כל הגברים הוצאו להורג - בכפר נותרו 800 אלמנות

רק כאשר אתה שם, אתה מבין את מימדי השואה שהמיט סדאם על הכורדים וגם על העם העיראקי.

גם מי שאינו בקי בהיסטוריה העיראקית, יזהה את השם: זו העיירה הכורדית על גבול איראן - עיראק, שחייליו של סדאם חוסיין השמידו בגאז אלפים מתושביה.

חלבצ'ה היא סמל לשלטון הזוועה של סדאם.

עד לפני כחמש שנים התגוררו רוב הכורדים בצפון-עיראק, בכפרים ובעיירות חקלאיות קטנות. ב-1988 כשהכף החלה נוטה לטובתו במלחמת איראן-עיראק, החליט סדאם שהגיעה השעה לסגור חשבון עם הכורדים, ולחרוך את האדמה מתחת לרגלי ה"פש מרגה", לוחמי החופש הכורדים שסייעו לאיראנים.

לצבא עיראק ניתנה פקודת מבצע בסיווג סודי ביותר. המבצע שהחל באפריל 1988 זכה לשם הקוד "אנפאל", על שם הסורא (פיסקה) בקוראן, הקובעת כי מותר להרוס ולהשמיד את הכופרים ולקחת את נשותיהם ורכושם לטובת המאמינים. במילים אחרות, "אנפאל" אינו אלא מבצע "ג'נוסייד", השמדת-עם.

במהלך המבצע תקפו היחידות העיראקיות כ-8,000 כפרים ועיירות, שתושביהם היו חסרי-מגן עי רוב הגברים הלוחמי היו בהרים בשורות ה"פש מרגה". חלק מן הכפרים והעיירות נהרסו עד היסוד, אחרים - רק בחלקם. הכוחות העיראקיים צויידו בגאז חרדל, ולא היססו להשתמש בו. ככל הידוע, השימוש הנרחב והאכזרי ביותר היה בחלבצ'ה.

סדאם נקט שיטות נאציות: חלק מן התושבים הושמדו. הנותרים בחיים נעקרו מבתיהם והועברו ל"כפרים קולקטיביים" מוקפי חומות, למעשה מחנות ריכוז שכינויים "מוגעמת" שבהם שרר משטר אימים: גברים שלא הסכימו לשתף-פעולה עם סוכניו של סדאם נורו למוות. הנשים והילדים זכו לרחמים. הם הופרדו והכנסו לכפרים מיוחדים.

ביקרתי ב"מועג'מה" כזו, שבה חיות כ-800 אלמנות כורדיות. קשה היה לשאת את מבטיהן.

(צילום: רון בן ישי) 

במרתפים מתו מיד

כבד בדרך לחלבצ'ה, משני עברי הכביש החוצה עמק פורה, ראיתי כפרים הרוסים עד היסוד. לא נעשה אפילו ניסיון להסוות את ההרס השיטתי, המתוכנן. פה ושם בין החורבות, צצים כבר אוהלים של כורדים עקשניים, שחזרו למקום ב-1991, בחסות בעלות הברית.

למבקר נראית חלבצ'ה כמו עיר שכף-יד אדירה, של ענק, הונחה עליה ומחצה אותה כליל. לפני "אנפאל" היו שם בתי קומות, חנויות ומוסכים. עכשיו, רוב הגגות נושקים לקרקע. ברחוב הראשי, בתוך בוץ מעורב בשלג, הצטופפו מאות גברים באפס-מעשה ושוחחו בקולות נמוכים. בילוי יחיד במקום שאין בו תעסוקה כלשהי, חיים עירוניים או בתי-קפה. בקהל נראו מזוקנים רבים. איראנים ככל הנראה. היתה זו הפעם הראשונה בה ראיתי את מלווי דרוכים, עצבניים מעט.

נאלצנו לפלס לנו דרך בהמון. רבים מהגברים נישענו על קביים מאלומיניום. רגליהם נקטעו ממוקשים שהשאירו אחריהם חיילי הממשלה העיראקית. סדאם הורה למקש את האיזור, כדי למנוע את אלה שהצליחו להימלט בחיים מהפצצות הגאז מלשוב לעיירה. במבואות העיר מוצבים שלטי אזהרה גדולים שהציבו מפקחי האו"ם: "סכנה! איזור ממוקש בצפיפות".

