מה קורה בחדר הטראומה של נפגעות אונס בוולפסון

בשבת שעברה התעוררה מרי קורן בחמש לפנות בוקר, והמשיכה להתכרבל מתחת לשמיכה בתחושה של הקלה. מי כמוה יודעת שליל הבילויים שבין שישי לשבת מועד לפורענות, במקרה שלה - לאירועי אונס שבהם היא מוזעקת לחדר הסודי שבבית החולים וולפסון כדי להעניק סיוע ראשוני לנפגעות. הלילה הזה, היא חשבה, עבר בשלום. בשעה רבע לשבע, 15 דקות לפני שהסתיימה הכוננות של העובדת הסוציאלית, צילצל הטלפון שליד מיטתה והאחות בחדר המיון הודיעה: "תוך ארבע דקות יגיע אמבולנס‭."‬

"בבת אחת זינקתי מהמיטה, בתערובת המוכרת של פחד, התרגשות וחרדה‭,"‬ היא משחזרת. "המון שאלות התרוצצו לי בראש. האם אפגוש עוד בחורה שרקדה במועדון ומישהו הכניס חומר מסמם לכוס המשקה שלה? האם הגיעה קטינה שמבחינה חוקית אסור לנו לבדוק עד שאחד מהוריה יגיע‭"?‬

היא גרה בחולון, קרוב לבית החולים. הכביש היה פתוח, אבל כשרצה במסדרון של המיון היא ראתה שהחדר כבר פתוח. "האחיות הכניסו אותה לשם‭,"‬ היא משחזרת. "היא שכבה על שני כיסאות, מתחת להר של שמיכות, ורעדה. כל תנועה קטנה, הזזת הראש או הרמת היד, סחטה ממנה אנחות של כאב. עד כדי כך היא הייתה חבולה. אפילו לתא השירותים שבפינת החדר היא לא הצליחה ללכת בכוחות עצמה, אמא שלה תמכה בה. במשך חמש שעות היא לא הפסיקה לדמוע. גם כשלא בכתה, הדמעות המשיכו לזלוג מעצמן‭."‬

"לא נרגעתי"  

קורן, עובדת סוציאלית זה 20 שנה, הרגישה שהאימה שחוותה הנתקפת הצעירה מחלחלת אט אט לתוכה. "במשפטים מרוסקים היא הצליחה להעביר אליי את הזוועה‭,"‬ היא מספרת. "היא הגיעה לבית החולים מיד אחרי האונס, כשהכל עוד היה

  טרי, גם בגופה וגם בזיכרונה, ואני הייתי האדם הראשון ששמע ממנה מה קרה. נתתי לה את כולי וידעתי שאת המקרה הזה לא אשכח. רק בערב, כשחזרתי הביתה וניסיתי להירגע, שמעתי שהחשוד באונס הוא המאבטח של הרמטכ"ל‭."‬

"איך נרגעת‭"?‬ שואלת אותה צילה וידברג, סגנית מנהלת השירות הסוציאלי בבית החולים וולפסון. "לא נרגעתי‭,"‬ משיבה קורן, "כל הלילה ראיתי מול עיניי את הדמעות השקטות שזלגו על לחייה. גם עכשיו אני עדיין רואה. ביום ראשון בבוקר, כשהגעתי לעבודה ותיארתי את המקרה לעובדות הסוציאליות האחרות, קצת התפרקתי. הן היחידות שמסוגלות להבין מה עברתי. הרי אסור לנו לספר מה ראינו. אפילו את בעלי אני לא יכולה לשתף‭." ‬

וידברג מהנהנת באמפתיה. "גם אנחנו שותפות בטראומה‭,"‬ היא אומרת. "זו תחושה שמזכירה פיגוע. מי שלא היה שם לא יבין במה מדובר. כשאני יוצאת מבית החולים אחרי רדת החושך, ביד אחת אני מחזיקה גז מדמיע וביד השנייה את הטלפון הסלולרי, שבו כבר חייגתי את המספר של בעלי כדי שבמקרה חירום אצטרך רק ללחוץ על מקש אחד. כשאני מגיעה הביתה אני נעמדת מול המעלית, פותחת את הדלת, לוקחת רוורס ונכנסת רק אחרי שראיתי שהיא ריקה‭."‬

