לא חיפשתי בפריז אף אחת, אלא את עצמי
חיפשתי את זה שהיה פעם ילד אהוב על כל החברים בבי"ס, זה שכולם רצו לשבת לידו בטיול השנתי, זה שהסתכל לפחד בעיניים פקוחות לרווחה. חיפשתי את זה שלא היסס לומר מה הוא חושב, את זה שנתן כתף למישהו כואב, את זה שפעם הכל היה לו ורוד
לב אירופה. בין תלמידי בית ספר לאנשי עסקים, בין מקומיים למהגרים, בין סתם אנשים לבד, אנשים ביחד, אנשים בודדים, זוגות זוגות, כתפיים צמודות, אצבעות שלובות, צלילי צחוק, עיר בהכנות לחג המולד, אחד המקומות התיירותיים ביותר בעולם, העיר פריז.
בקשמיר אפור וצעיף שחור, ג'ינס כחול, נעליים חומות אלגנטיות ותספורת חדשה, לא חיפשתי אף אחת, חיפשתי את עצמי. חיפשתי את זה שהיה פעם ילד אהוב על כל החברים בבית הספר, את זה שהיה הכי אהוב בשכונה, את זה שכולם רצו לשבת לידו בטיול השנתי, את זה שהסתכל לפחד בעיניים פקוחות לרווחה. חיפשתי את זה שלא היסס לומר מה הוא חושב, את זה שנתן כתף למישהו כואב, את זה שפעם הכל היה לו ורוד ופתאום תפש את העצבות חודרת בדמות של צבע, אחר, לא ורוד, לא בהיר, משהו שדומה לשחור. דמותה של הבדידות.
וכך, היום שבעצם אמור להיות יום של בילוי, שמחה, צחוק, בריחה מהמציאות היומיומית העיקשת, הטורפת, היום הראשון של שהותי בחו"ל, בעיר האורות – הפך ליום רווי במחשבות פנימיות. העיסוק בעצמי היה חלק בלתי נפרד מהרגעים הקרים שעברו עלינו, עלי ועל פריז.
מנותק מהסלולרי הישראלי, ללא גישה לאינטרנט, לבד, עשיתי את דרכי ברגל משדרת שאנז אליזה המרהיבה, כדי לחזות מקרוב באייפל. שאפתי מהסיגריה כמה שיכולתי והבעתי מסך עשן קטן בדרכי אל המגדל. דמיינתי לעצמי לרגע את אותו המסך שעומד מולי בחיי היום-יום שלי בארץ. הנה, חשבתי, מסך העשן של הסיגריה אט אט נעלם, ואולי גם המסך האישי יחד איתו?
אף אחד לא שומע, "בדידות שתישאר איתך"
לבד עם עצמי, בשקט שאופף אותי, בשקט שנגזר עלי, לטוב ולרע. "ולאורך הדרך, לבבות שבורים, ובדידות שתישאר איתי... עוד שקיעה, עוד זריחה, עוד כאב שיישאר איתך". בתוך בליל מחשבותיי חלפו להם המילים האלה של צוף פילוסוף, עם הלחן של יזהר אשדות. ריצדו וחתכו בבשר החי. אף אחד לא רואה, אף אחד לא שומע, "בדידות שתישאר איתך", כך בארץ ניכר ללא אף אחד, המילים מקבלות משמעות מהמציאות הכואבת, המציאות העצובה, המציאות המביכה, אותך, בעיני עצמך.
הגעתי לאייפל. בסביבות המגדל נשמעו צווחות של קבוצות שמחות, נערים ונערות, זוגות זוגות, כתפיים צמודות, אצבעות שלובות, צלילי צחוק... ואני שם לבד. מפלס את דרכי לעבר ביתן הקבלה, "הכי הכי גבוה אני רוצה להגיע", אמרתי לצרפתי שעמד בצד השני של הביתן ונפרדתי מ-13 יורו לטובת החוויה.
עכשיו היא כבר חייכה, ואני אילצתי את עצמי לחייך
הגעתי לקומה השנייה, ואחר כך, במעלית נפרדת, לשלישית. ביקשתי ממישהי שנראתה מארצות המזרח שתצלם אותי, חייכתי אליה, היא לא חייכה. "אתה לא מחייך", העירה לי, "תחייך, אתה כל כך יפה, ולא כל יום אתה פה, באייפל". עכשיו היא כבר חייכה, ואני אילצתי את עצמי לחייך, לפחות שהמזכרת תהיה, למי שבסוף תהיה, שמחה ומחייכת.
"תודה", השבתי לה, והיא השיבה לי בחיוך. ירדנו, הקור היכה במלא עוצמתו, ואני החלטתי לחזור מהיכן שהגעתי, דרך הכיכר בה נמצאת האבן המצרית. כשהגעתי, התקדמתי מעט אל תוך השדרה והבחנתי מרחוק בשער שעמד בתוך כיכר שארל דה גול בדיוק בקצה השני של השדרה הגדולה. שער הניצחון. החלטתי לסיים שם את הסיבוב לאותו ערב.
החלטתי לסיים שם את הסיבוב (צילום: איי.פי)
נגלה לעיניי שער גדול, מרהיב ביופיו, ושוב - זוגות זוגות, כתפיים צמודות, אצבעות שלובות, צלילי צחוק. "הו ילד ילד, אין בך מנוח... לא תמצא מרגוע גם בעיר זרה... רחובות של שקט, ארץ מרוחקת, אלף קילומטרים... עם כנף שבורה", נזכרתי במילותיו של הראל סקעת. הכאב החד פילח, דאג להחדיר בי עמוק עמוק את הידיעה: תראה כמה יחד, תראה אותך לבד. טיפסתי במעלה המדרגות וצפיתי מלמעלה על השדרה. היה כבר חשוך לגמרי, ופריז באורות נראתה מדהימה ביופייה.
כששיחזרתי מעט מההיסטוריה של מי שהכיכר נקראת על שמו נזכרתי בקטע מנאומו של שארל דה גול במלחמת העולם השנייה: "צרפת הפסידה בקרב, אך לא הפסידה במלחמה". המחשבה הזו שטסתי לבד, וזה מה שאני עכשיו, כל כך צרמה וכל כך כאבה לי, אבל התחלתי להפנים. הפסדתי בקרב הפעם, בסיבוב הזה נוצחתי, אבל אולם נשארה בי עדיין התקווה, הכמיהה, האמונה בלחיות בשניים. לא הפסדתי במלחמה.
בי נשבעתי באותו הרגע, בפעם הבאה שאטוס לכאן יחד, אעבור דרך השער הזה. זה יהיה שער הניצחון הפרטי שלי, שער הניצחון של השמחה על העצב, שער הניצחון על הלבד כשאנחנו יחד, שער הניצחון של הרוח על הגשם, שער הניצחון שלי ושלך, שער הניצחון שלנו.
לחשתי לעצמי: יש בי אהבה, והיא תנצח
בפעם הראשונה מתחילת הסיבוב, העזתי באותו קור ששרר בחוץ ללחוש לעצמי בביטחון מלא: יש בי אהבה, והיא תנצח. יש לי חלום, ואני אגשים אותו. המלחמה תלויה רק בנלחם, עד שינצח.
יש לי חלום – עמיר בניון