הייתי רעב ועצרתי ליד מוכר קבב. לשאלתי השיב כי היה עד להפצצת הגאז ב-88.

"המטוסים העירקים הגיעו בצהריים. ישנו במרתף הבית שלנו. אחי היה בשדה. הדיביזיה של סדאם הפגיזה אותנו מבחוץ. התפלאנו מדוע אינם נכנסים לכפר.

"ואז נפלו הפצצות. לא שמענו קול נפץ, רק קול חבטה והתבקעות.

"יושבי המרתפים במקומות שבהם נפלו הפצצות שאפו את הגז ומתו מייד. אנחנו, למזלנו, היינו מחוץ לאיזור בו נפלו הפצצות. אחי הגיע פגוע מהשדה, והתמוטט בפתח הבית. ל'חנו אותו ורצנו לעבר הגבול האיראני. הוא מת לנו בידיים".

בעוד אנו מדברים ניגש אלינו גבר גדל-גוף ושואל בנימוס אם אני מעוניין לראות מישהו שנפגע במיתקפת הגאז. יש לו ילדה פגועה בבית, הוא אומר, עיוורת ומעוותת.

הלכתי איתו. המראה היה נורא. לא העזתי לצלם אותה.

"בוא, אקח אותך לגיבעה שבה קברנו את המתים", הציע.

הכנסנו אותו לג'יפ. אחד השומרים התיישב על הפגוש, כדי להבטיח שלא נעלה על מוקשים. נסענו בדרך עפר צרה, עד שהגענו לחורבות כפר קטן. ילדים שיחקו בין ההריסות, בין זנבות פצצות גז שנתקעו באדמ ולא התפוצצו ובין קברי האחים ההמוניים שנחפרו שם.

את המתים, אומרים לי, הפשיטו מבגדיהם ואת הקברים סימנו בבלוקים בצורת מעויין.

בכל אחד מ-12 הקברים ההמוניים נמצאות כ-150 גוויות. בגדי המתים עדיין פזורים מסביב.

עמדנו בראש גיבעת הקבורה. השמש יצאה. חלבצ'ה היתה פרושה לרגלינו. הרחובות הרטובים הבהיקו בשמש. חשתי אותה שעה כמט כפי שחשתי כשביקרתי לראשונה בדכאו: מועקה כבדה בגרון, שאינה מרפה ממני גם בשעת כתיבת שורות אלה.

הערב החל לרדת. מן האוהלים שהוצבו בכפר החרב, מתחת לגיבעת הקבורה, עלה ריח הפיתות בטאבון. על צלחות פח הוערמו מעט אורז, בצל ושעועית. תה שחור ההביל בספלים קטנים. הכל על טהרת קיצבת המזון המגיעה מארגוני הסיוע. מייד הוזמנו לאכול עם בני המשפחה. לא רצינו להתחלק עימם במזונם הדל, אך הם כורדים: לא יעלה על דעתם שהם יאכלו, והאורחים לא יצטרפו. התפשרנו על כוס תה ופיתה ("נען").

מתוך האוהל הבחנתי בשלוש ילדות מרוחות בבוץ הרוקדות במעגל. חלבצ'ה, גאז, קברים המוניים - שום דבר לא ידכא את שמחת-החיים הפורצת של ילדות קטנות.

הן שרו שירים לאומיים. אחת הילדון שרה משפט, ושתי האחרות עונות. "טוק טוק, מי דופק בדלת? מי דופק, אמא?" שרה הילדה.

"זה אנחנו, הפש מרגה", היתה התשובה.

"פיתחו ילדים, פיתחו, אלה גיבורינו הלאומיים. שלום וברוך בואכם", עונה ה"אם".

ועוד בית יש לשיר הזה. אלא שבמקום לוחם ה"פש מרגה", הגיבור דופק בדלת חייל עיראקי.

"אמא, זה החייל", קוראות הילדות.

"אל תפתחו, בנותיי. אני אקרא לאבא והוא ישחט אותו".

שיר ילדים. חלבצ'ה. גבול איראן-עיראק ינואר 1993.

(צילום: רון בן ישי)

מפלצות-ענק על גלגלים

יצאתי מוושינגטון לעיראק בבוקר שאחרי השבעתו של ביל קלינטון לנשיא. בגדאד עדיין כיכבה על מרקעי הטלוויזיה. מטוסים אמריקניים הפציצו סוללות טילים.

