מון אמור

כשהגיעה השחקנית ג'וליאן מור להתראיין בתוכנית הלילה של קונאן אובראיין לפני כשנתיים, פנה המנחה הג'ינג'י אל צופיו והבהיר: "אל תכוונו את הטלוויזיה בבית. זה פשוט גוון העור שלנו". כן, גורלה של מור בת ה־49 נחרץ כבר מזמן.

מאז שפשטה אחת הג'ינג'יות הכי מצליחות ומפורגנות בהוליווד את חצאיתה לפני 16 שנה ב"תמונות קצרות" וחשפה אדמוניות גאה ולא מתפשרת, היא תמיד מעוררת דיון מלומד בסוגיה המנומשת, לא משנה לאן תגיע. "תמיד הייתי אדמונית", היא מיהרה להבהיר לי כשנפגשנו בפסטיבל ונציה האחרון.

"כשהייתי ילדה לא אהבתי את היותי אדמונית. העדפתי שיער שחור". כך או כך, מור נושאת את שערה האדום בשיקיות מעוררת קנאה, עובדה שוודאי לא עמדה בדרכה כשנבחרה לככב ב"סינגל מן", סרטו הראשון של מעצב העל טום פורד (לשעבר מעצב הבית של גוצ'י). לפגישתנו היא מגיעה חמושה בחליפה שחורה מחטבת של פורד ומיד מתגאה: "כפי שאתה יודע, טום לא מעצב כעת בגדים לנשים, כך שאני בת מזל ויכולה להסתובב עם דגמים שטום פורד יצר במיוחד לכבודי".

מור. מהג'ינג'יות הכי מצליחות ומפורגנות בהוליווד (צילום: אימג'בנק) 

עלילתו של "סינגל מן", שמגיע אלינו בשבוע הבא, מתרחשת בלוס אנג'לס של 1962 ומבוססת על ספרו בעל האלמנטים האוטוביוגרפיים של הסופר הבריטי כריסטופר אישרווד. קולין פירת (שזכה בפרס המשחק בוונציה על הופעתו) מגלם בסרט פרופסור בריטי הומו בן 52 שחי בקליפורניה. הוא מתקשה להתאושש ממות אהובו (מתיו גוד) ומתנחם בחברת ידידתו הקרובה צ'ארלי (מור), בריטית בת 48 שמפתחת כלפיו רגשות.

"הסרט מציג סיפור אהבה שהוא לא בהכרח הומואי, אלא אוניברסלי", מסבירה מור, "הוא מדבר על אבל ועל מערכות יחסים בכלל. צ'ארלי היא אשה שחייה נמצאים בריקנות רגשית. היא לא בנויה לעשות דבר או לשוב ללונדון. היא מבוססת על אשה אמיתית שאישרווד הכיר, ובסופו של דבר אותה אשה חזרה ללונדון".

גם לך יצא פעם להתאהב בהומו?

"לא, זה לא קרה לי. אבל אני רואה התאהבויות כאלה כל הזמן. הייתי פעם במסיבה ומישהי התחילה לבכות. שאלנו אותה, 'מה קרה?', והיא סיפרה שהיא שאלה את הבחור שבו היא מאוהבת: 'למה אתה לא שוכב איתי?', והוא אמר לה: 'בגלל שאני הומו'. כשעבדנו על הסרט אמרתי לטום שסיפור מהסוג הזה קורה בעצם לעיתים קרובות. יש לא מעט נשים שמיודדות עם הומואים, וברגע מסוים ביחסים הן אומרות: 'אבל אני באמת מאוהבת בך, למה אתה לא יכול לאהוב אותי?'".

איך היה לעבוד עם טום פורד?

"אני תמיד מעדיפה לעבוד עם במאים שמגיעים מוכנים לעבודה ושיש להם חזון ברור באשר למה שהם רוצים להשיג. אם הם אכן עונים על הדרישות האלה, אני מאושרת ויכולה לבצע את עבודתי. למזלי טום היה כזה. הוא מלא אנרגיה ומאוד נהנה לעבוד. טום לא כועס, רוטן וצועק על אנשים, לכן האווירה על הסט היתה נעימה".

מור על השער של "ווג"

מדובר בחברות חדשה, או שאתם מכרים ותיקים?

"אני מכירה את טום כבר הרבה שנים. הפעם הראשונה שנוצר הקשר היתה ב־1998, כשהוא שלח לי שמלה. גיליתי שהוא איש כזה מקסים, חמוד, כיפי וקליל. מאז נפגשנו בנסיבות מקצועיות ובמסיבות. ידעתי שהוא רוצה לעשות סרט, אבל לא ידעתי במה הוא עוסק. יום אחד נתקלתי בטום בנשף מכון התלבושות של מוזיאון מטרופוליטן לאמנות, ושאלתי מה נשמע ואיך מתקדם הסרט, והוא ענה: 'אני לא מאמין שאת מזכירה את הנושא', וכעבור כמה חודשים הוא שלח לי את התסריט.

