שתף קטע נבחר
75
הכי מטוקבקות
    צאלים ב' - הטיוח הגדול
    5 לוחמי סיירת מטכ"ל נהרגו בתרגיל ב-5 בנובמבר 92'. אהוד ברק לא הגיש עזרה, והמריא מן המקום במסוקו בלי לקחת פצועים. בשני הליכי חקירה מסר ברק גירסאות מנוגדות. אלוף עמירם לוין הודה תחילה באחריותו - ובהמשך הטיל אותה על אחרים. הפרקליט הצבאי הראשי, אילן שיף, נכנע ללחצו של לוין והגיע איתו להסכם חסר תקדים. שעות ספורות לפני עדותו בוועדת הבדיקה, זימן האלוף אורי שגיא עדים מרכזיים כדי "להבין מה קרה שם". ההורים השכולים: רימו אותנו. לא נשב בשקט עד שתוקם ועדת חקירה ממלכתית

    יום ה', 5 בנובמבר 1992, 6.13 בבוקר. הדקה האחרונה בחייהם של סגן אלעד שילה, סמ"ר שמרי שפרן, סמ"ר אריה כהן, סמל שרון תמיר ורב"ט עדן ויכסלבאום.

     

    החמישה, לוחמי סיירת מטכ"ל, נהרגו מפגיעת טיל ששוגר בטעות על ידי סרן א', קצין ביחידה, במהלך תרגיל במיתקן האימונים צאלים בדרום הארץ. עוד שישה

    לוחמים נפצעו.

     

    י', לוחם בסיירת מטכ"ל, לא ישכח לעולם את הרגע הזה. הוא עמד עם כמה מחבריו, שהחליפו בדיחות. "היה פיצוץ חזק, מפחיד נורא. פתחת את האוזניים ורצתי חמישה מטר הצידה. היה ענן של עשן, ואז, כשהוא לאט לאט זז עם הרוח, ראיתי את אחד החבר'ה קופץ על רגל אחת, כל הלחי שלו היתה שסועה, והתחילו צעקות, 'זה אמיתי, זה אמיתי, תרוצו לקרוא לעזרה'.

     

    "די מהר הגיעו לשטח שלושה תצפיתנים שהיו הכי קרובים, והקודקודים (מפקדים, בעגה הצה"לית) - אלוף אורי שגיא, ראש אמ'ן, אלוף עמירם לוין, וסגן אלוף מפקד ד', מפקד היחידה. כולם רצו לעזור לפצועים, כי לקח זמן לצוות הרפואי להגיע לאיזור האימונים. היה שם גם הרמטכ"ל אהוד ברק. הוא עמד אולי חמישה ממטר ממני, עם ידיים שלובות, בתנוחה אופיינית לו, הביט מסביב ולא עשה כלום. המוח התפוצץ לי. לא שלטתי בעצמי. צעקתי לו - 'מה אתה עושה, יא מניאק, בוא תעזור, החברים שלי מתים פה.' אבל אהוד לא זז. תבינו, אהוד בשבילנו זה דמות, זה מיתוס, זה מנהיג - ועוד מישהו שגדל ביחידה... אני לא יכול לשכוח לו את זה".

     

    ח', גם הוא לוחם בסיירת: "אהוד ברק עמד מן הצד. אני ו י' צעקנו לו, 'בן זונה, בוא תעזור'. אחר כך התנצלתי בפניו".

     

    גם האלוף עמירם לוין אישר, מאוחר יותר, כי הרמטכ"ל לא ניגש אל הפצועים. "אני רצתי לפצועים. אהוד לא ניגש. היו שני פצועים שזה הרתיח אותם. אני לא הסתכלתי עליו. לא יודע מה הוא עשה. אולי דיבר בפלאפון, אבל לא ניגש. אולי היה בהלם".

     

    זמן קצר לאחר שיגור הטיל, כשחלק מהפצועים טרם נחבשו וטופלו, המריא הרמטכ"ל מהשטח ב"בל 212" ("אנפה" בקוד הצה"לי), מסוקו האישי, מבלי שלקח עימו פצועים. לפי עדויות שבידינו, המסוק חזר לאחר מכן לאתר, ולקח פצוע אחד לבית החולים "סורוקה" - אך ברק כבר לא היה בתוכו.

     

    ביום השלושים לאחר האסון גילתה משפחת ויכסלבאום כי בנה, ערן ז"ל, היה בחיים לפחות עוד כ-20 דקות לאחר פגיעת הטיל. רופא שהגיע 22 דקות לאחר הפיצוץ מסר, כי ערן מת שניות לפני שהגיע. אילו ערן היה מפונה לבית חולים במסוק של הרמטכ"ל, האם אפשר היה להצילו? קשה לדעת, אבל הספק לעולם לא יימוג.

     

    יתכן שברק - כפי שמנסה לתרץ האלוף לוין - אכן היה בהלם. גם לוחם מפואר, שאומץ ליבו בקרב הוכח לא אחת, עלול ללקות בהלם, כשלפניו מוטלות חמש גוויות ושישה פצועים מפרפרים בין חיים ומוות. אנשים שהיו במקום מספרים, כי אמנון ליפקין שחק, אז סגנו של ברק, גם הוא לוחם עתיר קרבות, פנה הצידה, הקיא, וכשחזר פניו היו לבנים כפני מת.

     

    ניתן גם לטעון, כי תפקידו של הרמטכ"ל אינו מחייב אותו לרוץ אל הפצועים (אם כי האלופים לוין ושגיא החלו מייד בחבישה ובחסימת עורקים, או החזיק יד לפצועים ועודדו אותם), על כך אפשר להתווכח.

     

    אלא שטעויותיו של רב אלוף ברק אינן מצטמצמות למישור האנושי. הוא לא הורה לעורך תחקיר מקצועי של מומחים לקביעת נסיבות האסון ולהפקת לקחים לעתיד. וחמור מכך: בהליכי החקירה שלאחר האסון, מסר גירסאות שונות בתכלית זו מזו, תרם בכך לסיכסוך מר בין אלופים, ויצר מצב של חוסר אמון במערכת הפיקודית והמשפטית של צה"ל.

     

    בבוקר האסון, זמן קצר לאחר שברק הגיע לתל אביב, הורה הצנזור הצבאי לאסור את פירסום נוכחותו של הרמטכ"ל באתר האסון. הנימוק שנתן לאיסור הפרסום היה "שיקולים של בטחון המדינה". אבל רבים טוענים, שהשיקול הבטחוני היה מישני בהחלטה. הרי נוכחות הרמטכ"ל בתרגיל, כשלעצמה, איננה בבחינת סוד.

     

    חרף האיסור "הסתננה" נוכחותו של ברק באתר האסון לכלי התקשורת. כאשר נתבקש להתייחס לכך, נקט קו של הכחשת כל אחריות אישית למה שקרה שם. כך ניסח זאת: "אין פה שום מימד של שום אחריות אישית, כי הרמטכ"ל במקר בעשרות תרגילים. הדבר הזה אינו קושר איתי אישית לאחריות".

     

    בקו זה - הכחשת כל אחריות - התמיד ברק בעקשנות. לשיאו הגיע בבית הדין הצבאי, ששפט את שני הקצינים הזוטרים שהועמדו לדין על חלקם באסון. ברק הוזמן להופיע בבית דין זה כ"עד מומחה" (שקיבל את השאלות מראש), כאילו הוא פרופסור זר, שאין לו שום קשר לעניין הנדון בבית הדין.

     

    שני הקצינים הורשעו כעבריינים פליליים, על פי חוקי הצבא. לא ברק, לא שום קצין בכיר אחר, היה מוכן לקבל על עצמו אחריות כלשהי.


    (צילום: זום 77)

     

    הריון מחוץ לרחם 

    מספר חודשים לפני האסון הוחלט במטכ"ל לבצע "בדיקת היתכנות" למבצע מורכב במיוחד. בינואר 1994 טען השבועון "סאנדיי טיימס", שמטרת המבצע היתה חיסולו של שליט עיראק, סדאם חוסיין. הבדיקה הוטלה על תא"ל עמירם לוין, אז עוזר ראש אג"ם במטכ"ל.

     

    בסיכום דיון שהתקיים במטכ"ל נקבע: "ריכוז ההכנות לפרוייקט ברמה המטכ"לית - סגן הרמטכ"ל (אז אלוף אמנון ליפקין שחק); פרוייקטור להכנה - לוין. כל הגורמים (השותפים לבדיקת ההיתכנות) יקבעו חברים ברמה הולמת בצוותו של לוין, שיפעלו בכפיפות מלאה לתא"ל לוין.

     

    באמצע מארס 1992 הגיש לוין מסמך ראשון, שקבע כי המבצע ניתן לביצוע, וכלל הצעות לפתרון הבעיות המבצעיות.

