"כשנכנסתי להריון ידעתי שמיציתי את הכאב"
ההריון בא לאורנה בנאי לא טוב. אחרי הלידה "הייתי מבועתת. הוא כזה קטן ויכול להישבר לי. פחדתי לגעת בו". שלא לדבר על החשש מהיום שבו הילד ישאל על אבא. אבל אז הכל התחיל: בנאי גילתה בעצמה כוחות חדשים. רגישות היתר, החרדות, הסטוצים ואפילו הכלבה סיגלית נאלצו לפנות מקום. עינת פישביין לקחה אותה לשיחה עד הקצה
הדבר האחרון שאפרת בכר חשבה עליו זה הריון. לא עכשיו, לא אחר כך, לא אף פעם, בטח לא שלושה שבועות אחרי היום המעצבן ההוא, שהתחיל בפרידה מהמאהב הנשוי שלה ונגמר בסטוץ אידיוטי עם ברמן פעוט במועדון אייטיז. היא לא היתה מוטרדת כשהמחזור בושש, ההקאות בבקרים בקושי הוציאו אותה משלוות נפשה הנוירוטית, ואלמלא אילצה אותה חברתה דפי להשתין על מקל בשירותים, היא כנראה היתה מגיעה לבית חולים בחודש התשיעי כשהיא מתלוננת על אפנדיציטיס.
אבל בשירותים אפרת כבר היתה מוכנה להבטיח הכל. הכל, רק לא לראות שני פסים ורודים מופיעים על המקלון. "אני אהיה נחמדה", נשבעה, "אצום ביום כיפור. אני אסע לבקר את אמא שלי בקריית-מוצקין לפחות פעם בשבוי". בתמונה האחרונה של הפרק היא יושבת על האסלה, כמעט מתחילה לבכות.
"אני דווקא צחקתי", אומרת אורנה בנאי. "ראיתי את השני פסים האלה ולא הפסקתי לצחוק. צחקתי איזה שבוע בהיסטריה. הייתי בפאניקה. לא האמנתי שזה - אני והריון? זה מין שתי מילים שלא התחברו לי אף פעם."
לא רצית ילד?
"ממש לא. חשבתי שאני אהיה מהאנשים שלא יהיו להם ילדים. אמרתי תמיד 'אולי, אולי,' בראש הבנתי שזה יהיה חבל אם לא, אבל לא היה לי את הצורך הזה בבטן ואמרתי או-קיי, אז לא. זה קרה בטעות לגמרי, הדבר האחרון שחשבתי זה שאני בהריון. גם גיליתי די מאוחר. כל הזמן חשבתי שהנה אני מקבלת מחזור והלכתי לשירותים וזה לא הגיע, ובסוף חברה אמרה לי להיבדק. טעות, אני אומרת לך".
אפרת, הדמות שאת משחקת, הפסיקה לקחת גלולות "כדי לנקות את הגוף." מה הסיפור שלך?
"אני יודעת מה את חושבת, שרציתי וכיוונתי לזה, אבל ממש לא. שכבתי עם מישהו, ואפילו באמת נזהרנו. זה לא משהו שהיה צריך לקרות".
היתה התלבטות מה לעשות עם זה?
"אצלי זה היה די ברור שזה יישאר. היום אני חושבת שכשעשיתי פיפי על המקלון הזה, באיזשהו מקום כן רציתי. אבל אז פשוט אמרתי לעצמי: וואללה, אני בת ,37 נכנסתי להריון - או-קיי, כנראה שיש פה איזה מסר, סיבה שזה קרה. אני צריכה להיות אמא, אפילו שאני לא מי יודע מה בעניין."
גם את במתחזקים?
"להפך. אני במתחלשים".
ועכשיו אני רוצה בת
מהטעות הזאת נולד אמיר, שבנאי מגדלת לבדה ושלפני שבוע מלאו לו שנתיים, ובדרך פתלתלה מעט גם הסדרה החדשה של בנאי בערוץ ,2 "אמא'לה". את הסדרה יצרו במיוחד בשבילה התסריטאית תמר מרום ")רק בישראל(" והבמאי רם נהרי ("אהבה זה כואב"). זו הפעם הראשונה שבנאי, הקומיקאית הכי מצליחה בישראל, עושה תפקיד דרמטי שאין בו ולו דאחקה אחת לרפואה. "תפקיד חיי," היא חוזרת ואומרת.
