר הוא יכול להשפיע על הכושר הקרבי, ויש אפילו מקרים קיצוניים - בעיקר אצל לוחמים שאינם מיומנים בתהליך - שבהם הנוזל המוחי־שדרתי לא מספיק לחזור למפלס הקבוע שלו, והמוח נעשה רגיש יותר לנוקאאוט.

עכשיו, אני לא מספר לכם את כל זה לידע כללי: העניין הוא שפריאנטה לא היה חייב לחתוך כדי להגיע למגבלות הקטגוריה בקרב הזה, שנערך במשקל מוסכם של 74 קילו. שישה קילו זה לא חיתוך גדול, ועידו פשוט החליט להתאמן גם בזה לקראת הקרבות הבאים שלו - אותם קרבות תיאורטיים שגרמו לו גם לנסות לעמוד עם סק במקום להוריד אותו לקרקע.

להסתכל אל מעבר לקרב הנוכחי שלך זה לא מאוד חכם בדרך כלל, אבל לפעמים גם בלתי נמנע. פריאנטה הרגיש שבתנאים אידיאליים, על הקרקע, הוא יכול לנצח את סק בקלות. אבל לא בשביל זה הוא התאמן כמו מטורף במשך שלושה חודשים.

איך לכבות בנאדם

בתחרות המבטים המסורתית שלפני כל קרב, פריאנטה הביט בסק במבט הכועס הקבוע שלו וניסה לזהות סימנים של פחד. סק הסיט את העיניים הצידה, ופריאנטה - ואיתו כל הקהל - חשב שזה זה. בעמדת השידור של ספורט 1, רון ברבש ואני חשבנו אותו דבר. רק הברזילאי אנדרה גלבאו, אלוף עולם בג'יו־ג'יטסו ברזילאי ולוחם MMA שישב באחד משולחנות האח"מים והופתע לזהות את סק עם כניסתו לזירה, פנה למארח שלו ואמר: "זה סיידינה, הוא התאמן איתנו בבלאק האוס. אם הישראלי לא מביא אותו לקרקע מהר, תהיה לו בעיה גדולה. בברזיל כועסים עליו כי הבחור הזה מוריד לפעמים אנשים בנוקאאוט בזמן אימונים. יש לו ידיים, בנאדם". ככה זה: ברזילאים מורידים לפעמים את המילה האחרונה במשפט ואומרים במקומה "בנאדם".

יותר מחודש וחצי אחרי הקרב, פריאנטה תיאר אותו באוזני ככה: "בדקה הראשונה לא הצלחתי למצוא את הטווח הנכון מול סיידינה. זה כנראה בגלל שהוא פשוט מתאגרף טוב. הוא נכנס ויוצא מהר מאוד. ואז הוא נכנס ופגע בי בשתי מכות שזיעזעו אותי. פם־פם, שמאל־ימין. אם אני לא טועה, אלה היו שתי המכות הראשונות של הקרב. פם־פם".

ההתרגשות של פריאנטה הצטננה כאן, והוא הרצין כמו עד במשפט. "מאותו רגע כבר לא הייתי אותו בן אדם. היתה לי סחרחורת, אבל זה לא המצב השחור הזה שבו אתה נופל: הכל פשוט עמום. הסאונד נשמע מוזר. שיווי המשקל מתערער. אולי זה כאילו שאתה לא רגיל לשתות והורדת עכשיו צ'ייסר של משהו חזק. מיד חשבתי, קרקע".

"כי פחדת מנוקאאוט?".

"זה בכלל לא עבר לי בראש. פשוט צללתי אוטומטית מתחת לאגרוף הבא שלו, צימצמתי אליו טווח, נעלתי עליו ידיים, סובבתי אותו והצמדתי אותו לחבלים. זה דבר שאני מתאמן עליו כל החיים, מאז הקרב השלישי מול ג'רום. כשהתחלנו להתאבק הרגשתי שאני יותר חזק ממנו ושאני מפיל אותו, אבל הוא לא נפל. לא יודע למה. אולי לא התאמנתי מספיק על הורדה של יריב צמוד לחבלים. בכל מקרה, אחרי בערך דקה שיחררתי את האחיזה שלי בשביל לתת שתי מכות, וסיידינה ניצל את זה ויצא. נרגעתי לרגע, החלפנו מכות, וכמעט מיד חשבתי שוב על להוריד אותו. אבל בינתיים הוא סגר אותי בפינה הניטרלית. לא שמתי לב שהוא אורב לי. לא צילצלו אצלי פעמוני אזהרה ולא הרגשתי שזה רגע מסוכן".