הרעיון להגיע לעיראק עלה כמה שבועות קודם לכן, בוושינגטון, שם נפגשתי עם ד"ר ברהאם סאלח, נציג האופוזיציה הכורדית הארה"ב. שאלתי אותו אם יש אפשרות שאבקר בצפון עיראק. האיש, שידע כי אני ישראלי, לא השיב. הוא רק צחק.

חודשים חלפו. בדירתי צלצל הטלפון ועל הקו היה ד"ר סאלח.

"אתה עדיין מעוניין?" הוא שאל. לא קשה היה לנחש את תשובתי.

כעבור שבוע אחרי טיסה לטורקיה, הייתי כבר מעבר למחסום הגבול בין טורקיה לעיראק, על נהר חבור, בקרבת עיירת הגבול העירקית זאחו. רישמית, האיזור הוא חלק משיטחה הריבוני של עיראק. מעשית, האיזור נמצא בשליטת הכורדים, ומוגן על ידי כוחות בעלות הברית. צבא סדאם אינט מעז להתקרב לשם. חיילי הממשלה העיראקית נמצאים רק דרומית מקו-הרוחב ה-36, הגבול שנקבע על-ידי מועצת הביטחון.

בעברו העיראקי של הגשר המתינו לי חמישה גברים בעלי שפמים אדירים, עטויים בלבוש הכורדי המסורתי - סרבל חאקי ומכנסיים נפוחים. אקדח וסכין תחובים באבנטיהם, וקלצ'ניקובים עם תוף של 70 כדורים על כתפיהם.

ידעתי מיד מי הם: לוחמים כורדים, אנשי "פש מרגה" (הנכונים למות).

מנהיגיהם, ג'לאל טלאבאני ומסעוד באראזני, הטילו עליהם לאבטח אותי בשמונת ימי המסע בעיראק. הרמתי גבה. לשם מה צריך מאבטחים באיזור הנמצא בשליטת הכורדים?

אחמד המתורגמן, מיהר להסביר, שבכל שיטחה של צפון עיראק מסתובבים אלפי "ג'אש", כינוי בוז לכורדים המשתפים פעולה עם סדאם. הם פוגעים באחיהם הכורדים - על אחת כמה וכמה בזרים.

מאותו רגע לא משו ממני החמישה. הם ליוו אותי כצל, אך הניחו לי להסתובב, לראיין ולצלם ללא הגבלה. ההגנה על האורח היא רק אחד הביטויים של הכנסת אורחים כורדית, שכמותה לא חוויתי בשום מקום אחר.

רק אחרי שסיימתי את ביקורי, ועשיתי את דרכי חזרה לשטח טורקיה, יכולתי להעריך עד כמה נזקקתי להם. במיוחד הם היו חיוניים כאשר שהיתי באיזור שמדרום לקו הרוחב ה-36, עמוק בשטח עיראק, מחוץ לאיזור המוגן על ידי בעלות הברית.

בזאחו קידמו את פני נציגי הממשלה הכורדית שהוקמה בחודש מאי השנה. הם לא הסתירו את התרגשותם מן הפגישה עם עיתונאי אורח שהגיע מארה"ב. לא, הם לא ידעו שאני ישראלי. מה שנאמר להם הוא שאני עיתונאי עצמאי הכותב עבור עיתונים באירופה ובארה"ב, וש"מאם ג'לאל" (הדוד ג'לאל, טאלאבאני) רוצה ביקרי.

הם ניגשו מיד לנושא המעניין אותם באמת: האם הנשיא קלינטון יהיה טוב או רע לכורדים. אגב, זו שאלה שחזרה ועלתה בתחילת כל פגישה בעיראק: עם פוליטיקאים, "פש מרגה", קצינים שערקו מצבאו של סדאם, סוחרים בבאזאר. ממראיין הפכתי למרואיין.

השמש כבר נטתה לשקוע כשיצאנו לדרך, לכיוון העיר אירביל. התחנה הראשונה בדרכנו הייתה העיר דהוק. זו עיר גדולה (בת קרוב למיליון נפש), כ-50 קילומטרים מדרום לגבול הטורקי.

שיר ילדים: החייל דופק בדלת, אקרא לאבא שישחט אותו"

כשחלפנו ברחובה הראשי של דהוק התקשיתי להבין את פשר השפע שנגלה לעיני: מסעדות פתוחות, מלאות עד להתפקע, כבשים תלויים על אונקלי מתכת בחלונות הראווה, שלטי ניאון מוארים, מוסיקה משתפכת אל הרחוב. לא לזה אתה מצפה בצפון עיראק.