משום מה מקפידים בשידורי קשת לכנות את הסדרה דרמה קומית ולמכור אותה כקומדיה. אולי לזכר הרעיון המקורי - סיטקום חד-הורי עם בנאי המצחיקנית מנחיתה פואנטה בכל משפט שני - ואולי הם פשוט פוחדים להוציא לשוק את ספינת הדגל שלהם בלי נוצות או חתיכת סלוטייפ על האף. "הפיילוט לסיטקום לא יצא כל כך מצחיק," מעידה בנאי, "כמעט מעציב, הייתי אומרת. ואז באה אליי תמר מרום הביתה ואמרה: 'תשמעי, גם אני וגם את, לא מתאים לנו הז'אנר הזה. אני צריכה סיפור, את שחקנית, בואי נעשה דרמה".
אורנה בנאי בסיטקום דווקא נשמע מתאים מאוד.
"תמר מכירה אותי. היא יודעת שאני לא. אני בנאדם מורכב, עצוב, בנאדם כבד. נכון שאני גם קומית, ותמר כתבה חמש עונות לימור, ששם זה יריות של בדיחות, אבל היא ראתה אותי באמת. היא יודעת שאני שחקנית שרוצה ויכולה לעשות תפקידים".
ההומור בסדרה מריר, ציני, יותר מכאיב ממצחיק. בנאי מביאה לפריים-טיים הישראלי דמות שלא נראתה שם מעולם: אמא חד-הורית, די לוזרית (אפרת היא שחקנית כושלת שמתפרנסת כלוליק האפרוח בחלטורת ילדים,( עצבנית בטירוף, לא מסוגלת לפתח מערכת יחסים אינטימית וכמעט אוטיסטית ביחסיה עם העולם. למרות שבמהלך התחקיר והכתיבה ראיינו מרום ונהרי לא מעט נשים שהביאו לעולם ילד לבדן (ביניהן כותבת שורות אלה - ע"פ,( דמותה של אפרת בכר מתבססת בנקודות רבות על דמותה וסיפור חייה של בנאי, ובפתיח אף משולבות תמונות ילדות ישנות שלה ושל בני משפחתה.
קשה לך לראות את עצמך חשופה ככה, לא מתחבאת מאחורי דמויות?
"כשראיתי את הפרק הראשון הייתי בהלם. אני נמצאת שם כל הזמן, בכל פריים. יש סצנה שמצלמים קקי של חתול - זה הפריים היחיד שאני לא שם. זה לראות אותי ואותי ואותי, ואני לא רגילה. הסדרה נורא נטורליסטית - כשאני סמרטוט אני סמרטוט, וכשאני עצבנית אני עצבנית, זה אורנה, ורם לא מייפייף, אין קוסמטיקה, מראים גם את הכיעור, את העליבות. לי זה מאוד מתאים. אני לא דוגמנית, לא שחקנית שמחשיבה את עצמה יפה, והיה לי נהדר שמתעסקים פה במה שקורה בפנים."
הסדרה היא עלייך?
"אפרת בכר היא לא אני, אבל נכון שזה לא כל כך לעשות דמות. תמר כתבה את זה מאוד קרוב אליי, דומה בביוגרפיה בהרבה דברים. מישהי שהכי לא מתכננת ולא חושבת על ילד והיא נורא לבד - בעבודה שלה, עם חברים שלה - והדבר האחרון שיש לה בראש עכשיו זה הריון. גם הקושי שלה עם החיים והעצבים זה ממני. יש את הקטע שהיא זורקת פלאפון על הקיר - תמר ראתה אותי פעם מנפצת ככה מכשיר חדש לגמרי ביום עבודה. גם אפרת וגם אני לא הנשים הנורמליות במרכאות, שכאילו מתחתנות ועושות ילדים. כל אחת מסיבות אחרות. היא יש לה מאהב נשוי חמש שנים, כי יש לה קצת קושי בזוגיות. נוח לה לבד, וזה גם אני."