"ואז?".

"ואז זהו. אני עומד על המדרגות ליד חדר ההלבשה עם אשתי ועם איציק, ומבין שאני עונה על השאלות שלהם".

הנה מה שקרה מרגע שהזיכרון של פריאנטה הפסיק להקליט: הוא התכופף קדימה, כנראה בכוונה להיכנס להטלה, וסק תפס אותו עם וו שמאלי קצר שפגע ישר בסנטר. הוא נפל כאילו מישהו הוציא לו את הבטרייה. הברכיים קרסו מיד, ואז - מהר מאוד במציאות, אבל בהילוך איטי בראש שלי - הגוף התמוטט קדימה והראש הוטח על צידו סמוך לקצה הקנבס, עשרה סנטימטרים מהעדשות של הצלמים, שרובם היו המומים מכדי להגיב.

סיידינה סק גחן מעל פריאנטה וצרח באחת מהצגות הניצחון הדוחות ביותר שזכורות לי בספורט. השופט רכן לצידו בדיוק כשפריאנטה התחיל להתרומם על הידיים, אבל לא ממש הגיע לעמידה לפני שנפל שוב אחורה. איציק פרנקו קפץ לתוך הזירה, התיישב לצידו והפציר בו לשבת. פריאנטה עלה לרגע, בלי שום דבר שדומה לשיווי משקל, ומיד קרס קדימה. סק טיפס על עמוד הפינה, שאג והרים ידיים. הקהל לא הסתכל עליו.

עכשיו נכנס הפרמדיק. פריאנטה התיישב, אבל נאחז באוויר ונפל בחזרה על הגב. גם ממרחק של כמה מטרים היה אפשר לראות שהוא נושך את מגן השיניים בעוצמה לא טבעית, את העיניים המזוגגות. כשסק ירד מהעמוד והבחין בזה, אפילו הוא התעשת והפסיק לצרוח. הוא ניגש אל פריאנטה כדי לחבק ולנחם אותו, אבל זה עדיין לא היה במצב לניחומים: למרות שפרנקו הצליח לשלוף את מגן השיניים, הגוף שלו נראה נוקשה, נטול בעל בית ולא בשליטה. ברבש אמר שהוא חושש מקושי נשימתי, אבל אם להשתמש בקלישאת איגרוף, אני ידעתי - חשבתי, קיוויתי - שהוא פשוט בלה־לה־לנד.

גם סיריל דיאבטה ורועי פריאנטה עלו לזירה. בערך באותו רגע החלו העיניים של פריאנטה הבכור להתפקס, ונראה שהוא מבין איפה הוא נמצא. הוא חיבק את פרנקו בכוח, וכולם חיכו שהוא יעזור לו לקום. עברו כמה שניות טובות לפני שאחרון הצופים הבין שפריאנטה ממשיך להילחם במאמן שלו. שדקה וחצי אחרי הנוקאאוט, הוא מאמין שהוא עדיין בעיצומו של הקרב. הכי בעדינות שאפשר, פרנקו השכיב אותו בחזרה.

מהעבר השני של החבלים הגיע אבא פריאנטה. הוא רצה לעלות לזירה. הדאגה בעיניים שלו הפכה לזעם כשהבחין לרגע בסק, ואז שוב דאגה. הוא צעק משהו, ורק עכשיו שמתי לב שאלף הצופים הישראלים דוממים לחלוטין. ואז פריאנטה התרומם. ממש, על הרגליים. השופט חיבק אותו, והוא פנה לשאול משהו את פרנקו, שסימן בתגובה עם אגרוף שמאלי עדין על הסנטר. אחר כך הוא הוריד לפריאנטה את הכפפות וחיבק אותו בעצמו. עכשיו הקהל נעמד על הרגליים ומחא כפיים.

