במיסתרים נרנו הישן

מאמר שפורסם ב"ידיעות אחרונות" לפני 10 שנים ומשהו.

ללמדך שני דברים:

האחד: מה שהיה, לא יהיה.

השני: הכל יכול להיות אחרת, אילו.

פרק מספר שפעם יופיע.

רציתי להגיד "כרם היה לידידי". רציתי לומר "הבן יקיר לי אפרים", אבל אני בוחר לומר "במיסתרים נרנו הישן". מפני שכאן, בשבת אחת ראיתי את נרנו הישן שלא כבה. את ארץ-ישראל כפי שהיתה בימי אבותינו וכך נשארה עד עצם היום הזה, כמעט ללא שינוי.

כמעט ללא שינוי. כי קצת שינוי כבר יש וגם מוכרח להיות, ומפני שעוד מעט קט, את ארץ אבותיך כפי שהיתה, תוכל רק לדמיין, או לראות בתחריטים ישנים של נוסעים מהמאה שעברה.

אין על מה להתאבל, הבה יתאבלו אלה שיהיו בעתיד ויותר לא יראו את המראות האלה. ואין על מה להתאבל, מפני שבמקום להתאבל על עבר שאיננו ועל עתיד שאינך יודע מהו, קח את ההווה והתענג עליו ואפילו תענוג עם נופך של כאב, מפני שהוא כאן ועכשיו, זוהי ארץ אפרים, בין בנימין בדרומה ומנשה בצפונה.

* * *

בוא ואראה לך את הוואדי היפה ביותר בארץ-ישראל, אמר לי ידיד. אין דבר כזה, הוואדי היפה ביותר. כל ואדי יותר יפה. אבל היכן שהוא צדק הידיד. יכול להיות שוואדי זרקא הוא היפה מכולם.

אתה פונה מזרחה מטירת יהודה, מברקת, מגבעת-כוח. חוצה את ארץ הטרשים הקשה בואכה רנטיס.

עיריות גדולות פורחות, כלניות, ופרג, רקפות. ועוד עיריות ועוד כלניות ועוד פרג. ועוד רקפות. הטרשים חוגגים ולועגים לעצמם ומראים לך מה יכלו להיות אילו רצה בכך מישהו. פה ושם חלקה מעובדת להפליא המראה לך מה יכלו להיות אילו.

אינך נכנס לרנטיס. אתה פונה שמאלה אל לובאן. חלקות זיתים צפופות מאוד, ובתוכן גדרות צפופות מאוד המפרידות בין החלקות. איש איש וחלקת הזיתים שלו, איש איש וקרן בן-שמן שלו, ובין הזיתים מהלך אדם וחורש כדי לזרוע. חבל על האדמה.

בכפר כנסייה לנוצרים, מסגר למוסלמים, ויש מבניו שירדו אל מעבר לים וחזרו עם כסף ואפילו עם אשה אמריקנית או ברזילאית, ובנו להם בית חדש בנחלת אבותיהם.

מלובאן לעבוד, מעבוד לדיר-ניזאם. בין עבוד ודיר-ניזאם, תמנת-חרס. כאן נקבר יהושע בן-נון עבד השם, בן מאה ועשר שנים, ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנס-סרח אשר בהר אפרים. כן פעם קראו לה סרח ופעם חרס, וזה אותו יהושע בן-נון, שכבש את ארץ כנען.

אמרנו רקפת, אמרנו כלנית, אבל לא אמרנו יער ולא אמרנו קורנית וצתרה. היתה שנה גשומה, וכאשר יש מים בשפע הטבע מחולל פלאים. הנה לפניך צמח ירוק ולו עלים ארוכים ורכים. זאת אינה יכולה להיות קורנית, שעליה קטנטנים ומחודדים וקשים, אבל זוהי הקורנית. ואם מראיתה החיצונית יכולה להטעות אפילו בוטניקן, ריחה מסגיר אותה.

והנה בת דודתה הצתרה, ואם הקורנית של השנה במקום זה יש לה עלים ארוכים כמו עלי הצתרה, לצתרה של שנה זאת במקום זה עלים ארוכים ורכים כמו של נענע.

מכאן ועד לכביש ירושלים-שכם, ומבית זית דרומה, כל ההרים מכוסים בשפע של צתרה שלא יאמן, מאות אלפים אם לא מיליונים של שיחים, והם נותנים לכל כיברת הארץ הזאת את הריח המיוחד הזה, שגם אם תתעורר בלילה ולא תדע היכן אתה, יאמר לך הריח שאתה בארץ-ישראל.

מדיר-ניזאם אתה מדרים, בכביש הצר המולך אל לטרון. הכביש הצר אינו מיועד לאלא הממהרים לעבודה. הוא חוצב לו את דרכו כמו נחל, על פי קווי הגובה. הוא מפתל ומתעקל, ולפתע אתה מגיע אל הפלא הזה, אל ואדי זרקא.