אחת השאלות המרכזיות של "אמא'לה" היא מי האבא - המאהב הנשוי (אלון אבוטבול) או הברמן בן ה22- (יובל שגב) שנמלט להודו. אפרת נאלצת לענות "מה זה משנה" בערך תשעים אלף פעם. בנאי אומרת שאותה הטרידו הרבה פחות. היא נכנסה להריון אחרי רומן קצר, סוער אך חסר עתיד. "יש לאמיר אבא שלא נמצא בתמונה. הוא יודע עליו, ודאי, אבל לא נמצא משום בחינה".
איך הוא קיבל את ההחלטה שלך להמשיך בהריון?
"הוא אמר: 'אני מעדיף שלא תביאי,' אבל הוא גם קיבל את החלטתי ופרגן לי. הוא היה בסדר בקטע הזה, לא לחץ או משהו. בסופו של דבר, בהחלטה של שנינו, הוא לא בתמונה ולא נפגשנו הרבה מאוד זמן".
זה בסדר מבחינתך?
"אני הייתי מעדיפה שהוא יהיה, בשביל אמיר, אבל כרגע הוא לא מסוגל. אני מקווה שפעם זה ישתנה. מאוד קשה להבין איך אדם יודע שיש לו ילד ולא רוצה לראות אותו. זה מכעיס, לא אותי, אבל אנשים קרובים, כי אני מבינה שהבנאדם לא מסוגל. אבל אוטוטו אמיר שואל 'למה אין לי אבא?' זה מתקרב. וזה מפחיד."
היה בך בכל התהליך הזה צורך שזה יעבוד "כמו שצריך," אמא-אבא-ילד?
"האמת, כשהייתי רואה אבא ואמא ועגלה היה נצבט לי הלב. אמרתי לעצמי לא פעם: 'למה אני לא ככה? למה אין לי כזה איש לידי'? אבל אז גם ראיתי זוג שהולך עם עגלה, היא צועקת עליו והתינוק צורח, ואת רואה שהיא שונאת אותו וזה נראה כמו סיוט, ואמרתי, אל תקנאי בשום דבר. יכול להיות שההיא שרבה עם בעלה מסתכלת עליי ואומרת: 'איזה כיף לה שהיא לבד.' לפעמים נראה לי חבל שאני לא ככה, ולפעמים שאולי התמזל מזלי."
זה לא משהו שכילדה את חולמת עליו, להיות חד-הורית.
"כן, את אומרת: בגיל 28 יהיו לי שלושה ילדים, איש יפה וחכם. זה נכון. למרות שאצלי זה היה יותר הגיוני שזה לא יהיה ככה בגלל אורח החיים שלי. עד היום לא כל כך הייתי במערכות יחסים נורמליות, לא הייתי בקשרים ארוכים ובריאים. גם כשהיו ארוכים הם לא היו כל כך בריאים, ואיכשהו לא מפתיע אותי שאני לבד. כי אני לבד. יש בי משהו מאוד ילדותי, מאוד יצרי, וכמעט אף פעם לא היה לי קשר בוגר."
המקום היחיד שבו בנאי מקפידה בדבקות להבחין בינה לבין דמותה בסדרה, הוא יחסיה עם אמה. אמא של אפרת, תיקי דיין הנהדרת, היא טיפוס כפייתי, פולשני, שאפרת לא מפספסת שום הזדמנות לנגח. במקרה היא גם מנהלת בית ספר, כמו אמא בנאי. "לא דומה בכלום," מדגישה הבת, "לי יש עם אמא שלי יחסים של כבוד. עם שני ההורים שלי - יראת כבוד ממש. אני בחיים לא אדבר אליהם לא יפה. אמא שלי בחיים היא אישה דומיננטית, אישה לא קלה, אישה מאוד מרשימה, אבל גם כשאנחנו לא מסכימות על דברים שקשורים לחיים שלי אני אתייסר ולא אגיד לה 'אל תתערבי.' המקסימום שאגיד זה 'את לא מבינה. את פשוט לא מבינה שזה לא יכול להיות כמו שאת רוצה'.
"נכון שהם קיבלו את החיים והבחירות שלי, אבל בכל זאת המשפחה שלי נורא שבטית כזאת, ההורים שלי שמרנים, אני בטוחה שהם היו רוצים שאהיה אחרת. כולנו כאלה, מורכבים, כל אחד מוביל אותם באיזו דרך אחרת, חוץ מאחותי שכאילו חיה לפי המושגים הנורמליים, היומיומיים. אנחנו ילדים רעים, אבל לא כלפיהם. אני זאת אני, לא מה שהם ציפו. איתם אני מאוד ילדה טובה, נזהרת. אם הייתי יכולה, הייתי עושה כל מה שהם רוצים."