כעבור דקה, בזמן ההמתנה להכרזה על המנצח, שאל אחד מאנשי הפינה את פריאנטה איזה יום היום. הוא הביט למטה. פרנקו חזר על השאלה. ניכר שפריאנטה מנסה להתרכז, אבל בסוף הוא אמר רק "לא יודע". פרנקו הניח יד על ראשו ואמר "הכל בסדר".

מכה על הכפתור, כמו שפרשנים כמוני אוהבים להגיד. בסנטר. אם האגרוף הזה היה פוגע חמישה סנטימטר גבוה יותר, בלחי, לא בטוח שהוא היה שולח את עידו אפילו לשים קרח.

"על הכפתור". חתיכת לשון נקייה לזעזוע מוח.

הגבר שפשוט נשאר

ב־MMA יש אפשרויות הכרעה - כמו הכנעה, או עצירת שופט בעקבות אי שיפור עמדה בזמן שאתה סופג נזק - סבירות וזמינות יותר מנוקאאוט. זה תורם להכרה הגוברת בכך שמדובר בספורט יותר בטוח מהאיגרוף המסורתי: קרב אליפות עולם ב־MMA נמשך 25 דקות (לעומת 36 באיגרוף), שאותן מבלים הלוחמים בהיאבקות לא פחות מאשר בהחלפת מהלומות, שמצידן נשלחות גם לרגליים. והיות שאפשר לנצח באמצעות תפיסה, לכאורה אין חובה לפגוע בראש אפילו פעם אחת. פריאנטה, מה לעשות, פשוט נפל על הצד הלא טוב של הסטטיסטיקה.

חוץ מאנשים שלא נלחמים, אף אחד לא ממש יודע איך להימנע מלחטוף נוקאאוט. כלומר, עדיף לראות את המכות לפני שהן פוגעות, שרירי צוואר וטרפז מוצקים יכולים לעזור, ואם אתה נושך מגן שיניים טוב, הוא יחזק את מבנה הלסת וגם יספוג חלק מהאנרגיה מהמכה. אבל זאת בערך ההגנה הפסיבית היחידה שבאמת עובדת. השאר תלוי בגנטיקה, פיזיולוגיה, זווית ועוצמה. עידו פריאנטה מאמין שהמוח שלו לא רוצה לזכור את מה שקרה. הוא מאמין שזה מנגנון נפשי שהיה פועל גם אם היה מדובר בתאונת דרכים או עבודה, וזה הגיוני בהתחשב בכך שהוא אכן עבר מן תאונת עבודה. גם אני, כצופה מהצד, חשתי באי־נוחות שבטח דומה לצפייה בתאונת דרכים. נוקאאוט הוא תאונה בקריירה שבכלל היתה בדרך למקום אחר, יותר חשוב. רגע אחד של אי זהירות, של חוסר תשומת לב, ובום.

דיברנו על הלילה בבית החולים, ואז על לקום לקראת הצהריים עם המחשבה "הפסדתי בנוקאאוט". הוא אמר שככה בדיוק זה היה: קודם הוא חשב "הפסדתי", ורק אז על הנוקאאוט.

"איך זה לא לזכור?".

"מוזר. בעיקר כשרואים את זה בטלוויזיה. הלב דופק כשאתה יודע שאתה עומד לראות את הטעויות שלך".

"אבל אתה אומר שכאן היה משהו מעבר לזה. משהו נפשי".

"כן, אולי הרגשתי כמו קבוצת כדורסל פייבוריטית שחטפה 30 הפרש בבית. לקח לי שבוע עד שראיתי את הקרב. אתה רואה את עצמך עושה דברים ומדבר עם אנשים, וכמה שאתה מתאמץ לזכור, אתה לא זוכר כלום. זה מוזר, אבל אני מקבל את זה. ואני באמת מאמין שזה משהו נפשי".

כמו שקורה תמיד על הגבול הזה, קשה להפריד בין הנפש למוח. בין האני הפנימי לרקמות ולפעילות חשמלית. במקרים מסוימים, זעזוע מוח עלול להוביל לדיכאון. האם הוא העיר מצב רדום? האם זאת טראומה נפשית, או רק פגיעה במנגנון חשמלי במוח? בין הפותרים יוגרל פרס נובל. אני רק יודע ששחקני כדורסל לא מאבדים את הזיכרון אחרי תבוסה ביתית.