"המרכז האקוטי לטיפול בנפגעי תקיפה מינית" נחנך בבית החולים וולפסון בחולון לפני תשע שנים. "גם קודם לכן טיפלנו בנפגעות אונס‭,"‬ מבהירה צילה וידברג, בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית, שעובדת בוולפסון כבר 29 שנה. "אבל עד שהוקם המרכז, הנפגעת נאלצה לנדוד בין מקומות שונים: להתייצב בתחנת המשטרה, לנסוע למכון לרפואה משפטית באבו כביר, להגיע לבית החולים במקרה של צורך בטיפול רפואי, לקבל מרשמים שאיתם יש לפנות לקופת חולים, וכל זה כשהיא בעיצומה של הטראומה. הרופאים הגינקולוגיים שלנו זיהו את הצורך בהקמת מרכז שבו מתבצע כל התהליך והביאו את המודל מארה"ב‭."‬

אחד מחדרי המיון - בין הרנטגן לחדר הגבס - עבר עיצוב חזותי. ציורי נוף נתלו על הקירות ושטיח צבעוני נפרש על הרצפה, מתחת לשולחן עגול המוקף בכורסאות נוחות. וילון כחול מפריד בין פינת הישיבה לבין הכיסא הגינקולוגי שבו מתבצעת הבדיקה על ידי גינקולוגית ורופא משפטי, שמתעד גם במלל וגם בצילום כל ממצא. בשל הרצון לשמור על כבודה של הנתקפת שמגיעה לוולפסון בכוחות עצמה, באמבולנס או בליווי משטרתי, אין שום שלט על הדלת.

"אנחנו לא רוצות שהאנשים שנמצאים במיון יסתכלו עליה ויגידו 'הנה, זו נאנסה‭,"‬ מסבירה קורן. אבל בבית החולים יש לו כינוי שנובע ממספרו בסדר החדרים. ושמו המדויק - "המרכז האקוטי לטיפול בנפגעי תקיפה מינית" - מעיד שלא רק נשים מגיעות אליו.

"בתשע שנות הפעילות של המקום טיפלנו באלפיים מקרים‭,"‬ מעידה וידברג, "עשרה אחוזים מהם גברים. שליש מנפגעי האונס הם קטינים, בנות ובנים. 60 אחוז הם נשים בגיל ‭,25 -14‬ אבל גם מקרים של אונס במשפחה מגיעים אלינו. ילדים קטנים שנאנסו על ידי אבא, סבא או אחיהם הגדולים. האישה המבוגרת ביותר שבה טיפלנו הייתה מהדרום. בת ‭.80‬ בתקופת הקסאמים באו להתקין בביתה ממ"ד ואחד הפועלים אנס אותה‭."‬

16 העובדות של השירות הסוציאלי בוולפסון נקראות לחדר הזה בשעות היום, במהלך עבודתן, ומחלקות ביניהן את תורנויות הלילה שכוללות שבתות וחגים. "לפעמים אני עושה אמבטיה לנכדה שלי, בת שש, ופתאום הטלפון מצלצל. אני אומרת לה 'ביי ביי, סבתא הולכת לעבודה‭,'‬ ומקווה שהיא לא תשאל מה אני עושה‭,"‬ מעידה קורן.

הגבר היחיד שעובד בשירות הסוציאלי לא מעורב בעבודה שמתנהלת בחדר הזה מפני ש"אישה אחרי אונס תעדיף לדבר עם אישה‭,"‬ מסבירה וידברג. "גם כשהנפגע הוא גבר, הוא יעדיף דמות נשית ואימהית מפני שמי שפגע בו הוא גבר‭."‬ לדבריה גם המשטרה משתדלת לשלוח חוקרת, ורק הרופא המשפטי שנמצא בחדר הוא זכר, "מפני שבמכון לרפואה משפטית אין אף רופאה‭."‬

ד"ר ג'וליה ברדה, גינקולוגית שלמדה רפואה באיטליה ועשתה את ההתמחות במחלקת נשים של פרופ' אברהם גולן בוולפסון, אחראית כבר שנה וחצי על המרכז. "אי אפשר שלא לקחת את הפחדים הביתה‭,"‬ היא מודה. "המכונית שלי חונה בחניון תת קרקעי והנשימה שלי נעצרת עד שאני עולה ממנו לבניין - ולהפך. העובדה שאני אמא לשני בנים לא הפכה אותי לפחות חרדתית. כשמזעיקים אותי לחדר הזה התחושה קשה. מגיעות לכאן ילדות שהחיים שלהן נגמרו. וכל מקרה מלמד אותי מחדש שזה עלול לקרות לכל אחת‭."‬

"כולנו שותפות לטראומה". מימין: וידבורג, קורן וברדה (צילום: עמית מגל)

מאשימות את עצמן  

כשהנאנסת מגיעה למרכז, מספרת קורן, היא מתייסרת בחרטה. "היא שואלת את עצמה 'למה נכנסתי למכונית, למה הלכתי איתו, למה לא חשדתי בו‭,"'‬ היא אומרת, "ואני מסבירה לה שלא משנה מה היא כן או לא עשתה. בכל מקרה לא היא האשמה. האשם הוא הגבר שעשה בה משהו בניגוד לרצונה‭."‬