קשה לך עם זה שאת לא?
"כן, כאבתי את זה והרגשתי רע כי אני מכאיבה להם. מאוד מכאיבה. אבל לא יכולתי אחרת, כי זה מה שאני. היום אני מבינה שלא הייתי צריכה להתייסר, שבעצם לא הייתי ילדה רעה ואשמה."
אמרת שאת חושבת על עוד ילד. גם לבד?
"לא עושה את זה יותר לבד. רק עם פרטנר."
פרטנר מלא?
"עם פרטנר שיהיה בחיים שלי, זאת אומרת שיהיה האבא של הילד, לאו דווקא בן זוג שלי. שיהיה לילד אבא, שמישהו ידבר איתי. אני לא עושה את זה לבד עוד פעם."
למה בעצם לא? נראה שזה הולך טוב.
"כי זה נורא קשה רגשית. גם הקושי וגם השמחה, יש צורך לחלוק את זה, ועם מישהו שהוא מחובר, לא חבר טוב או קרוב משפחה. נגיד אם אמיר באחת בלילה פתאום קודח מחום ואני צריכה לדעת מה לעשות, לקבל החלטה, לקחת אותו למיון או לא. המשפחה שלי לא פה, הם בבאר-שבע, וזה רגע שאת אומרת: איזו אחריות, איזה כובד זה, עכשיו אני צריכה לבד ואני לא יודעת מספיק, אני בעצמי לא הבנאדם הכי חזק בעולם, אני צריכה פה עזרה עכשיו. אני לא חרדתית, אני אמא קולית, ותמיד יש את האו-פר, נעיר אותה וניסע ביחד, אבל אני צריכה עכשיו מישהו שיהיה קרוב אליי ויחזק אותי, שיגיד 'בואי נלך ביחד,' או 'אל תדאגי, אני לוקח אותו,' וביחד נחליט מה אנחנו עושים עם הילד שלנו.
"גם כשאמיר הולך בפעם הראשונה או אומר משהו ומצחיק אותי, בא לי שעוד בנאדם יחלוק איתי אותו. בנאדם שהוא הכי קרוב לילד ומחובר אליו. אלה רגעים שאת רוצה לחלוק עם האהוב שלך, או עם מישהו יקר, כי מי שלא יהיה האבא, זה לא יהיה רק עניין עסקי. הוא יהיה יקר לי."
מצאת מועמדים?
"כן. ועכשיו אני רוצה בת, בבקשה".
הייתי כמו בצוללת
בנאי היא הדבר הכי רחוק מקלישאות של אמהות. מילים מהשורש ד.ה.מ היא משאירה לג'ודי, ולקסיקון האושר האמהי מוציא ממנה, רק לרגע, את החיוך של לימור כשהיא מסתערת. "כשאמהות מגיעה לטלוויזיה או למרכז העניינים זה בדרך כלל מאוד יפה ונעים וקל," היא אומרת. "הילד הכי מדהים, אני הכי מאושרת בעולם - כמו בפרסומת של מטרנה - האצבעות הקטנטנות והחלב מטפטף לו. אין קקי, אין צרחות. אני מצטערת, אבל זה ממש לא היה לי ככה. אמהות אצלי זה לא בילט-אין. יש כאלה שכן, אני אחרי הלידה הייתי בעיקר מבועתת".
לא נהנית מההריון?
"היתה לי בחילה שלא תישכח ולא תיסלח. מישהו היה אומר נס קפה, הייתי רצה להקיא. גם קפה שחור הקאתי. נגמרו הבחילות - באו הצרבות. אולי אני מגזימה, היתה הפוגה של שבועיים, אחר כך היה לי כבד ולא נוח, התחת שלו התיישב לי על הסרעפת, עליתי די הרבה. נראיתי בסדר דווקא, אבל מה אני אגיד לך, לא ככה דמיינתי את עצמי בחיים."
והלידה?
