שתף קטע נבחר
75

אשכול כפי שהכרתיו

"לולא 'פרשת לבון' היה מתגלע קרע ביני לבן-גוריון סביב תורת שפינוזה או איינשטיין" - נהג אשכול לומר. "כשסיפרתי לג'ונסון על ילדותי ועל חיי היהודים ברוסיה הצארית, הקשיב בהתרגשות". לא האמין לדה-גול ואמר כי לפי הרגשתו אין לסמוך על ידידותו של הנשיא הצרפתי לאורך ימים. במלאות שלוש שנים לפטירתו של ראש-הממשלה הקודם

מה גרם לקרע התהומי בין לוי אשכול המנוח לבין דוד בן-גוריון?

 

רבים סבורים, כי הקרע נגרם בגלל התנגדותו הנמרצת של לוי אשכול לתביעת בן-גוריון להקים ועדת חקירה של שופטים בעניין פרשת לבון.

 

אך לוי אשכול עצמו חלק על דעה זו. לדעתו העמדה שנקט לגבי הפרשה הייתה סיבה אחת מרבות שהביאה למשבר ביחסים בין שני המנהיגים. פעם העיר אשכול

באירוניה, כי לולא הפרשה היה מתגלע הקרע בין השניים סביב ל... תורת שפינוזה או תורת איינשטיין.

 

נראה כי לא היה מנוס ממשבר היחסים בין השניים, בעיקר בגלל רצונו של אשכול לגלות עצמאות של מחשבה ומעשה ולחולל תמורות מרחיקות לכת בחזית הפנימית והביטחונית. אשכול זכר יפה את הלקח מתקופת כהונתו של משה שרת כראש ממשלה, בשנים 1954-1953. באותה תקופה הועברה למעשה הנהגת המדינה מירושלים לשדה-בוקר. אשכול עשה כל אשר לאל-ידו כדי לא לחזור על שגיאות קודמו.

 

למשבר ביחסי שני האישים תרמו גם ההבדלים ביניהם - בסגנון, במזג, בטמפרמנט ובגישה לבעיות אישיות ומדיניות, לא קל היה ללוי אשכול להיכנס לתוך "נעליו" של מנהיג בעל חזון מדיני, איש רב-פעלים ובעל יוזמות ברוכות כבן-גוריון. אך עד מהרה נתברר כי דווקא באותם ימים היה דרוש מנהיג המסוגל לטפח שלטון דמוקרטי, להפיג את המתיחות ביחסים הבין-מפלגתיים, לשחוט "פרות קדושות", שגרמו לשנאת-חינם ולבצע תמורות בחזית הפנימית והחיצונית.

 

ואכן, עמידתו הבלתי-מתפשרת של אשכול מול הלחצים הבלתי-פוסקים שהופעלו עליו בעניין "הפרשה", הביאה בעקבותיה שורה ארוכה של הכרעות עצמאיות בעלות משקל, מהן שהיו בניגוד גמור לרוח קודמו.

 

לפחות בשלושה נושאים מרכזיים גילה אשכול יוזמה, כשהוא נוקט עמדה נועזת ומוכן ליטול על עצמו סיכון של התקפות יריביו. מדובר בהעלאת עצמות ז'בוטינסקי, בהקמת המערך עם אחדות העבודה (שהביאה מאוחר יותר לאיחוד מפלגות הפועלים) ובצמצום מגבלות הממשל הצבאי.

 

כל מי שזכר את התנגדותו הנמרצת והעיקשת של בן-גוריון להעלאת עצמות ז'בוטינסקי (שתבע בצוואתו כי עצמותיו יועלו רק בפקודת ראש-הממשלה העברית לכשתקום), ייטיב להבין את המשמעות הציבורית העמוקה שהייתה לצעדו של אשכול. צעד זה היווה מפנה מכריע בגישת מפא"י ליריב היסטורי, ובישר תמורה מרחיקת לכת ברקמת היחסים הבין-מפלגתיים (מעניין, אגב, לציין כי אשכול בישר לבגין את הבשורה על ההחלטה להעלות את עצמות ז'בוטינסקי, בעת שבגין בא לברך את אשכול על נישואיו עם מרים).

 

העלאת עצמות ז'בוטינסקי הכשירה את הקרקע לביטול החרמת חרות בידי מפא"י ולהכרה בזכויותיהם של אצ"ל ולח"י.