"כל פעם שחבר שולח לך תסריט שהוא כתב, אתה מתפלל שהוא טוב. לשמחתי, באמת אהבתי את התסריט של טום והוא ריגש אותי. העובדה שטום בחר חומרים מהסוג הזה מאוד הרשימה אותי. לאנשים יש דעות קדומות ותדמית מוטעית באשר לטום. בגלל שהוא עיצב אופנה נוצצת ומדהימה, הם לא האמינו שהוא מסוגל לעשות סרט מלא רגש ונשמה. ואני שמחה שהוא הוכיח להם שהם טועים".

בסרט את מפגינה כישורי ריקוד די מרשימים.

"טום אמר לי שאצטרך לרקוד טוויסט, וזה קצת הפחיד אותי. אמרתי לו: 'או, אלוהים, אף פעם לא רקדתי טוויסט'. מאחר שלא הייתי צריכה לגלם רקדנית מקצועית, אלא אשה שרוקדת בביתה, זה לא היה נורא. בסוף אפילו נהניתי מהריקוד ומאוד צחקתי כשעשיתי זאת".

מזוהה עם סרטים איכותיים ומפורגנים

מור נולדה בצפון קרוליינה בשם ג'ולי אן סמית. אביה היה איש צבא ואמה שימשה כעובדת סוציאלית. בשל עיסוקו של אביה, התרוצצה המשפחה בין בסיסים בכל קצוות הגלובוס. "זה אילץ אותי להיות מאוד עצמאית. נסעתי הרבה בדרכים והתנסיתי בהרפתקאות ובדברים חדשים", היא נזכרת.

היא למדה משחק באוניברסיטה בבוסטון, ובהמשך עברה לניו יורק ועבדה כמלצרית. באותה תקופה החלו לזרום לעברה תפקידים: היא הופיעה בתפקיד כפול באופרת הסבון "בעוד העולם מסתובב" ("זה היה בית הספר הכי טוב שאפשר לבקש ואני לא מתחרטת על כך") ושיחקה בתיאטרון.

"האווירה על הסט היתה נעימה". מור ב"סינגל מן"

ב־1993 כבשה את הקהל בהופעתה הנועזת ב"תמונות קצרות" של רוברט אלטמן בתפקיד שפתח לה דלתות ושימש לה קרש קפיצה לקריירה מוערכת ומצליחה. במהלך שנות עבודתה היתה מועמדת ארבע פעמים לפרס אוסקר (על תפקידיה ב"לילות בוגי", "סוף הרומן", "הרחק מגן עדן" ו"השעות") וזכתה בפרס השחקנית המצטיינת בפסטיבל ונציה על תפקידה ב"הרחק מגן עדן", שם גילמה עקרת בית המגלה שבעלה הוא הומו.

"בתי אוהבת לשחק עד היום עם הגביע הענק שקיבלתי", היא מדווחת.

מור המזוהה עם סרטים איכותיים ומפורגנים, בהם "ביג לבובסקי" ו"מגנוליה", לא נרתעת להופיע גם בהפקות הוליוודיות מתוקצבות היטב, כמו "פארק היורה 2". "אני נמשכת לסיפורים על אנשים רגילים. אם הסיפור טוב, לא מפריע לי הז'אנר או אופי ההפקה. לפעמים זה כיף להשתתף בסרט פעולה עתיר תקציב ולקפוץ מהחלון".

אבל מה בדיוק עשית בסרט נוראי ומביך כמו "נקסט"?

"חשבתי שהוא ייצא יותר מעניין מסתם סרט אקשן, אבל זה לא קרה. לפחות הוא שילם את המשכנתה שלי, ויש לי בית מאוד נחמד במנהטן. אני אומנם לא מכורה למותרות, אבל חשוב לי שהבית יהיה נעים ומעוצב. אני מעדיפה לחיות בניו יורק מאשר בהוליווד. אני אוהבת את השכונה ואת השכנים שלי, ומכירה את כולם. אנשים מתקשרים הרבה יותר טוב בסביבה כזאת. מאוד חשוב לי לחיות באווירה כזאת, זה טוב להתפתחות ולקיום שלי, ואני יכולה לסמוך על החברים שלי שם. זה נותן לחיים משמעות".

• עוד על ג'וליאן מור, היחסים עם בעלה שצעיר ממנה בשמונה שנים והחלטורות כפרזנטורית של חברות קוסמטיקה - בגיליון פנאי פלוס החדש