     

    למסקנותיו של לוין התנגד בתוקף ראש אמ"ן, אלוף אורי שגיא. בישיבות שהתקיימו בלשכת הרמטכ"ל חזר שגיא וטען שאין להשקיע משאבים בתכנית, בוודאי שלא על חשבון מבצעים ותכנונים קיימים. "הריון מחוץ לרחם", הגדיר שגיא את המשימה המתוכננת.

     

    אבל ברק קבע, כי לוין ימשיך בבדיקה בתור "פרוייקטור", וכי אמ"ן יכפיף לו אנשים.

     

    "פרוייקטור" הוא תואר ותפקיד שכלל אינו מוזכר, בוודאי שלא מוגדר בפקודות הקבע של הצבא. עם זאת, בעבר מונו "פרוייקטורים" למשימות שונות. בדרך כלל, פרוייקטור כפוף למפקד היחידה האמורה לבצע את המשימה. אולם במקרה זה, לפרוייקטור מונה קצין בכיר (תא"ל בעת המינוי, אלוף כעובר חודשים מעטים), בעוד שמפקד סיירת מטכ"ל היה סגן אלוף. לוין, חשוב לציין, היה בעבר מפקד הסיירת. האם רשאי מפקד היחידה לתהות על החלטות הפרוייקטור? לבטלן? מה מעמדו של אלוף שגיא, האחראי פיקודית על היחידה, לעומת לוין, בכל הקשור לפרוייקט?

     

    שאלות אלה יהפכו למשמעותיות ביותר לאחר האסון.

     

    בחודשים שחלפו מאז הגיש לוין את הערכתו הראשונית הצטברו מתים גדולים בינו לבין שגיא. ראש אמ"ן חזר וטען, "העסק לא יעבוד". לעומתו, לוין דחף את הפרוייקט קדימה, השיג לו אמצעים, עודד את האנשים בשטח.

     

    הוחלט לקיים תרגיל מערכתי, "מודל", מעין סימולציה של המבצע. לצורך ה"מודל" הוקם בתוך סיירת מטכ"ל מבנה מקביל ליחידה, והועמד לרשות לוין, הפרוייקטור. למפקד המבנה וכאחראי להכנת ה"מודל" מונה רס"ן ק', לשעבר סגן מפקד הסיירת.

     

    במהלך הקיץ נערכו אצל הרמטכ"ל מספר דיונים. ראש אמ"ן ביקש להוריד את הפרוייקט מסדר היום, אך הרמטכ"ל סירב. לוין יספר אחר כך, כי הציע לברק למנותו למפקד המבצע, אלא ששגיא - לטענת לוין - סירב לוותר על אחריותו הפיקודית, למרות שהתנגד עקרונית למבצע. שגיא - מוסיף לוין - גם דרש שאם יהי מבצע, תישאר כל שרשרת הפיקוד באמ"ן.

     

    שגיא, מצידו, אישר כי תבע, שאם יוחלט על מבצע, האחריות הפיקודית תהיה באמ"ן. אולם באותו שלב - הדגיש שגיא - כלל לא דובר על מבצע, אלא רק על בדיקת היתכנות, שאותה הפקיד הרמטכ"ל בידי לוין.

     

    באוקטובר קבע ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין: יש ללכת לביצוע ה"מודל" במלוא המרץ.

     

    חוסר השינה של א'

    ב-13 באוקטובר 1992 נערכה בלשכת הרמטכ"ל ישיבה שבה היתה צריכה להתקבל הכרעה. למחרת יצא סיכום דיון, בו נכתב: "בשלב ההכנות ישמש האלוף עמירם לוין כמוביל וכמרכז הנושא. במקרה ויוחלט על ביצע המבצע, ייקבע ערוץ הפיקוד המתאים (על ידי הרמטכ"ל)". על הסיכום חתם רס"ן אילן ראודניץ, ע' רל"ש הרמטכ"ל.

     

    שעה שלמעלה התנהלו מלחמות גנרלים, המשיך רס"ן ק' בהכנות ל"מודל". ק', כך יקבע מאוחר יותר בית הדין הצבאי, לקח על עצמו יותר מדי תפקידים: "הוא תכנון את האימון, הוא אישר את התכנון, היה מפקד הכוח המתורגל, ניהל את האימון בפועל, הוא היה קצין הבטיחות הכללי ובנוסף היה אחראי על אירוח האח'מים, בהם הרמטכ"ל, סגנו ועוד".

     

    התובע הצבאי אמר על כך במהלך המשפט: "גם מי שנחזה להיות יורשו המודרני של בונאפרטה אינו יכול לעסוק בחצי תריסר משימות בעת ובעונה אחת. התוצאה היתה שמרוב תפקידו איבד ק' את היכולת לראות נכוחה את נקודות הכשל הקריטיות" (בית הדין העיד בעניין זה: ק' היה מיטיב לעשות אילו הניח מידיו מקצת סמכויותיו המקיפות).

     

    ואכן, בעוד ק' מבצע את כל המשימות האלה, הוא הזניח - כך נקבע במשפטו - כמה דברים מובנים מאליהם.

     

    המיבצע שלקראתו אומנה סיירת מטכ"ל היה, כאמור, מורכב ומסובך. אבל לפחות חלק מן ה"מודל" שעמד להיות מוצג בצאלים היה תרגיל פשוט למדי: קבוצה אחת של לוחמים עומדת במקום מסויים ומדוות לקבוצה שנייה, שצריכה לשגר טיל. בראש קבוצת היורים עמד סרן א'. את פקודת השיגור צריך היה לתת רס"ן ק'.

     

    על כל תרגיל בצה"ל חלים כללי בטיחות מוגדים היטב, כאשר מדובר בתרגיל "רטוב" (בו משתמשים בתחמושת חיה), כללי הבטיחות חמורים ונוקשים פי כמה.

     

    בראייה לאחור - נקבע בפסק הדין - ק' ביצע משגים הרי אסון בכל הקשור לשיקולים הבטיחותיים: 

     

    • תוך כדי תכנון ה"מודל", הוא החליט להקדים לתרגיל ה"רטוב" תרגיל "יבש", שבו, במקום מטרות דמות יוצבו חיילים, שיביימו את דמויות האוייב (ק' מודה בכך, אך לטענתו, שינוי זה אושר ספציפית על ידי לוין).
    • בדבר שינוי זה תידרך ק' רק את סרק א', ראש קבוצת היורים, אך לא את חייליו של א'. מבחינת חייליו של א', הדבירם היו ברורים: עם קבלת פקודת היירי, יש לבצעה - באש חיה.
    • קרוב לוודאי שהאסון היה נמנע, אילו היו שני הקצינים נוקטים אמצעי זהירות פשוט, המקובל בכל יחידות צה"ל - קביעת קודים שונים לפקודת הירי בתרגיל ה"רטוב" ובתרגיל ה"יבש". אלא שק' וא' לא חשבו על כך. מילת הקוד לשיטור הטיל היתה זהה לשני סוגי התרגילים.
    • לוח הזמנים של האימון נקבע על ידי ק', מבלי שהבהיר היטב מתי נעשה המעבר מ"יבש" ל"רטוב". לוח הזמנים גם שונה מספר פעמים, בין היתר עקב שינויים בלוח הזמנים של האורחים רמי המעלה (גם שינוי לו"ז התרגיל בשל סיבה זו אושר על ידי לוין).
    • ק' לא קבע נוהל שיבהיר לסרן א', שהשטח פונה מאותם חיילים שייבמו את דמויות האוייב, ואפשר לבצע את הירי ה"רטוב".
    • ק' לא מינה בקר בטיחות. 

     

    יש סבירות ניכרת לכך, שנקיטת כל אחד מן הצעדים האלה - בוודאי כולם יחד - היתה מונעת את האסון.

     

    • ק' לא הכיר היטב את מערכת הנשק ששיגרה את הטיל - בכך הודה גם במשפט. האשמה בעניין זה, איננה נופלת על ק' בלבד. עצם ההחלה להפקיד בידי ק' או אנשים אחרים בסיירת הפעלת מערכת כזו, מבלי שיהיו בקיאים ומיומנים בה, מטילה צל כבד על המפקדים הבכירים, שהיו צריכים להבין את הסיכונים המעורבים בכך. כך קבע גם בית הדין הצבאי.

     

    מול ק' עמד סרן א'. כל יודעיו מגדירים אותו כקצין מוכשר. אלא שבאותו בוקר סבל א' מאותו סוג של עייפות מצטברת, המוכר היטב ביחידות קרביות - יממות ארוכות, שבמהלכן זוכים לשעתיים שינה בלבד, לפעמים אף פחות. מומחים מעידים, כי חוסר שינה הוא גורם עיקרי לעיוותים קשים בכושר האבחנה הרגיל וכתוצאה מכך - לשיפוי לקוי ולתגובות איטיות.