 

ב-24 במאי, בעיצומם של ימי ההמתנה, נפגש בגין, לבקשתו, עם לוי אשכול, כדי לבקשו להסכים לפנות מקומו לבן-גוריון כראש ממשלה, ושהוא - אשכול - יהיה סגנו, או למנות את בן-גוריון לשר ביטחון.

 

כדי ליצור אווירה טובה הזכיר בגין לאשכול את הזכות המיוחדת שקנה לעצמו, בעיני אנשי הרוח, בהעלאת עצמות ז'בוטינסקי. בגין העלה את הצעתו בהדרגה אך כשהגיע בגין להצעה עצמה לא איבד אשכול את עשתונותיו והשיב בסגנונו המיוחד, באידיש עסיסית: "די צווי פערד וועלן שוין נישט זיין קיין פאר און וועלן נישט שלעפן צוזאמן" (שני הסוסים האלה כבר לא יוכלו להמשיך להוות זוג ולא ימשיכו יחד).

 

אשכול הזכיר באותה שיחה את המצב שנוצר, בעת ששרת היה ראש-ממשלה ובן-גוריון היה שר ביטחון. תשובתו הרשמית של אשכול הייתה: "אתן לחבריי חופש החלטה גמור ואם יקבלו הצעתך אסתלק ללא כל טינה בליבי".

 

בשיחה עם חבריו הקרובים העיר אשכול מאוחר יותר: "זהו צחוק הגורל, שדווקא בגין העלה הצעה כזו".

 

אור לגויים...

החלטתו של אשכול להקים את המערך עם אחדות העבודה הייתה בין הגורמים החשובים שהביאו לפרישתו של בן-גוריון.

 

אשכול, שהיה מושרש מאז ומתמיד בתנועת העבודה והיה גאה בצעידתו בראש תהלוכות 1 במאי, חתר, מייד עם כניסתו לתפקידו, להסרת המחיצות בין שלוש מפלגות הפועלים, ובמיוחד בין מפא"י לבין אחדות העבודה.

 

כאן נתקל בהתנגדות נמרצת של בן-גוריון, שטען כי הקמת מערך תגרום לקבלת תכתיבים מאחדות העבודה ולוויתור על הרעיון של בחירות אזוריות. כן טען בן-גוריון כי הקמת המערך לא תביא לאיחוד.

 

אשכול טען לעומתו כי התהליך של איחוד הוא אטי ודרושה עבודת נמלים כדי להתגבר על הקשיים הפסיכולוגיים והארגוניים הנערמים בדרך להשגת מטרה זו.

 

ברור היה כי רק אדם נעים הליכות ובעל סבלנות כאשכול מסוגל להביא את שתי המפלגות להקמת המערך, שמגמתו איחוד. ואכן, המערך הביא בסופו-של-דבר להקמת מפלגת העבודה על שלוש חטיבותיה.

 

כאשר נחתם ההסכם, היה אשכול שרוי במצב רוח טוב. הוא אמר אז: "אני שומע תכופות את הביטוי, שלא הייתי רוצה להשתמש בו - 'אור לגויים'. נדמה לי שגם במערך יש משהו שעתיד להיות 'אור לגויים' בתנועת הפועלים העולמית".

 

...ואור ליהודים  

יותר מכל מנהיג ישראלי אחר חש אשכול ביחסה החם של יהדות העולם לישראל. הוא האמין בנאמנותו הבלתי מסויגת של העם למדינתו, ובנכונותו לעשות כל מאמץ שיידרש ממנו, במיוחד בשעת מבחן.

 

עם כניסתו של אשכול לתפקידו, התחוללה תמורה רבת-משמעות במערכת היחסים בין ממשלת ישראל לבין התנועה הציונית. אשכול נהג לומר כי ישראל חייבת להיות קודם כל "אור ליהודים" ועליה להגדיל את אורה כדי שתהיה עמוד אש לתפוצות. דעתו הייתה כי הדאגה לביטחונה של ישראל ולשגשוגה היא מחובתה של יהדות הגולה, כשם שישראל חייבת לראות בראש דאגותיה את חיזוק כוחם הרוחני של יהודי התפוצות.