רק בשביל שנהיה סגורים, נוקאאוט זה לא באמת הפסד ב־30 הפרש. לראיה, הוא שינה - וגם סיים - קריירות של הרבה לוחמים מצוינים. אלה שמתאוששים נאלצים לגלות את התשובות לכמה שאלות קשות: האם אבד משהו מהחדות או מהחוסן המנטלי? האם עכשיו תירתע ממכות, או שרק תהפוך למחושב יותר? איך הלסת? והאם בכלל תחזור להילחם?

זאת השאלה הגדולה שמולה ניצב עידו פריאנטה בגיל 32: האם הוא חוזר. רוב הלוחמים לא מסיימים את הקריירה עם כמות דו־ספרתית של הפסדים; פרט ליחידי סגולה - כמה אלופים לשעבר ולוחמים מלהיבים במיוחד, שמקבלים מזוודות של כסף על כל קרב - רוב המקצוענים פורשים ברגע שהם מבינים שאין להם לאן להתקדם יותר. פריאנטה מצידו לא שוגה באשליות לגבי סיכוייו מול העשירייה העולמית הראשונה והשנייה במשקל שלו, והוא יודע שאת ההזדמנות הטובה ביותר שלו להגיע ל־UFC הוא כנראה פיספס לפני שנה בווגאס. אבל הוא משדר תחושה של אמונה בכך שעוד יש לו לאן להתקדם. אני חושב שבגלל זה הוא רוצה להמשיך להילחם למרות הגיל, ולמרות האפשרויות האחרות שעומדות בפניו.

הקלישאה על הלוחם המסכן שלא יהיה לו ממה להתקיים אחרי הפרישה לא תקפה כאן. בינינו, גם ככה אי אפשר להתעשר מקרבות MMA מחוץ ל־UFC ואולי עוד ארגון אחד או שניים. לפריאנטה יש מכון חדש וגדול ברעננה, ועוד כמה מכונים ברחבי הארץ. יקרה מה שיקרה, הוא כבר עזר לסלול את הדרך לדור חדש של לוחמים - שאת חלקם, כמו את אחיו רועי, הוא מאמן. ותסמכו עליו שהחניכים שלו כבר לא ישפשפו חולשות מול לוחם לא מוכר. על כל פנים, הוא יכול לתלות את הכפפות ללא חששות כלכליים. יכול, אבל נכון לעכשיו לא רוצה.

כולם פורשים בסופו של דבר. מעטים עושים את זה בשיא, כי חלק מהקטע של לנצח זה להיות בטוח שהגוף שלך מסוגל להביא עוד ניצחון. מעטים פורשים אחרי הפסד, כי אף אחד לא רוצה להרגיש מגורש החוצה מהזירה. אבל בסופו של דבר כולם פורשים.

אולי הקלישאה הכי גדולה בספורט עמוס הקלישאות הזה היא One More Round. יש אפילו חברת אופנה שקוראת לעצמה ככה. על החולצות שלה מופיע לוחם חבוט וחבול שיושב בראש שמוט על שרפרף בפינה שלו, אבל

 מרים אצבע כדי לסמן שעוד יש בתוכו סיבוב אחד אחרון. עוד סיכוי אחד לגאולה. רק אל תעצרו את הקרב עכשיו.

כשהראיון שלנו הסתיים, פריאנטה אמר לי שוב את מה שהוא אומר לכל הילדים שמתאמנים אצלו: "לא משנה כמה פעמים אתה נופל. משנה כמה פעמים אתה קם". אני מאמין לו כשהוא אומר את זה, אבל גם הוא בטח יודע שזאת רק עוד קלישאה. שלפעמים - אם להשתמש בעוד אחת, אחרונה - עדיף פשוט להישאר למטה. אבל אם לא מתעקשים על קלישאות, אז הוא זה שצריך להחליט. אני חושב שבגלל זה הוא לוחם ואנחנו לא.