     

    א' הבין, כי חוסר השינה הזה מסוכן, והעלה את העניין לפני ק'. לפי עדות שבידינו, ק' פנה בעניין זה ללוין, אך זה השיב כי אינו רוצה לשנות את התכנון שנקבע.

     

    בבית הדין הצבאי נקבע, כי א' היה מפקד הכוח העיקרי בתרגיל, והאחראי על שיגור הטיל. בשל שורת נסיבות, חלקן תוצאות תכנון לקוי, חלקן פי המקרה (כגון אובדן קשר, בשלב קריטי, בין הכוח של סרן א', לבין ק' ואנשיו), חשב סרן א', כי הוא נמצא כבר בשלב ה"רטוב", ושיגר טיל חי. למעשה עדיין התנהל בשלב ההוא האימון המקדים (ה"יבש"). "תוצאת השיגור של טיל שלא במועדו היתה קטלנית".

     

    עוד ביום האסון מינה רמטכ"ל ועדת בדיקה, שבראשה הועמד אלוף (מיל.) מנחם עיגן. החברים האחרים היו אל"מ (מיל.) דני אייזנבר, בעל תפקיד בכיר לשעבר בחיל האוויר; אל"מ (מיל.) אבשלום ("אבשה") חורן, לשעבר איש סיירת מטכ"ל; ד"ר אמנון גולדנברג, מבכירי המשפטנים בארץ.

     

    הדיונים נערכו בדלתיים סגורות. אולם ממסמכים שבידינו עולה, כי העדויות ששמעה הוועדה היו חד משמעיות, וכמעט שלא היו בהן סתירות או ניגודים. על מהן, כי האחראים הישירים לאסון היו סרן א' ורס"ן ק', וכי מעליהם עמד האלוף לוין, שהיה מעורב בצורה אינטנסיבית בתכנון התרגיל ובאישורו, לרבות לוח הזמנים (שהשינויים בו היו בין הגורמים לאסון) והוראות הבטיחות. לוין העיד כך בעצמו, וגם הרמטכ"ל אל השאיר מקום לספק: לוין היה האחראי הבכיר.

     

    בין היתר אמר לוין, בעדותו בוועדת עינן, את הדברים הבאים:

    • "...הבוקר השעיתי את עצמי מכל תפקיד, כיוון שבפועל אני הייתי האינסטנציה הבכירה.
    • "...הרמטכ"ל סיכם שאני ארכז ואוביל את זה עד ה 6 בנובמבר. אני אומר את זה, כי זה גם חזר בתרגיל, כלומר... מה עושים בירי, איך ... (כאן הזכיר לוין מרכיב מהותי בבטיחות השיגור), איפה יהיה מותר לשים קהל, איפה אסור לשים קהל והכל - הוצג לי ואני אישרתי את זה, אחד על אחד ובכל מקום.
    • "...בהיבט הבטיחותי, אני לא יכול להתחמק מזה שכל מרכיבי התרגיל הוצגו לי. אני אומר, רד וחלק ובנחת: לא באיזה חפיף, בוא תציץ רגע, אלא הוצגה לי מפה עם התרגיל, עם השלבים - באיזה שלב תהיה הצגה לרמטכ"ל, באיזה שלב יהיה ה'רטוב', כל זה הוצג לי. אני אישרתי אותו, אני לא מתחמק פה מכלום, אני אישרתי אותו.

     

    יו"ר הוועדה, אלוף (מיל.) עינן: ההצמדות של הדבר הזה (ה"יבש" וה"רטוב") ברצף, כול לוח הזמנים ומילות הפעלה זהות לשני הדברים השונים, הוא העלה בפניך?

     

    אלוף לוין: כן, עלה לאישורי יותר מפעם אחת, כולל בגלל שינויים כי (כאן בא שמו של מבקר רם מעלה) שינה את לוח הזמנים שלו... עלה אלי שבוע לפני (ה'מודל'), ויום לפני, ואפילו באותו בוקר.

     

    לוין: "...אני הייתי הקצין הבכירו ביותר שהתעסק עם המבצע הזה ועם התרגילים. אני לא יכול להימלט מזה, ולכן אמרתי - מוטב להגיד את זה מראש, ולא לחכות לאיזה פסיקות וכו'". עד כאן.

     

    הרמטכ"ל אף הוא קבע חד משמעית כי לוין הוא האחראי הבכיר:

     

    רב אלוף ברק: "לצורך הביצוע הזה הוא (רס"ן ק') כפוף לעמירם. עמירם הוא מקור ההוראות שלו, כי עמירם אחראי לרכז ולהוביל את הפרוייקט, כפשוטו.

     

    חבר הוועדה, ד"ר גולדנברג: "מי היה צריך לאשר את התרגיל?"

     

    "ברק: אם הם בנו את התרגיל כתרגיל מודל מערכתי, שמחבר את כל האלמנטים, אז עמירם הוא זה שהיה צריך לקבוע מי מנהל התרגיל ומי מפקד התרגיל.

     

    "...כל בעיה שלא יכולה להיפטר (השגיאה בפרוטוקול במקור) עולה אל הפרוייקטור. בשביל זה הוא קיים. הוא איש יותר בכיר. הוא מחובר לא לתתי הגופים למטה, אלא מדבר עם המפקדים ישירות. מה שהוא מצליח לתאם - זה בסדר, מה שלא - הוא מעלה לסגן רמטכ"ל או רמטכ"ל.

     

    עינן: "מי בצינור שאתה קבעת היה צריך לעשות את אישור התרגיל?

     

    ברק: "תראה, עמירם, כאחראי לכל הפרוייקט הזה - הוא הכתובת שאליו צריך להגיע. הוא צריך לאשר מי מפקד התרגיל ומנהל התרגיל".

     

    8 ימים לאחר האסון הוציאה הוועדה דו"ח מסכם. בסעיף 11 של הדו"ח נכתב:

    א. התרגיל תוכנן על ידי רס"ן ק', והוצג לאלוף לוין לאישור.

    ב. בעקבות הדיו שהתקיים בלשכת ראש אמ"ן לארח החלטת הרמטכ"ל מיום 13 באוקטובר 1992, הוצא מפקד סיירת מטכ"ל ממעל השליטה והפיקוד של ההכנות למבצע ותרגיל.

     

    מסקנות הוועדה הטילו אחריות ישירה לאסון על רס"ן ק' וסרן א', ואחריות משנית - על האלוף לוין. 

     

    במסקנות נכללו הסעיפים הבאים:

    • "ברמה השנייה נראה לנו, כי היה כשל בדרך הכנתו של תיק התרגיל והליכי אישור. אף הליכי אישור התרגיל היו פגומים, שכן מי שנתמנה להיות המרכז והמוביל של הנושא (לוין) לא הקפיד לבדוק את פרטיו ולאשר את נספח הבטיחות. 
    • "האחריות המתייחסת להליכי האישור מוטל על האלוף לוין".

     

    קביעתה של הוועדה, כי על האלוף לוין מוטל אחריות לאסון - ולו רק "ברמה השנייה" - הטילה צל כבד על עתידו בצה"ל.

     

    האם עמירם לוין חש עצמו לאחר מעשה כשוטה, משום שהודה בפה מלא באחריותו?

     

    לוין עצמו יטען לאחר מכן, כי רק אחרי שוועדת עינן הוציאה את מסקנותיה, הוא בדק מסמכים, דיבר עם אנשים, והגיע למסקנה, שהאחריות ברמה הבכירה איננה מוטלת עליו בלבד, אלא גם - ובעיקר - על מפקד הסיירת, סא"ל ד', ודרכו - על ראש אמ"ן, האלוף שגיא.

     

    לפני מספר ימים נשאל לוין, האם נכון שהודה באחריותו בוועדת עינן. "הוא הכחיש זאת מכל וכל", סיפר האדם ששוחח עמו. לוין טען באותה שיחה, כי בוועדה העיד שלא היה מפקד התרגיל, וכי "לפי הבנתו" נשמרה שרשרת הפיקוד "הרגילה" (רס"ן ק' ומעליו סא"ל ד'). לוין אף טען, כי "הדבר היחיד" בכל עדותו, שממנו השתמעה קבלת אחריות כלשהי, היה לגבי קטע ספציפי במתווה התרגיל, שאושר על ידו.

     

    טענות אלה אינן תואמות את עדות לוין, כפי שהיא רשומה בפרוטוקול.

     

    לפרקליטו של לוין, עו"ד אלי זוהר, יש הסבר מעניין לסתירה בין שתי גרסאותיו של לוין: "הלקוח שלי סובל מרמת התנסחות נמוכה...". 