 

לא פעם התערב אשכול בוויכוחים שהתעוררו סביב השאלה אם לשלוח קצינים בכירים של צה"ל לקהילות יהודיות. אשכול חייב שליחויות אלה ואמר: "תארו לכם כיצד אני, לוי בן-דבורה, התרגשתי, כשלעיירתנו, אורטובו, בא שליח מארץ הקודש, לבוש בגדים מרופטים, וסיפר לנו, כי הוא עצמו ראה את מערת המכפלה, את קבר רחל, את יריחו ואת העיר העתיקה. לא קשה לתאר לעצמנו איך יוכל קצין צה"ל, ששחרר בעצמו את קבר רחל, להלהיב את דמיונם של היהודים".

 

ידידות לג'ונסון  

בעוד בן-גוריון ועוזריו שמו את הדגש בטיפוח ידידותן של צרפת וגרמניה, ניסה אשכול להרחיב את קשרי הידידות של ישראל ובמיוחד עשה מאמצים להדק את הקשרים עם ארצות-הברית על-ידי שורת פגישות והחלפת אגרות עם ג'ונסון.

 

בניגוד לבן-גוריון התייחס אשכול במידה של ספקנות ל"ידידות הנצחית" של דה-גול.

 

בשיחת רעים העיר כי לפי הרגשתו אין לסמוך לאורך ימים על ידידותו של מנהיג הנוהג מידה כזו של גרנדיוזיות, הסבור כי הכל מותר לו, הרואה עצמו כחכם באדם וניחן באופי אגוצנטרי מובהק.

 

לעומת זאת היה קשור בג'ונסון, אשר לדעת אשכול נשארו לו שורשים עמוקים בטבע, בקרקע ובחקלאות, על-אף ששימש שנים רבות כעסקן פוליטי.

 

על הפגישה בחוותו של ג'ונסון בטקסס סיפר אשכול: "הוא לקח אותי למסע ברחבי החווה שלו והוא עצמו נהג במכונית. נסע במהירות כזאת שהיה צריך לעשות לו שני 'רפורטים'. תוך כדי מסע ראינו פרה ממליטה. היה מעניין להסתכל בפניו ובהתרגשותו של הנשיא. שמתי לב ליחסים ששררו בינו לבין האיש שעבד שם. חשתי מיד קרבה אליו. כשסיפרתי לו על ילדותי ועל חיי היהודים ברוסיה הצארית, נדמה לי שהקשיב בהתרגשות. הוא עצמו איש שדה, איש הטבע, והמעשה החלוצי שלנו שימח את ליבו".

 

מן הראוי לציין כי בתקופת כהונתו של ג'ונסון הפכה ארצות-הברית להיות ספקית נשק עיקרית של ישראל. היה זה ג'ונסון אשר הכריז בינואר 1968 על תפקידה של ארצות-הברית לשמור על מאזן הכוחות באזור. ג'ונסון גם היה זה, שהזהיר את קוסיגין ב"קו אדום", לבל יתערב במלחמה בין ישראל לבין ארצות ערב.

 

עדות ליחסי הידידות והאמינות, ששררו בין ג'ונסון לבין אשכול, ניתן למצוא בספר הזיכרונות שפרסם ג'ונסון באחרונה.

 

יהודים וכלבים  

ב-17 בינואר 1968 קיים אשכול שיחה ממושכת עם ראש ממשלת בריטניה דאז, הרולד וילסון, ועם שר החוץ בראון. היה זה בעת שאשכול התעכב בלונדון בדרכו חזרה מביקורו בארצות-הברית.

 

וילסון ובראון קבלו קשות על ההפסדים הנגרמים לבריטניה עקב סגירת התעלה, הפסדים שהסתכמו כבר אז ב-30 מיליון לירות שטרלינג. שניהם טענו כי ישראל חייבת לגלות רצון טוב ורוחב לב, כראוי למנצח, ולאפשר את פתיחת התעלה.

 

במהלך השיחה שאל וילסון את אשכול אם ישראל תסכים לפתיחת התעלה מבלי שיותר מעבר של אוניות המניפות דגל ישראלי. אשכול השיב על כך בהתרגשות: "בזיכרוני חרותה עדיין הסיסמה שהתנוססה במקומות רבים ברוסיה בנעורי - 'הכניסה לכלבים וליהודים אסורה'. איני מוכן לחזות פעם נוספת בסיסמה זו. לשם כך קמה מדינת ישראל".

 

בהמשך השיחה אמר אשכול כי הוא מוכן לשכנע את חבריו בממשלה להסכים לתנועת אוניות בסואץ, שלא תנפנה דגלים כלל.