"אני לא ילדתי. עשיתי ניתוח קיסרי. ביקשתי, כי נורא פחדתי מהלידה. בראש משהו נראה לי לא נכון, לא הסתדר לי לראות את עצמי יולדת. רק עכשיו, בצילומים לסדרה, היתה לי הזדמנות לעבור לידה באמת, ועוד בלי אפידורל, וקצת הצטערתי שפספסתי את זה."
רגע, אפשר להזמין קיסרי מראש?
"לא, לא, לא. במקרה הזה זה עוזר לך שאת ג'ודי ניר-מוזס-שלום".
הלידה הקדימה בסופו של דבר את התאריך שנקבע ביומן. הצירים תפסו אותה בדרך לחזרות של "ארץ נהדרת," בנאי אמרה לרופא שזה עדיין מוקדם לה, הודיעה להפקה שתאחר בכמה דקות, אבל כנהוג במקרים כאלה - כלום לא עזר. בחדר הלידה היו איתה אחותה אפרת, אחיה אביתר והסוכנת האישית זוהר יעקובסון. שום דבר, היא אומרת, לא הכין אותה למה שבא אחר כך.
"באמת לא ידעתי לחתל, לא להלביש, לא לרחוץ, זה נורא הפחיד אותי. היה חורף וצריך להלביש שתי כותנות כאלה, עם כל הכפתורים ועם הרגליים, והוא קטן כזה ויכול להישבר לי, פחדתי לגעת בו. כשהוא בוכה זה כל כך מלחיץ, לא? את מכירה את אלה שאומרים 'אם לא תשדרי לו שאת לחוצה הוא לא יצרח ככה'? כשאת מחזיקה אותו ביד ורק חושבת איך לא לשדר לו שאת לחוצה - הוא כבר כחול. ואז מישהו, אמא שלי או אחותי או האו-פר, לוקח אותו והוא נרגע. איתן הוא היה נרגע, ואיתי צורח.
"הייתי כמו בצוללת, בבועה, לא ידעתי איפה אני בדיוק, ובחוץ יש חיים, אנשים יוצאים ומבלים ושומעים מוזיקה ורואים טלוויזיה, ואני הייתי מאוד עייפה, לא היה לי מקום לכלום. אחר כך זה הסתבך, כי בזמן שאני לא ידעתי מה לעשות, האו-פר התחילה לחשוב שהיא אמא שלו והרחיקה אותי ממנו עוד יותר. זה נפתר רק כשהיא עזבה אחרי כמה חודשים ובאה אחרת, ואז כבר ידעתי להציב גבולות."
נהנית להניק?
"אני לא יודעת להגיד אם יותר אהבתי להניק מהבטן או מהראש. אמרו לי שזה מדהים, אמא שלי כל הזמן באה ואמרה כמה זה חשוב ועושה לאמיר טוב, החיבור הכי חזק לטבע, כל הדברים האלה. אני לא בטוחה שבאמת הרגשתי את זה. הדבר היחיד שאין לי ספק בו זה שהתחברתי אליו מיד. ברגע שהוא יצא ראיתי שהוא מקסים, שהוא מה שהתפללתי שיהיה, ואז הבנתי שלא יהיה לי דיכאון אחרי לידה ושאני אהיה בסדר".
פחדת שהלידה תביא אותך לדיכאון שאת מכירה?
"קצת, אבל לא באמת האמנתי. אני בסופו של דבר בנאדם נורא חזק. יש כל מיני מצבים בחיים שיצאתי מהם כאילו בדרך נס, אבל זה לא נס, זה כי אני חזקה. עברתי הרבה, נגעתי בסכנות, בהרבה מאוד הרס עצמי. משהו במבנה האישיות שלי חייב לגעת בכאב, להגיע לקצה וכמעט לאבד שליטה. מתחתי את הגבולות למקומות מסוכנים. ולמרות כל זה אני יודעת היום שבבסיס שלי אני בריאה וחזקה. אני יכולה להגיע אל סף תהום, אבל - אלא אם כן תקרה שם תאונה - אני אדע גם לצאת. כשנכנסתי להריון ידעתי שבגיל 36 כבר מיציתי את הכאב. שפה גמרנו. יש ילד. אני צריכה להיות אורנה הכי בריאה וחזקה".
זו אולי אחת הסיבות להחלטה להביא ילד, שהוא גם קצת ישמור עלייך?