     

    מכל מקום, ברור היה, כי על מנת להציל את הקריירה של לוי, יש למחוק את מסקנות ועדת עינן, או לפחות להטיל ספיקות חמורים באמינותן.

     

    "רמת התנסחות נמוכה" 

    זמן קצר לאחר סיום חקירת ועדת עינן, נפתחה חקירה אחרת - מטעם מצ"ח (משטרה צבאית חוקרת). החוק הצבאי קובע, כי במקרה של תאונה שבה נהרג אדם, חייבת להיערך חקירה כזו, ותוצאותיה מועברות לפרקליטות הצבאית. בהתאם לחוק ולנוהג, חוקרי מצ"ח לא ידעו את תוכן העדויות שנמסרו בוועדת עינן.

     

    דו"ח מצ"ח, כמו ועדת עינן, הטיל את האחריות הישירה לאסון על רס"ן ק' וסרן א'. אך בעוד שמסקנות ועדת עינן הטילו אחריות כבדה על אלוף עמירם לוין, ולא הזכירו איש מלבדו ברמה שמעל ק' וא', הרי שדו"ח מצ"ח קבע כי אחריות מוטלת על מפקד הסיירת, סא"ל ד', ראש אמ"ן, ורק לבסוף - על האלוף לוין. חוקרי מצ"ח קבעו, כי אחריותו של לוין מצטמצמת לעניין זוטר בלבד: הוא היה צריך להבחין שנוצר "חלל" בין ק' לבין סא"ל ד', ולדאוג למילויו.

     

    לגבי סא"ל ד' נכתב: "...מפקד היחידה היה אמור להמשיך ולפקד על היחידה, לרבות בהכנות למבצע (אותו מבצע שלגיו נערך ה'מודל'). לפיכך היה עליו לאשר את תרגיל המודל, כפי שאישר את השניים שקדמו לו, או לחילופין לוודא שאם אחר מוסמך יאשר את התרגיל... לגבי הישיבה אצל הרמטכ"ל - מפקד היחידה התנהג כמו בעבר, ולא נתן למי מהמשתתפים להבין שהוא נמצא מחוץ למעגל ההכנות".

     

    מסקנות אלה נבעו, בין היתר, מכך שבחקירת מצ"ח אמר האלוף לוין - שעתה כבר קיבת ייעוץ מפרקליטו, עו"ד זוהר - דברים שונים מאלה שאמר בוועדת עינן, לפיהם אישר את "כל מרכיבי התרגיל בהיבט הבטיחות". יתירה מזו: לגבי סמכותו של רס"ן ק', נוצרה סתירה בולטת בין דברי לוין בוועדת עינן לבין דבריו במצ"ח.

     

    כזכור, בוועדת עינן, כאשר נשאל לוין לגבי סמכותו של ק', הוא השיב: "לגבי ק' - אין לפי דעתי שום אי בהירות, והיתה לו סמכות מלאה להכל... אני הכתבתי, אחרי שהבנתי את הוראות הרמטכ"ל, שמבחינתי הוא כמו מפקד היחידה".

     

    במצ"ח, לעומת זאת, נתקבלה הגרסה החדשה, לפיה ד' היה "אמור להמשיך ולפקיד על היחידה, לרבות בהכנות למבצע". חוקרי מצ"ח גם קיבלו את גרסת לוין, כי סא"ל ד' המשיך להתנהג כמי שמצוי במעגל ההכנות ומשתתף פעיל בתכנון ה"מודל". למעשה, כפי שהגדיר זאת מאוחר יותר פרקליטו, "עמירם היה הבמאי של התרגיל, אך לא מנהל התיאטרון...".

     

    בחקירת מצ"ח, ולאחר מכן במשפט הצבאי, גם הכחיש לוין - בניגוד לעדותו בוועדה - שנושאי הבטיחות הוצגו לו בצורה מפורטת על ידי ק'. בעוד שק' טען כי הציג את התרגיל תוך "ירידה לפרטי פרטים", טען לוין כי בסך הכל שמע מק' "דברים אגב אורחא, חסרי כל משמעות פורמאלית" (ע' 28 בהכרעת-הדין).

     

    בעוד שבוועדת עינן כמעט שלא היה ויכוח לגבי הסמכות והאחריות, הרי בחקירת מצ"ח הפך נושא זה למרכזי. מצעם עובדה זו ניתן היה להסיק, כי לא היתה הגדרת סמכויות ברורה. חקרי מצ"ח התייחסו לכך, אם גם בצורה רכה למדי: "הועבדה שקצינים בכירים, כולל אלופים, טענו כי הבינו (גם אם בהיתממות לאחר מעשה) את אחריותם לפיקוד בצורה שונה באופן קוטבי, יש בה כדי להצביע שיתכן כי נקודה זו לא הובהרה על יד מנהל הישיבה (ברק)".

     

    מול חוקרי מצ"ח מסר ברק, משום מה, דברים שונים מאלה שמסר בוועדת עינן. חוקרי מצ"ח קבעו ברורות: "על סמך עדות הרמטכ"ל, אחדות הפיקוד לא שונתה מעולם, קרי נשארה באמ"ן".

     

    ברק המשיך בקו זה ואף פיתח אותו בעדותו בבית הדין הצבאי. בעוד שבוועדה, כזכור, קבע ברק כי "ק' כפוף לעמירם... עמירם הוא מקור ההוראות שלו, האחראי לכל הפרוייקט הזה, הכתובת שאליו צריך להגיע", הרי בבית הדין הצהיר, שהמונח "ירכז ויוביל" איננו כולל סמכות פיקודית.

     

    אם כך, מה פירוש "ירכז ויוביל?" לכאורה, מוביל הוא מנהיג, כלומר מפקד. בתחילה נטה גם ברק לפירוש זה. בעדותו בוועדת הבדיקה אמר ברק: "לצורך הביצוע הוא (רס"ן ק', האחראי ל'מודל') כפוף לעמירם. עמירם הוא מקור ההוראות שלו, כי עמירם אחראי לרכז ולהוביל את הפרוייקט, כפשוטו".

     

    להלכה - קביעה חד-משמעית. אלא שבעדויותיו במצ"ח ובבית הדין הצבאי, שניתנו לאחר עדותו בוועדת החקירה, מסר ברק גרסה שונה, מסובכת ומפותלת. כך אמר בבית הדין הצבאי: "מרכז ומוביל איננו שם עצם כמו מפקד ופקוד. זהו פשוט אפיון מילולי של תוכן התפקיד. אי אפשר לומר בעברית 'הפרוייקטור יפרייקט', לכן כתוב שהוא ירכז ויוביל... אין לאלוף לוין סמכות פיקודית... הוא אינו אחראי, ואין שום מקום לדרוש שהוא יהיה הרשות המאשרת מבחינה בטיחותית... הוא אינם מפקדם של ק' וא', והם אינם כפופים לו. המפקד של ק' הוא מפקד היחידה... מינוי פרוייקטור איננו מבטל או מייתר את אף אחד מהחובות או הסמכויות הפורמאליות הנובעות מהחוק בצבא... ואיננו יוצר כפיפות פיקודית חדשה".

     

    מה שאמר ברק בשפע של מילים ניתן לתרגום לשתי טענות מרכזיות:

    א. הפרוייקטור איננו המפקד.

    ב. השימוש במונחים "ירכז ויוביל" נועד, בעצם, תפתור בעיה לשונה בשפה העברית, אך אין להבין ממונחים אלה את מה שמשתמע מהם בדרך כלל.

     

    טענות אלה עומדת בסתירה מוחלטת לדברי ברק בוועדת החקירה. שם קבע ברק כי לוין הוא היה צריך לאשר לק ' את התרגיל, ובתשובה לשאלות, הבהיר כי מפקד הסיירת, ד', לא היה במעגל הפיקוד, וכי לראש אמ"ן לא היתה אחריות פיקודית כלשהי.

     

    סא"ל ד' טען לאחר האסון, שהועסק במשימה אחרת שהוטלה על היחידה, ובשבוע ההכנות ל"מודל" התאבל על מות אביו. הטיעון הזה נכון, כשלעצמו, אבל לוין - בגרסה שמסר במצ"ח - טען בתוקף, שד' התחמק ממילוי הוראה למנות לעצמו "כפיל", שיעסוק רק בעניין הספציפי שלשמו הוכן ה"מודל". לטענת לוין, הועלה שמו של "כפיל" פוטנציאלי כזה, שהיה אחד ממפקדי היחידה בעבר. לאחר מכן, בישיבה אצל גורם בכיר, החליט ד' שלא למנות ," כפיל" לעצמו, וטען שיוכל להשתלט על הכל בכוחות עצמו.