 

עם שובו לישראל, הטיל אשכול על אלון לשוחח עם מנהיגי ה"לייבור" ולהציע להם לברר אצל נאצר אפשרות של פתיחת התעלה, במסגרת הסכם חלקי. מדינאי בריטי ידוע נפגש עם נאצר אך הלה דחה את ההצעה.

 

זלזול בעיתונות

השבוע שקדם למלחמת ששת הימים השאיר בלבו של אשכול משקע עמוק של מרירות, כאב וחשדנות כלפי חברים, שלדעתו בגדו בו. הוא האמין, כי נעשה לו עוול היסטורי בכך שהפקיעו מידיו את תיק הביטחון דווקא ערב המלחמה, לאחר שעסק ארבע שנים בביצורה ובחיזוקה של ישראל. הוא ראה בחבריו, שדרשו להוציא מידיו את תיק הביטחון, אנשים שאיבדו את עשתונותיהם ולא עמדו במבחן הנאמנות. קשה היה לו להשלים עם עמדת אלה שהציעו הקמת ממשלה בראשות בן-גוריון, בהתעלמם מכך שבן-גוריון עצמו מציע "התחפרות", כל עוד אין מעצמה מתייצבת לימין ישראל.

 

הוא רטן על הפרסומים שבהם ניסו להשכיח את חלקו בחיזוק צה"ל והגדיר אותם כמעשי "שוד בצהרי היום". את האווירה ששררה אז ברחוב השווה למה שאירע עם בני ישראל שהמתינו למשה כאשר בושש לרדת מהר-סיני - "ויקהל העם אל אהרון ויאמר אליו קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו".

 

אשכול אמר כי כאשר היסטוריון יחפש בארכיונים וימצא את כל החומר מתקופה זו, אין ספק כי ימצא שההחלטות שנתקבלו היו מבוססות על הערכה נכונה.

 

אשכול לא ייחס חשיבות למשאלי דעת הקהל וגילה גישה ביקורתית חריפה, שלוותה בזלזול רב, כלפי רוב העיתונים שהתייצבו נגדו כשהם מדגישים את גילו ואת מצב בריאותו. הוא העיר להם לא פעם כי עיתונאי הפוגע במנהיג ציבורי "מתחת לחגורה" אינו אלא פחדן ומוג לב.

 

לדעתו לא שיקפה העיתונות הישראלית את דעת הקהל והצביע על שורה של הכרעות, שנתקבלו על ידי הציבור בניגוד לתחזית ובניגוד לעמדת רוב העיתונים. הוא גרס כי רוב העיתונאים מגלים יחס עוין לתנועת הפועלים ולמנהיגיה.

 

אמונה בצה"ל

כשבועיים לפני המלחמה ערך אשכול סיור בנגב. בפגישה שקיים עם מקורביו אמר אז כי אין מנוס מקרב וכי הוא שופע אמונה בניצחון צה"ל. הוא אף הביע תמיהה על ההססנות שגילה אחד המפקדים הבכירים של צה"ל, הססנות שגרמה לכך שכמה שרים נרתעו מלקבל החלטה חד-משמעית לפתיחה במלחמה לאלתר.

 

נראה שלאשכול נעשה עוול כשייחסו לו הססנות. למעשה היה הוא בין אלה שידעו כי אין מנוס ממלחמה והוא דיבר בזכות פתיחתה. עם זאת האמין בסיכוי לשלום. בתקופת כהונתו קוימו פגישות אין ספור עם מנהיגים ערביים מארצות שכנות ועם מנהיגים פלשתינאים.

 

תוכנית אלון  

אשכול התלבט קשות בנקיטת עמדה לגבי תוכנית אלון, שהונחה על שולחן הממשלה עוד ב-19 ביולי 1967.

 

הוא הזמין את השר אלון לערוך עמו סיור בשטחים, כדי לראות מקרוב את המשתמע מהתוכנית. הוא ביקר עמו לאורך בקעת הירדן ורמת הגולן ובפתחת רפיח, התעכב ליד כל נקודה שצוינה במפת אלון והרבה לשאול שאלות. בתום הסיור, כשהגיעו למעוז חיים, אמר: "אני מאמץ תוכנית זו הלכה למעשה, אם כי קשה יהיה להביאה לדיון בממשלה".

 

בתקופת כהונתו של אשכול הוקמו ההיאחזויות הראשונות במסגרת תוכנית אלון.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לוי אשכול
צילום: משה פרידן, לע"מ
מומלצים