"הטראומה של תקיפה מינית לא נובעת רק מהפגיעה הפיזית, אלא גם מחוסר השליטה‭,"‬ מוסיפה צילה וידברג. "בסיוע הראשוני אנחנו מנסות להחזיר לנפגעת את השליטה בגופה, בחייה וגם בהחלטותיה. אני מסבירה לה שכל מה שיתרחש בחדר הזה תלוי בה וברצונה. אם זו נערה שמעולם לא עברה בדיקה גינקולוגית היא רשאית לסרב לה או לדרוש להפסיק אותה בכל רגע נתון. ואם היא לא רוצה להגיש תלונה במשטרה, לא נדחוף אותה לכך. יש בחורות שרק רוצות לחזור הביתה ולהיכנס למיטה החמה, וזה בסדר‭."‬

"העובדה שהנפגעת יכולה להגיש תלונה בעוד שלושה חודשים לא מפחיתה מכך שעליה להתייצב במרכז שלנו בהקדם האפשרי‭,"‬ מדגישה ד"ר ברדה. "ככל שהיא תקדים להגיע, נוכל להפיק מהממצאים שעליה יותר מידע, ולמרות שהבדיקה מתבצעת יחד עם רופא משפטי, גבר, אנחנו משתדלים לבצע אותה בצורה רגישה ועדינה‭."‬

בסיום הבדיקה מתחיל הצד הטיפולי, שאף הוא מתבצע במרכז, מבלי שהנפגעת נאלצת להיטלטל בין מקומות שונים. "אנחנו מספקים לנפגעת את 'גלולת היום שאחרי' כדי למנוע הריון‭,"‬ מסבירה ד"ר ברדה. "בנוסף היא מקבלת מאיתנו אנטיביוטיקה למניעת מחלות מין, חיסון נגד צהבת ואת הקוקטייל הראשוני נגד איידס. בהמשך היא מופנית למעקב במחלקה האימונולוגית באיכילוב, ובמקרה הצורך היא תקבל את הקוקטייל במשך חודש‭."‬

לפני מספר שנים טיפלה ד"ר ברדה בילדה בת שמונה, את אותם רגעים היא לא מסוגלת לשכוח. "היא ירדה במדרגות ביתה כשגבר הגיח מהחצר ואמר שכואבת לו הרגל. היא ניגשה לראות מה קרא לו‭,"‬ היא מספרת. "כשהיא הגיעה אלינו היא הייתה קרועה לגמרי. מראה מזעזע‭."‬

בארכיונה הפרטי שמורים גם המקרים הנדירים של בחורות שביימו תקיפה. "לפני כשלוש שנים הגיעה לכאן צעירה שנראתה חבולה לגמרי, פנס בעין, שריטות וחבלות בכל הגוף, וסיפרה שאבא שלה נוהג לאנוס אותה‭,"‬ היא נזכרת. "היא לא הרשתה לי לגעת בה. בכל פעם שניסיתי להתקרב היא נרתעה, והבנתי אותה. שיערתי שהיא לא מסוגלת לשאת שום סוג של מגע. לאור מצבה אישפזתי אותה. בבוקר המחרת הבחנתי במשהו מוזר. הכתמים שעל פניה לא שינו את צבעם. גם העין לא

 הייתה בצקתית. הזמנתי עובדת סוציאלית ורופאה פסיכיאטרית והתברר שה'פנס' היה איפור. הפניתי אותה לטיפול נפשי והתיק נסגר".

המקרים האלה הם טיפה בים. רוב הצעירות שמגיעות למרכז פולטות "הוא עשה לי את זה" או בוכות: "הלכתי איתו, היה נחמד, ופתאום זה קרה‭."‬ העובדות הסוציאליות, שבדרך כלל הן הראשונות ששומעות את תיאורי הזוועה, נאלצות להתמודד לא אחת גם עם אביה של הנפגעת שעומד מאחורי הדלת וצועק "תגידו לי מי החשוד, אני הולך לחתוך לו, אני הולך לירות בו‭"!‬

"אבל יש גם קרני אור באפלה‭,"‬ מחייכת צילה וידברג. "השבוע קיבלתי טלפון מבחורה שהגיעה אלינו לפני שבע שנים. לא זכרתי את שמה. 'לפני שבע שנים נאנסתי, שבע שנים לקח לי להתגבר, עד שסוף סוף הכרתי מישהו והתאהבתי‭,'‬ היא סיפרה לי. בקרוב היא תתחתן‭."‬