מים זורמים.

שלווה. רק קירקור הצפרדעים ונעירת חמור מרחוק, אבל גם מקרוב.

ריצפת הנחל היא סלע מוצק, פה ושם העמיק הנחל ערוצו וחפר לו גומה, וחפר לו בריכה קטנה קסומה.

פטל. נענע. זוטה לבנה.

ראשונים בתוך המים. אבל פה ושם לא ייאמן גם דג מפזז. אינני יודע היכן הנביעה ואם יש נביעה. אבל אני רואה את המים היורדים מצפון, על צלע הגבעה, זורמים רדודים על הכביש, חוצים את הכביש וממשיכים דרומה כדי להפוך לנחל זורם. ואני רואה על ההר ממזרח מים יורדים למטה, מחזירים את אור השמש.

מצוק תלול מסוכך על הנחל ומצל עליו. בתוך המצוק, פה ושם, מערה או כוך, והם למישכן אדם או למישכן בהמה ופי המערה סגור בפי אבן בנוי. בין המצוק ובין הנחל, בוסתן וגן-ירק וגן-ירק בוסתן. בית-אבן קטן נאה עטור בוסתן, על גדות הנחל ממש. איש לבדו עם משפחתו גר כאן בחיק השלווה האלוהית הזאת. הנחל מתרחב, והוא מיטת סלע עצומה וחלקה, שבה רצים המים. ילדים בני שנים-עשר חודשים. ילדות עם מכנסיים רחבות מאוד וקשורות בקרסול, ושביס צבעוני לראשן, רועות. הילדות והילדים מנופפים לשלום. מי שמע על דבר כזה, על אנשים המנופפים לשלום.

מופיע האב צעיר רחב מאוד, נאה. הוא מוליך את הפרד שהיה רתום למחרשה אל הנחל, להשקותו, אחר כך הוא מרים את המחרשה בתנועה קלה מאוד, ועובר על הגדה השנייה, להמשיך ולחרוש את הבוסתן שבצל המצוק. שלום, הוא אומר, ומה נשמע. מה אתה זורע, אני שואל, והוא אומר שעועית.

* * *

פרפרים. לטאות. צפורים.

כאן אתה יכול לא רק לראות ולהריח את הארץ. אתה יכול לשמוע אותה. היא קולות של החי, וקריאות רחוקות של האנשים בשדה. אנשים העובדים בשדה וקוראים ומשמיעים צליל מיוחד במינו, צליל האדם.

וכאן יושב איש אפרים. כל-כך מעט אנחנו יודעים על אבינו הקדמון הזה שעקבותיו נעלמו בכלח ובחבור ובנהר גוזן ובערי מרי. הוא היה בן יקיר והוא היה עטרת גאות שיכורי אפרים. מלכיו נפלו בחרב אוייב או בחרב קושרים והקושרים שמלכו נפלו אף הם בידי קושרים. הוא גידל את הגפן ואת הזית ושתה יין בקרן בן-שמן שלו, מהנביאים שקמו לו אך מתי מעט נכנסו לספר הספרים, ובין ארם, מצרים ואשור כמעט לא היה לו סיכוי. על האובליסק השחור בעיר כלח מסופרים נצחונותיו של שלמנאסר מלך אשור, והוא היגלה את ישראל לנצח, אל דלת העם שנותרה הוסיף את בני בבל, כותה, עווה, חמת וספרווים, ומאז אין אפרים ואין מנשה.

מכאן, מן העמק הקסום הזה, אתה מדרים. זיתים במלא הדרם ממלאים את הבקעות הרכות בואכה ביתילו, כפר קטן מוריק שאינו בית אל, בית אל במקום אחר, ליד הכפר ביתין, מכאן מתחילות הגבעות להשתפל אל עמק איילון, אתה עובר מארץ אחרת אל ארץ אחרת, ואף על פי שגם כאן עדיין אתה בנחלת אפרים. הנה בית סירא, הלא היא אזן שארה, על שם שארה, שהיתה נכדתו של אפרים ובנתה את העיר וקראה אותה בשמה.

* * *

אינני יודע לאן נעלמו עשרת השבטים. אבל אני בטוח שהילדים שאמרו לי שלום בשדה הם מבני אפרים. ואני בטוח שהפלח החסון החייכני שהוליך את הפרד להשקותו במימי הנחל, הוא איש אפרים, חורש אותה וזורע אותה, חוצב בה יקב, עוצר בה שמן מזיתיו, הוא האיש שבנותיו רועות צאן בהרים, ובשבילי יושב הארץ הוא בן-הארץ. אותה ארץ, שכאן במקום הזה, עצרה את נשמתה והנה היא כמו שהיתה בימים ההם, ימי שארה נכדת אפרים.