     

    ד' - טען לוין - אישר אישית חלק מה"מודל" שבו נהרגו החיילים. לטענת לוין, ד' הבין מדברי ברק, שלוין ממשיך להיות פרוייקטור, בעוד הוא עצמו המפקד והאחראי. לוין טוען כיום, שלא רק שד' ראה עצמו כמפקד התרגיל, אלא הוא גם תפקד כך: ממסמכים בכתב - שלוין טוען לקיומם - עולה שד' ניהל את ההכנות ל"מודל"; הוא קיבל ציוד; הוא היה מעורב במגעים לקבלת סיוע ל"מודל" מגופים אחרים; שלח מכתבים חתומים על ידו בנוגע ל"מודל". חרף כל זאת, ד' מעולם לא אובחן כאחראי, ולו חלקית, לאסון.

     

    צריך, איפוא, להחליט איזו גרסה של לוין יש לקבל, הראשונה או השנייה. אם מקבלים את השנייה (כלומר, ד' הוא המפקד), יש לגזור מכך מסקנות לא רק לגבי ד' עצמו, כי אם גם לקצינים שמעליו.

     

    לוין הגדיר כך שאלה זו: "או ששרשרת הפיקוד היא ק', מעליו ד', מעליו ראש אמ"ן ומעליו הרמטכ"ל, או שהשרשרת היא רס"ן ק', מעליו אני ומעלי הרמטכ"ל. או או".

     

    לוין ומקורביו העלו, בינתיים, ספקות חמורים לגבי הליכי החקירה של ועדת עינן, טוהר כוונותיה ותבונת מסקנותיה. את טענותיהם העיקריות ניתן לסכם כדלהלן:

    • ביום הראשון לדיוני הוועדה הודיע היו"ר, עינן, לעמיתיו, כי הוועדה תהיה גם החוקרת וגם השופטת של האירוע, וכי לא תהיה חקירת מצ"ח. הודעה זו נתבדתה אחר כך, כאשר מצ"ח כן נכנסה לפרשה. לא הצלחנו למצוא אישור לטענה זו.
    • הוועדה לא קיבלה הקלטות של הדיונים אצל הרמטכ"ל, וביניהן של הישיבה ב 13 באוקטובר, בה נקבע שעמירם לוין "ירכז ויוביל" (או רק "ירכז", לגרסת לוין) את הפרוייקט. חברי הוועדה ביקשו מספר פעמים לשמוע אותה קלטת, אך בקשתם הושבה ריקם. הם קיבלו רק את סיכום הדיון, שיצא מלשכת הרמטכ"ל למחר (ובו, כאמור, נכתב "ירכז ויוביל").

    יותר מאוחר, כאשר נשאל עינן על כך, אישר שלא קיבל קלטת, אך אמר כי עניין זה "לא חשוב", מפני ש"בין כה וכה המשתתפים (בישיבה) נתנו עדות בשבועה אצלי, אז מה זה חשוב?"

    יצוין כי משפטית, כוחו של המסמך הכתוב, שיצא מלשכת הרמטכ"ל, יפה מכוחה של הקלטת.

    • ממצאים שהיו באתר האסון אל הגיעו לידי הוועדה. חייל מהסיירת סיפר, כי בטרם הופיעו אנשי הוועדה באתר האסון, הצטוו החיילים ביחידה לטאטא היטב את השטח, כדי לא יוותרו בו ממצאים כלשהם. הדבר אושר אחר כך על ידי עינן עצמו, בשיחה פרטית.

     

    יתירה מכך: לאחד החיילים ניתנה הוראה שלא לגלות לוועדה מידע חשוב, בנימוק של "בטחון שדה". (החייל, שמילא את ההוראה, הועמד בחקירת מצ"ח במצב מביך. הוא חזר על גרסתו השקרית, ונדהם כאשר החוקרים הטיחו בפניו: אתה משקר! את המידע האמיתי קיבלנו כבר - מן הממונים עליך).

    גורמים בצה"ל אומרים: "אכן, היתה הוראה – מטעמי בטחון שדה – שלאחר ה'מודל' יש לנקות את השטח היטב. ברור שהוראה זו בטלה במקרה של אסון, שאותו יש לחקור, אבל מש"ק הבטחון של היחידה לא היה מודע לכך, ופעל בהתאם להוראות המוקדמות שקיבל".

    • לוין חושד, כי במהלך חקירת ועדת עינן נתקיימו פגישות חשאיות בין ראש אמ"ן לבין יו"ר הוועדה. "מנחם עינן נפגש עם אורי שגא בארבע עיניים, יותר משלוש פעמים במהלך ועדת החקירה... אני הראיתי לפצ'ר חתימה של חבר הוועדה, שאומר שמנחם עינן נפגע פעמיים או שלוש עם אורי במהלך ימי החקירה".
    • עוד טוען לוין, כי כאשר הטילה עליו הוועדה את האחריות לאסון, היא הסתמכה בעיקר על התבטאותו "כשלנו ופשענו" בהלווית שרון תמיר ז"ל בקיבוץ מרום-גולן. מאוחר יותר יטען לוין, כי התכוון לכל מי שהיה מעורב בפרשה, ושהאחריות מבחינתו היא ערכית ועקרונית, לאו דווקא משפטית.   
    • חקירת מצ"ח, אומרים מקורבי לוין, נעשתה על ידי חוקים מקצועיים, שהייתה להם גישה לכל המסמכים. לא כך בוועדת עינן.

     

    זה נכון, אך יש לזכות שהעדויות בוועדת עינן נתנו זמן קצר לאחר האסון, בעוד שחקירת מצ"ח נערכה שבועות וחודשים לאחר האסון. נוסף לכך, בוועדת עינן לא היה סיפק בידי הנחקרים להסתייע בעורכי דין, בעודת שבעת חקירת מצ"ח הם כבר קיבלו ייעוץ אינטנסיבי מעורכי דין.

     

    בנוסף לטענות אלה כלפי הוועדה, מעלה לוין האשמה חמורה ביותר כלפי האלוף שגיא, סא"ל ד' ורס"ן ק': תיאום עדויות, שמטרתו הצלת עורם של שגיא וד', וגילגול האשמה עלה שכמו של לוין.

     

    במידה רבה מסתמך לוין על פגישה שנערכה ביום א', ה-8 בנובמבר 1992, בשעה 6.30 בבוקר בלשכתו של האלוף שגיא. בפגישה זו השתתפו - אומר לוין - שגיא, ד' וק'. מה היתה מטרת הפגישה הזאת, בשעה כה מוקדמת, בדיוק ביום שבו נפתחים דיוני ועדת עינן? מקורבי לוין מאשימים: "מטרת השיחות האלה היתה סגירה מוקדמת על עמירם". פירוש: הכוונה היתה "להפיל את התיק" של צאלים ב' על לוין, וכך לפטור את ד' ואת שגיא מכל אחריות. החוליה הקריטית בשרשרת היתה זו של סא"ל ד': אם מנקים אותו מאחריות, הרי אוטומטית פוקעת גם אחריות ראש אמ"ן. נותרים אחראים רק ק', א' והפרוייקטור.

     

    במסקנות מצ"ח נמתחה ביקורת על "הפגישה הבוקרית" בלשכת שגיא. דו"ח מצ"ח קובע: "...שגיא אישר כי נפגש ב 8 בנובמבר, לפני הופעתו בוח'ק (ועדת החקירה בראשות עינן) עם חלק מהמעורבים בתרגיל והכפופים לו, בנסיון מצידו להבין טוב יותר את שהתרחש, לפני הופעתו בוח"ק... נראה לנו כי שגיא היה צריך להמנע מלכנס את המפקדים המעורבים על מנת לשמוע את גרסתם טרם הופיעו בוח'ק".

     

    בסביבתו של שגיא מכחישים בתוקף כי הייתה לפגישה כוונת זדון נגד לוין וטוענים: "שגיא פשוט לא היה בקיא בפרוייקט, ומשהוזמן להעיד בוועדת עינן, זימן אנשים, שיסבירו לו מה קרה שם" ועוד טענה: בפגישה השתתפו לא רק שגיא, ד' וק', כי אם לפחות עוד ארבעה אנשים. האם הגיוני שייעשה תאום עדויות בישיבה שבה משתתפים שבעה אנשים?

     

    לעמירם לוין אין ספק שהפגישה בלשכת שגיא נועדה לתאם עדויות. הוא גם כתב זאת לפצ"ר (פרקליט צבאי ראשי), תא"ל אילן שי. "התלוננתי על כך שהיה תאום עדויות של אורי וד'. סיפר לאחר מכן, "... אמרתי לפצ"ר על דברי השקר, והוא השיב, 'אם אעמיד לדין כל אחד בצבא שאומר שקר, אז מה אני אעשה בסוף?"

