גרפומניה אוילית

בשתי מלים: איחס, מגעיל. תמרורי האזהרה מצויים כבר בתחילת הספר, למשל במשפט הבא: "התמונות שראתה בעיני רוחה עלו וגברו לצריחה ויזואלית של אומללות בלתי נסבלת שחבטה בה בעיני רוחה מבפנים". ומה שקשה כאן אינו דווקא לשונה של המתרגמת (עופרה עופר) כי אם אבני הלגו שמתוכן בונה ג'יין אשר דמות צייקנית, מעצבנת ונטולת שאר רוח ומובילה אותה לאורך סיפור שמתוח כמו מסטיק עד לסוף שבגללו נגעלתי. ואסור לי לגלות לכם מהו.

התמונות שאלינור רואה בעיני רוחה הן תמונות של בעלה הטוב ג'ון שבוגד בה. לאלינור ולג'ון יש כסף ומעמד, אין להם ילדים מפני שככה הוא העדיף, והשנים חלפו והקמטים צמחו ופתאום, בעודה מצוייה פחות או יותר בתחילת המנופאוזה, מגלה אלינור שלבעלה יש לא רק מאהבת כי אם גם בת מיחסיו עם המאהבת. שמיים, בקשו רחמים על אלינור.

צחוקים לא יהיו כאן

מה עושים סופרים עם הסיטואציה הכי בנאלית בעולם? תלוי בכשרון, כמובן. כאשר פיי ולדון כתבה את הסיפור הזה, יצא לה "אשה שטן", ספר מצויין ומצחיק נורא, אבל לג'יין אשר ולגיבורה שלה אין אפילו קמצוץ של חוש הומור. צחוקים לא יהיו כאן.

כשג'ון אפדייק כתב את הסיפור הזה, יצא לו "המכשפות מאיסטוויק", רומן שנון מאין כמוהו על ברית נשים נגד השטן המפתה אותן ובוגד בהן, וכן, הנשים מנצחות אותו בעורמה, בשום שכל ובחינניות.

כיוון שג'יין אשר שללה מן הגיבורה שלה כל אפשרות של שיפוט עצמאי, כל סיכוי להתמודדות מושכלת עם מה שהחיים מזמנים, כל נסיון להשתנות, אולי אפילו לצמוח מתוך המכה שהנחית עליה הבן-זונה כפוי הטובה, אז ברור כבר בעמוד 94 שאכלנו אותה. "עורה נשמט בקמטים כבדים, חיוורים כמוות, לאור הירח שהשתקף על הסדינים. 'ג'ון, לחשה לאט, 'ג'ון, אני מתעבת אותך. ג'ון, אני זקוקה לך. איך אני יכולה לתעב אותך ולהזדקק לך באותו זמן? מה אני אמורה לעשות? מי יעזור לי?'"

ואם לא נהפוך את הספר למחבט ג'וקים יעיל, עד הסוף נמשיך ללוות אותה, שורה אחר שורה, בכל נים דק של הקיום המורכב מזוטות אויליות ומחשבות נקמה גרנדיוזיות, עד שיקרה נס.

חבל על העצים

סופרים לא מוכשרים מרבים להמציא ניסים כדי להוציא את הגיבורים שלהם מביצת הבינוניות בה הם מדשדשים ללא מוצא, וכאן הנס הוא תאונת דרכים של ג'ון. מצד אחד זה לא רע, כי סוף סוף קורה כאן משהו חוץ מחיבוטי הנפש, על גבול ההיסטריה, של אלינור. מצד שני, קצת קשה לבלוע התערבות פתאומית של ההשגחה העליונה שגם הופכת את המנוול לחצי צמח וגם מאפשרת לאלינור לשלם לו כגמולו.

הנה ככה היא אומרת לו, בעודו מזיל ריר ומסמן בזמזם שהוא מבין אותה, אחרי שהתעורר מתרדמת: "למה נתת לאישה הפתטית, ההמונית, את מה שתמיד מנעת ממני?…איך יכולת לעשות את זה? איך יכולת לגעת בגוף המגעיל שלה, עם הבגדים הזולים והשיער המכוער? איך יכולת לזיין אותה, מנוול שכמותך?". וזו עדיין לא הנקמה עצמה. מי ששרד עד העמוד האחרון, מגיע לו לדעת בדיוק כיצד אלינור נוקמת. האם זה משנה? רק לעצים שנכרתו כדי לייצר נייר לפיסת הגרפומניה הדוחה הזאת.

הראיון המלא של שאול אדר עם ג'יין אשר מחר ב"7 ימים"