"האמת היא שכן, אמיר בא גם כאיזשהו גלגל הצלה. הצלה מהלבד, מהבדידות - שזה לא אותו דבר - הרגיע אותי שיהיה לי ילד. אני לא אהיה לעולם לבד. וזה גם כאילו קצת להתנרמל".
לחזור לחיק הבורגנות, המשפחתיות?
"לא, כי ידעתי שאצלי זה יהיה מאוד שונה, ורסיה אחרת, אני לא אהיה אף פעם נורמלית. זה כבר משהו שאני חיה אותו, השלמתי עם זה."
ומה עם אהבה ואינטימיות?
"אני לבד. מחזרים אחרי, אבל אין לי מקום. עדיין אין לי מקום. האהבה כולה הולכת לשם, לאמיר, אם כי זו אהבה אחרת ולפעמים זה רק מדגיש לי את הצורך באהבה. הבעיה היא שעכשיו אני הרבה יותר בררנית. אם פעם היה אפשר להכניס סטוץ הביתה, זה ירד מהפרק. ולהתאהב? לא קורה לי. אני מתה להתאהב. מתה, את יודעת, שהלב, שיש את הפרפורים והבטן מתכווצת, שאת נזכרת בנשיקה ונתפס לך פה כזה, מבפנים. לא היה לי את זה הרבה זמן."
למה לא?
"כנראה שקשה לי להתאהב. לפני כמה חודשים התאהבתי במשהו שאי-אפשר וזה לא מומש. אני מתאהבת יותר בקלות כשאי-אפשר, וזה תמיד נגמר בשברון לב כעבור זמן קצר. במי שאפשר אני פחות מתאהבת. אפילו שכבר התבגרתי ונהייתי פחות קיצונית, אני עדיין זקוקה לריגושים חזקים ולא מוכנה להסתפק במשהו שלא מסעיר אותי. אני לא מאלה ש'ילמדו לאהוב.' אי-אפשר ללמוד. אני צריכה את הזץ, החשמל, האש. אני לא אסתפק בניאון."
אפרת בסדרה נורא מוגבלת באינטימיות שלה עם העולם. היא מעיפה את הברמן מהבית כי היא לא יכולה שישנים איתה במיטה.
"גם אני לא יכולה שישנים איתי במיטה."
באמת?
"אלא אם כן, עוד פעם, זה קשר, וזה בטח יהיה הכי כיף בעולם. אני רואה לפעמים בסרטים איך הם שוכבים כזה כפיות ונרדמים. הלוואי עליי. אצלי, אם כבר מדברים על סכו"ם, זה סכינים, לא כפיות".
שילך לראות טלוויזיה
לעבודה היא חזרה אחרי חודשיים, אולי קצת פחות. התחושה שכוכבות מהסדר גודל שלה אף פעם לא נעלמות מהמסך, גם לא כשהן יולדות, אינה מופרכת. בעזרת לידות מתוכננות בניתוחים קיסריים, כמה שידורים חוזרים ולחץ מתון אך יעיל על היולדת, קשה לרוב להספיק לזפזפ בין המזל טוב המתוקשר (לבנאי הקדישו החברים ב"ארץ נהדרת" שיר בתוכנית) לבין השיבה לאולפן.
"הצורך לחזור לעבודה בא גם מהמערכת וגם ממני," אומרת בנאי. "לא היה יותר מדי לחץ, אבל אמרו שיהיה נורא כיף אם אחזור, ויום אחד התקשרו מ'ארץ נהדרת', אמרו שיש מערכון בחוץ, שישמחו אם אבוא, והרגשתי שאני יכולה. זו גם היתה דרך לצאת מהבית קצת."
היית אחרי ניתוח קיסרי, עם התאוששות קשה, מה בער? אולי בעצם נפלת בשבי הסלבריטאות, נהיית גדולה מכדי שייתנו לך לחיות את החיים שלך?
"האמת היא שנכון. ויש גם פחד במקצוע הזה שישכחו אותך, שימצאו מישהו אחר וזהו, אם כי את זה לא היה לי."
טוב, מתי הספקת. לא היה לך חשק לקחת חופשת לידה ארוכה ולהתפנן על זה?