     

    אין ספק שטענות אלה של לוי ראויות לקירה, אך עדיין, התהייה העיקרית היא על השינויים בגרסאות שהשמיעו הוא עצמו ואהוד ברק.

     

    7 חודשים של דילמה 

    כזכור, בוועדת עינן העדי ברק שלוין היה אחראי על התרגיל ("הוא מקור ההוראות, הוא הכתובת שאליו צריך להגיע"). לעומת זאת, במצ"ח (ואחר כך בבית הדין) תמך בגרסתו החדשה של לוין, שהתכחש לאחריותו. דו"ח מצ"ח אומר: "על פי עדות הרמטכ"ל, אחדות הפיקוד בהכנות ל... (שם הקוד של הפרוייקט) לא שונתה מעולם, קרי נשארה באמ"ן".

     

    "הרמטכ"ל אמר בוועדת עינן - א', ובמצ"ח - ב", יקבע לוין לאחר מכן. הוא מנסה, אמנם, לטהר את ברק מכוונת זדון - "במצ"ח הוא לקח את כל המסמכים והסיכומים וראה שלא היה דבר כזה (שעמירם לוין מונה כאחראי)" - אך מאשר ששתי גרסאותיו של ברק היו שונות בתכלית זו מזו.

     

    מה גרם לרמטכ"ל לשנות את גרסתו? האם - כפי שמנסה לוין להסביר - הוא חקר את העניין והשתכנע שלוין חף מאחריות? האם שניהם יוצאי סיירת מטכ"ל, שלחמו ביחד במבצעים נועזים? עמירם, מכל מקום, סיפר לאחר מכן, "אמרתי לאהוד - אקרע אותך לגזרים אם לא תגיד את האמת!"

     

    כך או כך, ברור שאהוד ברק מסר במצ"ח ובבית הדין גרסה זונה מזו שמסר בוועדת עינן.

     

    בעוד חקירת מצ"ח מתנהלת, החל אבשלום חורן, חבר ועדת עינן, בפעילות משלו. חורן, המאשר כי הוא ידי אישי של לוין טען כי היו ליקויים חמורים בפועלת הוועדה. לטענתו, הוא נטה לכתוב דו"ח מיעוט, אבל עינן הפעיל לחץ מאסיבי כדי שהוועדה תציג חוות דעת אחידה, וחורן "התקפל".

     

    חורן סיפר כי שיגר לרמטכ"ל ולראש הממשלה ושר הבטחון מכתבים, בהם העלה טענות לגבי דרך פעולתה של ועדת עינן. לדבריו, לא קיבל תשובה על מכתבים אלה. 

     

    בתקופה שלאחר מכן הציג חורן את עצמו כ"צדיק בסדום" המתקומם על העוול שנעשה ,כביכול, בוועדת עינן. בשלב מסויים הבטיח לשתף פועלה עם מי שינסה לתקן עוול זה, אולם יותר מאוחר חזר בו ומילא פיו מים.

     

    הדו"ח המסכם של חקירת מצ"ח הוגש לפצ"ר, תא"ל אילן שיף, ב 19 בפברואר 1993. כשהפצ"ר קרא אותו, התברר לו כי הוא נמצא במצב מביך: דו"ח מצ"ח עמד בסתירה גמורה למסקנות ועדת עינן. אי אפשר היה ליישב בין שתי הגרסאות, ואפילו בדוחק. שלא כחוקי מצ"ח שלא ידעו מה התרחש בוועדת עינן, הפצ"ר ידע גם ידע. יתירה מכך: הפצ"ר ידע, כי הרמטכ"ל מסר במצ"ח עדות שונה מזו שמסר בוועדת עינן.

     

    שבעה חודשים הוחזקו מסקנות ועדת עינן ומצ"ח אצל הפצ"ר. באפריל 93 נפגשו ההורים השכולים עם רבין ראש הממשלה ושר הבטחון. הם טענו כי הרמטכ"ל מעורב בעצמו באסון, ולכן חייב שר הבטחון להורות על נקיטת הליך פיקודי נגד ג' וא'. ההורים, למעשה, תבעו שייאסר על שני הקצינים לפקד עוד על חיילים.

     

    סמי ויכסלבאום: "רבין הודה, שמוטב היה לנקוט הליך פיקודי מייד אחרי פרסום מסקנות ועדת עינן, אבל טען שנקיטת ההליך עכשיו תראה ככניעה ללחץ ההורים, ולכן עדיף לנקוט את ההליך עם פרסום מסקנות הפצ"ר".

     

    בבית-הדין יגיד אורי שגיא: "אני בצער רב קובע, שאנחנו לא יכולים להתייצב (מול ההורים) ולומר ש(אנחנו)יודעים מה קרה שם באמת. אנחנו בצה"ל לא תחקרנו וגם לא נתחקר מה קרה בהיבט המקצועי. כשאני אעזוב את תפקידי אני אגיד: הפיקוד הבכיר הזיק פה לשדירת פיקוד עצומה בצבא. הנזק הגדול – שאנחנו לא יכולים להסתכל למפקדים ביחידה (סיירת מטכ"ל) בעיניים... לתחושתי, לעולם גם לא נברר מה היה באמת בהיבט המקצועי".

     

    ב-13 בספטמבר 1993 אחר הצהרים ישבו רוב אזרחי ישראל מול מקלטי הטלוויזיה, מצפים לטקס החתימה של הסכם ישראל אש"ף בוושינגטון. זה בדיוק הזמן שמצא הפצ"ר לנכון לפרסם את החלטתו בעניין אסון צאלים ב'.

     

    הפצ"ר קבע, כי לדין יועמדו רס"ן ק', סרן א' והאלוף לוין. למעשה, ההחלטה דחתה את מסקנות מצ"ח, והלכה לפי דוח מסקנות ועדת עינן.

     

    עתה החלה מסכת מכוערת. תיאור מפורט וססגוני ניתן מפיו של אחד הגיבורים הראשיים, עמירם לוין:

     

    "הרמטכ"ל אמר בוועדת עינן שאני הייתי המפקד, ובמצ"ח אמר משהו אחר. את אורי וד' תפסו במצ"ח בשקרים. אבל להם היה קלף: הנה הרמטכ"ל אמר בוועדת עינן כך וכך... אם אני משקר (שגיא ו/או ד') אז גם הרמטכ"ל משקר... ופה הפצ"ר בבעיה. אורי נתן לו להבין שהוא בצרה גדולה מאוד עם הרמטכ"ל - אם אני (שגיא) משקר, גם הרמטכ"ל משקר. הוא (הפצ"ר) פחד שפה יהיה סמאטוכה לא נורמלית... מלחמת-עולם".

     

    כעבור יומיים הודיע דובר צה"ל כי לוין יועמד לדין, וכנראה יהיה שימוע - הליך, שבו מאפשרים לאדם שיש כוונה להעמידו לדין להעלות את טענותיו לפני הגוף המנסח את כתב האישום. זו ההזדמנות האחרונה של האיש לנסות ולמנוע את העמדתו לדין.

     

    לוין הודיע בתגובה, כי אינו רוצה שימוע, והוא מבקש לעמוד לדין. "את כל מה שיש לי אני רוצה לפרוס במשפט", אמר, לדבריו, בפגישה עם רבין.

     

    מה נאמר עוד בפגישת רבין-לוין, שבה השתתף גם ברק? לא ידוע. אולם עובדה היא כי זמן קצר לאחר מכן חזר בו לוין והסכים לשימוע.

     

    לוין מאמין, כי לפחות בשלב מסויים קיווה ברק, שיתפטר מרצונו. מאוחר יותר יספר: "אהוד הימר עלי (שאתפטר) אחרי שכתבתי לו את המכתב (אחרי האסון כתב לוין מכתב לרמטכ"ל) ואמרתי 'מה שעלי - עלי'. הוא חשב, 'אני מכיר את עמירם, הוא יקח את הרגליים וילך. אבל אחרי שאני עליתי על השקרים של שגיא וד', והלכתי אליו ואמרתי לו - פה השקרים יצאו החוצה! לא אוותר על זה! מאותו רגע הוא הבין שאין לו ברירה".

     

    לוין - שחש כי מצבו טוב - הציב, לדבריו, דרישות לפצ"ר, כדי שיסכים לשימוע. "אמרתי לפצ"ר - יש לי שני תנאים. שני הדוחות, של עינן ושל הפצ"ר - אלי. תנאי שני - או (שאני) זכאי, או בית דין".

     

    הפצ"ר היה בדילמה. מחד, כנראה, היה מעוניין בשימוע. מאידך, דרישות לוין היו קיצוניות. "הוא (הפצ"ר) אמר - אני לא יכול לעשות איתך עיסקה. אז אמרתי לו - אז אין שימוע. זרקתי אותו לכל הרוחות".

     

    לבסוף החליט הפצ"ר ללכת בקו של וין. "הוא בא ואמר", גילה לוין, "אני לא יכול לעשות איתך הסכם, כי זה אסור, אבל אני יכול שהעורך דין שלך (זוהר) ייפגש איתי ונביע עו"ד מצד שלישי ונכתוב זכרון דברים. צד ג' היתה רחל דולב (ששימשה בתפקיד הסניגור הצבאי הראשי, כפופה ישירות לפצ"ר). אמרתי - מאה אחוז! קדימה!".

     

    בעקבות זאת - סיפר לוין - נחתם הסכם, שכלל התחייבות כי לוין ופרקליטו יקבלו לידיהם את דו"ח הפצ"ר ואת כל המסמכים הנלווים, כולל עדויות שניתנו לחוקי מצ"ח. עוד הבטיח הפצ"ר, טוען לוין, "שאם הוא יחליט על משהו כגון העמדה לדין משמעתי או נזיפה, או פגיעה בעתיד שלי, הוא יודיע לי לפני זה, ואני אוכל לדרוש בית דין". כלומר, הפצ"ר רק יחליט אם לוין יועמד לדין או לאו. ככל הידוע , אין תקדים בצה"ל להסכם מסוג זה.

     

    כשדו"ח הפצ"ר נמסר לעמירם לוין הוא קרא אותו - ולדבריו הזדעזע. "הייתי בהלם", סיפר לוין. "...כל המסקנות הן בניגוד לעובדות. אני היגשתי למעלה מ 270 מסמכים. כולם סותרים את הרסה של אמ"ן... אז הפצ"ר החליט פשוט לא לצרף את המסמכים לדו"ח... דברים איומים".

     

    ה"שימוע" נמשך שלושה ימים. בסופו הודיע הפצ"ר שלוין לא יועמד לדין, אך המליץ לנזוף בו פיקודית, וזאת - לטענת לוין - בניגוד להסכם. כלומר, ההבטחה שניתנה ללוין הופרה.

     

    "הפצ"ר", טוען לוין, "הלך ליועץ המשפטי לממשלה (מיכאל בן יאיר) ולגברת בייניש (פרקליטת המדינה). אני יודע בדיוק מה קרה שם".

     

    "בעקבות זאת", מספרים מקורבי לוין, "בא הרמטכ"ל ללוין, סיפר לו שיש התייעצויות עם בייניש ובן יאיר, וכנראה הם דורשים נקיטת צעדים פיקודיים".

     

    לוין, לדבריו, התקומם תחילה על הפרת העסקה החתומה, אך בסופו של דבר נינקט נגדו הליך פיקודי משמעתי. לשם כך גוייס למילואים הרמטכ"ל הקודם, דן שומרון, ונזף בלוין. גם נגש שגיא ננקט הליך פיקודי: "שומרון נצטווה "להעיר" לו על כך שלא מינה "כפילים" למבנה המקביל שהוקם בסיירת לצורך ה"מודל". שגיא התקומם, טען כי ה"כפילים" מונו, ואף הציג מסמכים. לנוכח זאת הוחלף הנימוק להערה, אך שגיא נאלץ לספוג אותה.

     

    אגב, שימוע אצל הפצ"ר ניתן גם לק' ולא', אך הוא לא הועיל להם. והפצ"ר החליט להעמידם לדין.

     

    קרוב לשנה נמשכו ההכנות למשפטם של שני הקצינים בבית הדין הצבאי המחוזי של המטכ"ל. ההורים השכולים נדהמו, כאשר נאמר להם כי לא יוכלו להיות נוכחים במשפט.

     

    ההורים פנו לתנועה לאיכות השלטון בישראל, שהגישה בשמם עתירה לבג"צ באמצעות משרד עורכי הדין שרגא שפירא. הושגה פשרה, לפינה מונה אלוף (מיל.) יצחק חופי כנציג המשפחות.

     

    הנאשמים לקחו תחילה לעצמם עורכי-דין ידועים: דן שיינמן ייצג את רס"ן ק' וד"ר יעקב ויינרוט - את סרן א'.

     

    ק' וא', הואשמו בין היתר, בגרימת מוות בהתרשלות. העונש המכסימאלי על עבירה זו הוא שלוש שנות מאסר בפועל. למרות זאת, תוך כדי המשפט, הודיעו פתאום ק' וא', כי הם מפטרים את עורכי הדין שלהם, וכי יגנו על עצמם.

     

    ההנמקה שנתנו ק' וא' לצעד מוזר זה פורטה על ידי השופטים בפסק הדין: "...מתוך אחוות הלוחמים השוררת ביניהם הם גמרו אומר שלא להניח בידי עורכי הדין את החופש לקיים עימות. כאמור, הם מעדיפים לקיימו בעצמם, אם בכלל, באופן מבוקר, שלדעתם ישמר את ערך הלכידות היחידתית, מסורת היחידה ואחוות הלוחמים".

     

    מילים גבוהות, אבל הם הן נותנות הסבר מספיק? ההורים השכולים עונים על כך בלאו תקיף.

     

    סמי ויכסלבאום: "חשבנו שזה מוזר מאוד. איך יכול להיות שאנשים שעומדים לדין באשמה כה חמורה יפטרו את פרקליטיהם? הרי גם אדם שמשוכנע במאה אחוז בצדקתו ישכור עורך דין, במצב כזה".

     

    שלמה כהן: "זה לא מוזר בכלל. לדעתי, הפיקוד הבכיר ידע שאם יהיו בפנים עורכי דין, הם (הבכירים) לא ייצאו נקיים מהסיפור הזה".

     

    עמירם לוין טוען, כי ביקש להגיש לבית הדין מסמכים בנושא הפיקוד (בעיקר בשאלת אחריותו של סא"ל ד'), אך התברר לוי כי ההגנה והתביעה גם יחד(!) מתנגדות לכך שבית המשפט יקבל את המסמכים. ואכן, התובע הצבאי, רס"ן נרי ירקוני - הכפוף לפצ"ר - תבע בתוקף מבית הדין לעסוק רק באחריותם של ק' ו א', ולא בשאלת אחריותם הפיקודית של דרגים יותר בכירים.

     

    המיסמך הועבר לרבין  

    הסיפור המוזר במשפט היה ההזמנה ששיגר בית הדין לאהוד ברק להעיד - לא כמי שהיה רמטכ"ל ואחראי, לפחות מיניסטריאלית, אלא כ"עד מומחה"... כך התרחש האבסורד שברק הופיע כ"עד מומחה" בעניין שהוא מעורב בו ישירות, ושלגביו כבר נחקר ומסר שתי עדויות (שונות זו מזו!) אחד מעורכי הדין, שנשאל איך קרה שברק הוזמן כ"עד מומחה" לעניין שהוא מעורב בו ישירת, חייך וציטט את אמרתו של המנהיג הצרפתי ז'ורז' קלמאנסו : "הקשר בין בתי דין צבאיים לבין הצדק הוא כמו הקשר שבין מארשים צבאיים למוסיקה..."

     

    זאת ועוד: ברק דרש לקבל מראש את השאלות שעתיד היה להישאל בעניין שרשרת הפיקוד. ללוין יש הסבר לבקשה זו. "אהוד, לפני שהלך להעיד במשפט, אמרתי לו רק דבר אחד: אם אתה לא תעיד שם את האמת - אני אקרע אותך לגזרים! והוא אמר לי אל תדאג! זו הסיבה שהוא ביקש את השאלות למשפט".

     

    אמירה זו של לוין מעוררת, כמובן, תהיות קשות: איך מעז קצין לאיים על מפקדו "שיקרע אות ולגזרים" אם לא יעיד אמת? מדוע בכלל חשב שהרמטכ"ל עלול שלא להגיד אמת? ומדוע ברק, במקום לנקוט צעדים נגד הקצין החוצפן, טרח להרגיע ב"אל תדאג"?

     

    באוקטובר 1994, ניתנה הכרעת-הדין. רס"ן ק' וסרן א' הורשעו בגרימת מותם של חמשת החללים בהתרשלות, ובשימוש בלתי זהיר בנשק.

     

    שלושת השופטים, אלופי-משנה במילואים עודד מודריק (שופט מחוזי), עו"ד גלעד שר וזאב בונה, קבוע במפורש: "יש להבחין בין עניינו של רס"ן ק' לעניינו של סרן א'. האחרון חמור יותר, כל אחד מהם תחם חלק קריטי להתרחשות התאונה, אולם במעשהו הפר סרן א' נורמות התנהגות בעת שימוש באמצעי לחימה באופן בוטה ביותר" (גזר-דין, ע' 3).