"לא, כי זה לא נראה לי התפננות כל כך גדולה. אני באמת הרבה עם אמיר, ורציתי להיות איתו, אבל לא כל הזמן. רגשית אהבתי אותו מההתחלה, לגמרי. מבחינת הטיפול ולהיות בבית, נהניתי יותר כשהוא קצת גדל. ובאמת, כבר בגיל חצי שנה הרגשתי שאני מתקשרת איתו. היתה לו הבעה של מישהו שמבין, הוא צחק המון ואני הבנתי אותו. בגיל שנה, כשהוא התחיל ללכת ולדבר, נהיה עוד יותר קל. עכשיו אני נלחמת עם הזמן איתו. אני הופכת את כל היום, מתכננת לפיו, ואני נורא מתוסכלת. אני לא מספיק איתו, ואני לא רוצה להפסיד אותו. בזמן הצילומים לסדרה, שלושה שבועות רצופים של 14-12 שעות ביום, היה לי סעיף בחוזה שאמיר מגיע כל יום לצילומים ונמצא איתי. הוא באמת ילד שכיף לי להיות איתו. כגודל המחיר שדיברתי עליו, כך גודל התמורה. אני מאוהבת בו קשות, עד כלות. הוא אהבת חיי."
עכשיו יותר קל?
"יש קשיים אחרים, כמו לעניין אותו, כי עכשיו זה כבר לא מספיק לעשות ככה בצב המנגן. צריך לדבר איתו, לשחק איתו, ואת יודעת, הוא קצת ילדותי. אני די משתעממת מזה, אני חייבת להגיד."
את יכולה להיות איתו שבוע לבד, רק שניכם?
"אין מצב, אין מצב."
כמה זמן כן?
"אני צריכה ברייקים, הרבה. יש לי איתו נגיד שעה, אני צריכה הפסקה, שייקחו אותו, שילך לראות טלוויזיה".
הכלבה הזאת
הסבלנות המוגבלת של בנאי לא סחבה מעולם יותר מחמש דקות הליכה ברחוב. היא לא אוהבת שמזהים אותה, לא שנוגעים בה, לא שמבקשים ממנה לעשות לימור ובטח לא כשקוראים לה לימור. זה נשמע כמו פוזה של סטארית, אבל בנאי באמת מתכדררת ונעלמת מאחורי החיוך המפורסם בכל פעם שמישהו חודר לה למרחב בלי אישור.
איכשהו, גם כאן אמיר הביא הקלה. "ברגע שנהייתי אמא של ילד אני פחות לימור, ואמיר הוא גם ילד כזה, הוא בעצמו צריך מחיאות כפיים פעם בשעה. הוא נורא מתקשר. אני עם השנים נעשיתי באמת קצת מיזנתרופית, או לפחות פרנואידית, והוא פשוט הולך לאנשים ואני צריכה ללכת אחריו, ואז אין לי ברירה - אני מגיעה למצב שאני צריכה לדבר ולחייך, זה מאלץ אותי להיות בדיאלוג ובהתחככות עם אנשים שככה לא הייתי עושה."
טוב, עברו משהו כמו 2,500 מילה ראיון עם אורנה בנאי, וחוץ מצב מנגן ואפרוח חלטוריסט לא הוזכר אף בעל חיים. אין ברירה, יש לשנס מותניים.
מה אומר לך השם סיגלית?
"משבר קשה. אבל אין לי רגשות אשמה."
מיד אחרי הלידה אמרת שהיא תהיה אחות של אמיר.
"אם זה היה תלוי בי אז כן, אבל היא אנטיפתית. אנטיפתית! היא לא נעימה, היא מתכחשת אליו, הודפת, לא, לא מקבלת אותו בכלל. שתביני, היא מגרגרת עליו."
מגרגרת? למה שלא תלך לצינון בכלבייה?
"סיגלית ואני זה סיפור. היא בת ,13 יש לי אותה מאז שהיתה בת חצי שנה, והיא היתה הבת שלי. היא בין עשרת הכלבים המאושרים בעולם - מספר שלוש, לא עשר. כלבה מאושרת, סושי, מקלות, הכי מפונקת. מרוב שהיא כזאת, כבר אין לה מושג שהיא כלבה. היא לא יודעת מה היא בכלל. מתוסבכת, מפונקת. ואז נכנסתי להריון וכולם אמרו לי 'יהיה בסדר,' אבל אני אמרתי, לא יהיה בסדר. לא יהיה."
ובאמת לא היה?
"הכי גרוע זה שהיא פשוט מתכחשת אליו. כאילו אוויר. והוא מתוק, קורא לה סיגלולו, רוצה להיות חבר שלה. ואין מצב, היא לא סובלת אותו. חס וחלילה שתחשבי שזה בגלל שנטשתי אותה או נתתי לה פחות תשומת לב אחרי הלידה. גם כשהוא היה בן שבועיים הייתי מוצאת זמן לחוד, רק איתה, יוצאת החוצה ועושה לה שיחות: 'סיגלית, אנחנו משפחה קצת יותר גדולה עכשיו. זה לא אומר שאת פחות חשובה. את המלכה, ויש עכשיו גם נסיך. אז בואי ביחד,' והיא פשוט כמו הזקנות הנרגנות האלה שלא סובלות אף אחד. אני קצת כועסת עליה. היא חלק מהחיים שלי, אבל אין ספק שאמיר היום יותר חשוב. אם היא היתה חברה שלו זה היה נפלא, אבל היא לא חלק מאיתנו. מאוד קשה לי עם זה, אבל אני יודעת שזו היא, לא אני. הטאטי דניאל הזאת."
בלי קשר לבגידת הכלבה, בנאי הצליחה להתרחק קצת מפעילות למען כלל החיות, שבדיעבד שיבשה לחלוטין את חייה. "הבעיה היא שאני בנאדם מאוד רגשי ומאוד חשוף. אין לי הרבה הגנות, ואני נתקלתי בזוועות. הגעתי למצב של התקפי חרדה ממש, ידעתי שמתעללים ויש ניסויים וכל מיני תעשיות של כבד אווז ועגל חלב, דברים שטניים, ופשוט לא הייתי יכולה לישון בלילות בגלל זה כמה שנים. המשפחה שלי ממש דאגה, חברים התקשרו לכל מיני עמותות."
מאיפה זה בא?
"אני באמת אוהבת אותם, הם לא עושים רע לאיש, רק טוב, אבל זה בא לי קיצוני. הפסיכולוגית שלי כל הזמן ביקשה שאשמור על עצמי, שאוותר איפה שאני לא יכולה לשנות, כי הייתי יכולה לראות תמונה אחת של קוף במעבדה ולא לתפקד. לבכות בדמעות של דם, לפחד ולסבול ולרצות למות, פשוט ככה. ההזדהות שלי עם הכאב של בעלי החיים שיבשה את חיי, לא יכולתי ליהנות מדברים. כשיורד גשם אני לא נהנית ממנו, כי אני חושבת על חיות. אני באמת אישה בת מזל, ואני לא שמחה בכלל. לא בגלל החיים שלי, אלא בגלל שמסביב יש כזה רוע כלפי חלשים בכלל, ובעיקר כלפי בעלי חיים. היום אני צריכה לשמור על עצמי."
הפערים בין דמותה הציבורית של בנאי לבין האישה האמיתית גדולים אפילו יותר מהמרחק שבין לימור לבין זו שלא נרדמת בגלל חתולה רטובה. מספיק לראות אותה יורדת מהבמה אחרי ההקרנה החגיגית של "אמא'לה." רגע אחד היא מצחיקה אולם מלא בלי להתאמץ, וברגע שאחרי היא מרוקנת לגמרי, לא מסוגלת לחייך וגם לא לצאת לחגוג, רק להיכנס לאוטו ולנסוע הביתה. "רגישות יתר זו גם מתנה וגם מחלה," היא אומרת. "זה לראות הכל ולחוות דברים כל כך חזק, וזה מלא סבל, ועצב. העצב הופך אותי לחשדנית, סגורה, קשה לי לסמוך על אנשים. הטוב והרע חודרים לי לחיים בעוצמות שקשה לשאת."
נראה שכל הטוב והשמחה הלכו ללימוריות, ואורנה נשארה עם העצב.
"יכול להיות שאת צודקת. אבל האמהות עשתה קצת באלנס, ואני חייבת להגיד שאני היום יותר שמחה. קורה שאני רואה חיים נורמליים שהייתי מסוגלת ורוצה להיות בהם, אבל בסופו של דבר בניתי לי תא קטן שאני אוהבת אותו ונראה לי בסדר, שיש מקום גם לזה, ועובדה, מקבלים אותי".