     

    השופטים ציינו, שבמקרים של גרימת מוות בהתרשלות, מקובל לגזור עונש מאסר בפועל, אך משום מה, הם נמנעו לעשות זאת. על שני הקצינים המורשים הוטל אותו עונש: שלושה חודשי מאסר על תנאי למשך שנה, והורדה בדרגה אחת. מדוע לא הוטל עונש חמור יותר על א', שעניינו חמור יותר? לבית הדין פתרונים.

     

    נימוק עיקרי שנתנו השופטים לעונש הקל, עד להפתיע, היה הטראומה שסיירת מטכ"ל נתונה בה בעקבות ההסתערות על חוטפי נחשון וקסמן ז"ל, יומיים קודם לכן, שבה נהרגו החייל החטוף ומפקד הכוח המסתער, סרן ניר פורז ז"ל.

     

    השופטים מתחו ביקורת חריפה על כך ש"עד היום, שנה וחצי לאחר האסון, לא בוצע בצה"ל תחקיר מבצעי פיקודי. דברים אלה נכונים גם לעכשיו - קרוב לשלוש שנים לאחר האסון. התחקיר לא בוצע, משום שהרמטכ"ל אהוד ברק לא נתן הוראה לביצוע.

     

    בפסק-הדין נקבע שעל הדרג הבכיר חלה "אחריות מוסרית ערטילאית". ובכן, אחריותו של הדרג הבכיר, שעליה צריך להתבסס אמון שחייל צריך לרחוש כלפי מפקדו - אחריות זו הופכת לעניין פילוסופי, חסר השלכות מעשיות.

     

    עמירם לוין טוען, כי לאחר פסק הדין כתב מסמך בן 70 עמודים, אותו הגיש לרמטכ"ל, לראש אכ"א ולפצ"ר. הרמטכ"ל גם העביר את המסמך לרה"מ רבין.

     

    "קיבלתי תשובה קצה, נוראית", סיפר לאחר מכן. "לא רק 'שמע, חביבי, תרד מן העניין' אלא גם מלאה השמצות. היא נראה לי כאיום".

     

    בגילוי-לב מפתיע סיפר לוין, כי הממונים עליו רמזו לו, שמינויו לאלוף פיקוד צפון אמור להיות תמורה מלאה לכך שיסתום את הפה. "הם באו ואמרו לי על המינוי, וככה נתנו לי להבין, ש'בזה אנחנו מבינים שהפרשה נגמרה'. באו אלי עם המינוי, חשבו שהעסק גמור. אמרתי להם שאני לא אוציא את זה החוצה, אבל אמרתי - חבר'ה, העסק לא גמור".

     

    יש להדגיש, כי המינוי היחיד שניתן לעמירם לוין, מאז אסון צאלים ב', הוא אלוף פיקוד צפון, כך שדבריו יכולים להתייחס רק למינוי זה.

     

    ההורים השכולים לא הסתירו את תחושתם, כי רומו על ידי המערכת. שאול שילה: "אנחנו ביקשנו מבית הדין באמצעות בא כוחנו, שק' וא' לא יפקדו יותר על חיילים בצה"ל. לא חיפשנו נקמה. לא רצינו לראות אותם בכלא, אלא רק שישללו מהם את דרגות הקצונה. החלטת בית הדין היתה מכה קשה".

     

    ההורים דרשו הפצ"ר, אילן שיף, ומהתובע הצבאי הראשי, דן בארי, להגיש ערעור על קולת העונש, ונתקלו בסירוב. בא כוחם, עו"ד שרגע, עתר בשמם לבג"צ וטען, כי ההחלטה שלא לערער לוקה בחוסר סבירות שיקול דעת. ברוב של שניים נגד אחד נדחתה העתירה, אך שלושת השופטים כאחד גינו את הנימוק הרשמי שנתן בית הדין לעונש הקל.

     

    ההורים השכולים עדיין נחושים בהחלטתם שלא לוותר.

     

    רני שפרן: "אנחנו לא מחפשים נקמה, אבל לא ייתכן שהבכירים יתחמקו מאחריות. מה לומדים מכך החיילים הצעירים?".

     

    יוכי שפרן: "מתחייסים אלי כאל אוייבת העם. זו הרגשה איומה, אבל אני חושבת ששמרי היה רוצה שנלחם עבור האמת, ולכן אנחנו ממשיכים".

     

    שלמה כהן: "לא נשב בשקט עד אשר כל האמת תצא לאור. אני אהפוך את העולם עד אשר מר רבין והממשלה שלו יקימו ועדת-חקירה".

     

    דובר צה"ל: חומר חלקי ושגוי 

    מערכת "ידיעות אחרונות" היפנתה, באמצעות דובר צה"ל, שאלות לכל המעורבים בפרשת צאלים ב', וכן ביקשה תגובה לתחקיר.

     

    בתגובת דובר צה"ל נאמר: "עיון בשאלות שאתם מבקשים להעביר לנוגעים בדבר מעלה בבירור, כי בידיכם מצוי חומר חלקי, ישן וממוחזר, המתבסס על מידע, שחלקו שיקרי וחלקו שגוי, ולכן מסקנותיו מופרכות.

      

    "השאלות שקיבלנו מכילות במשתמע הכפשות חסרות-שחר כלפי המערכת המשפטית והשיפוטית בצה"ל, אשר חברה, כביכול, יחד עם מפקדי צה"ל, כדי להסוות משפט ולחמוק מאחריות.

     

    "אירוע צאלים ב' הוא תאונה מיבצעית קשה וכואבת, שאירעה במהלך יכולת מיבצעית חיונית לבטחון המדינה, ובמהלכה נספו חמישה מטובי הלוחמים של סיירת מטכ"ל ונפצעו שישה נוספים. מצערת העובדה שאירוע טראגי זה מנוצל בצורה צינית וחסרת אחריות, תוך פגיעה בצה"ל, במפקדיו ובמערכת המשפט והשיפוט.

     

    "אני מפנה תשומת ליבכם לחובתכם ולאחריות על-פי החוק להימנע מפגיעה בשמם הטוב ובכבודם של צה"ל, אנשיו ומפקדיו, ולהימנע מהתרשלות בהכנת הכתבה.

     

    "אירוע צאלים ב' מוצה מבחינת חקירתית, משפטית, שיפוטית ופיקודית, וההליכים שננקטו בו גובשו בעצה אחת עם הפרקליטות הצבאית הראשי, פרקליטת המדינה והיועץ המשפטי לממשלה, וזכו לגיבוי ערכאות השיפוט באותם נושאים שהובאו בפניהם.

     

    "אופיו ומורכבותו של הנושא הנדון אינו מאפשר דיון פומבי בכלל היבטיו בלי שייפגע בטחון המדינה. לפיכך הוחלט להורות לנמעני מיכתבכם בצה"ל ומחוצה לו להימנע מלהתראיין ולהימנע מלהשיב לשאלות בהקשר לכתבה זו.

     

    פרקליטו של אחד הצדדים בפרשה סיפר: "אחרי שנשלחו השאלות, רבין החליט שאף אחד מהמעורבים בנושא לא ידבר עם התקשורת. כל העסק היה בהתייעצות עם רבין. הרמטכ"ל ביקש - וראש הממשלה אישר. לא מתראיינים, לא מגיבים, נותנים תגובה אחת. הזהירו כל אחד אזהרה אישית: אם הוא ידבר- יועמד לדין".

     

    בנוסף לכך פנו קציני בטחון-שדה לכל החיילים והקצינים המעורבים בפרשה, והתרו בהם שאסור להם לדבר, ולו גם על נושאים שאין להם שום קשר עם בטחון-שדה. "מי שידבר - ייזרק מן הצבא", נאמר להם.   

     

    * * *

     

    תחקיר זה נערך בסיוע התנועה לאיכות השלטון בישראל. אף שמתפרסמים בו לראשונה מסמכים ופרטים רבים, אין הוא מתיימר לתת תמונה מלאה על אסון צאלים ב' (כך הוא מכונה, משום שכשנתיים קודם לכן נהרגו במהלך אימון באותן מתקן 5 חיילי מילואים). פרטים רבים עדיין חסויים. בצדק. אבל הטיוח והשינויי הגרסאות חייבים להחשף ולהיחקר עד תום. כבודו של צה"ל, רמתו המקצועית, אחריות של מפקדים כלי חייליהם, ומעל לכל - יושרם והגינותם של קצינים בכירים, הם העומדים כאן למיבחן.

     

    מערכת "ידיעות אחרונות" משוכנעת, כי אסון צאלים ב', והתנהגות הדרג הבכיר לאחר האסון, חייבים להיחקר במלואם, וכי מסקנות החקירה - במגבלות השיקולים הבטחוניים - צריכות להתפרסם.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עמירם לוין
    צילום: אלעד גרשגורן
    ברק מבקר בצאלים כשר ביטחון
    צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון
    מומלצים