רק אחרי שיצאנו מהעיר והגענו לצומת הדרכים המוביל אל מוסול, התברר לי, כי החגיגה בדהוק ממומנת על ידי השוק השחור בדלק, המשגשג בשוליה.

היה זה אחד המחזות המוזרים ביותר שראיתי בחיי: שורות שורות של אוהלים, שלפניהם חביות וג'ריקנים מפלסטיק. המוני אנשים הצטופפו סביבה, והמתקחו בקולי קולות. בסמוך חנו משאיות משונות, מפלצות ענק על גלגלים, שהזכירו לי את צעצועי הרובוטריקים. התברר כי אלה נהגים שחזרו מעיראק, עמוסים בדלק, והם מוכרים אותו לצרכנים הכורדיים.

הסנקציות שהטיל האו"ם על עיראק אמורות למנוע ממנה לייצא למדינו אחרות את הדלק שהיא מזקקת. אבל היכן שיש אפשרות לעשות כסף, נמצאת תמיד תושיה. הנהגים הטורקים, המובילים מזון לעיראק, מצאו בקלות דרך לעקוף את הסנקציות: הם מסירים את ארגזי המשא המקוריים, ומרכיבים על השלד מיכל מתכת ענק, שעליו שוב מורכב הארגז. עתה, במקום מיכל הדלק המקורי, שתכולתו כ-200 ליטר, יש להם מיכל של כ-5,000 ליטר.

במוסול, שם יש בתי-זיקוק מן הגדולים במזרח התיכון, אפשר לרכוש בנזין או נפט עיראקי משובח במחיר המגוחך של 6 סנט (כ-16 אגורות) לליטר. באיזור הכורדי או בטורקיה יגיע המחיר ל-60 סנט או יותר. על 5,000 ליטר יכול הנהג לעשות רווח של יותר מ-2,500 דולר, לא רע בכלל.

דהוק המשגשגת היתה נקודת האור האחרונה בדרכי אל אפילת ימי הביניים שירדה על תושבי צפון עיראק בגלל סדאם חוסיין והסנקציות של האו"ם.

ירדנו מהכביש הסלול, ועלינו על "דרך עוקפת סדאם", שהכורדים השלימו את סלילתה רק לפני שלושה שבועות. סוכני שירותי הביטחון והעירקיים הטמינו פצצות במשאיות האספקה שעברו בכביש, ולכורדים לא נותרה ברירה אלא לפרוץ בהרים נתיב חלופי, מעין "דרך בורמה".

נסענו בכביש החדש. השלג משני עבריו העמיק והלך. צללי הסלעים הענקיים ניראו כשיניים חדות המזדקרות השמיימה, מגמדות את הג'יפ הבודד, שאורותיו מאפשרים לך לראות רק מטרים ספורים קדימה בנתיב הפתלתל והצר.

ירד שלג קל, והיה קר מאוד. הג'יפ קיפץ והחליק לא פעם. זיאד, "פש מרגה" ותיק, אחז בהגה במיומנות וסיפר על העינויים שעבר אצל ה"אמאן", משטרת הביטחון של סדאן. בפשטות, ללא ניסיון לעורר רחמים, סיפר כיצד הוכחר לשתות את השתן של עצמו.

הזדעזעתי. בימים הבאים יתברר לי, כי עיראק מלאה בסיפורי זוועות כאלה. שתיית שתן אינה הנוראה שבהן.

החושך בצפון עיראק איננו דומה לחושך בשום מקום אחר, ציינתי לעצמי. הוא מוחלט. אתה ניצב על פסגת הר ואתה יודע שמתחתיך משתרע עמק בו חיים מיליוני בני אדם. אבל העמק הזה כאילו מת. לא עולה ממנו ניצוץ של אור או עשן. אף לא סימן אחד המעיד על חיים.

בתוך הדיו הסמיך הזה נסענו שבע שעות תמימות.

מאוחר יותר בלילה הגענו לאירביל. העיר היתה שרויה בעלטה מוחלטת. גם מעון האירוח שבו שיכנו אותי היה חשוך. חשמל מוזרם לכאן רק אחת ליומיים, לשעות ספורות.

שני תנורי נפט הפיצו חום קלוש. המעון הינו וילה, שבעבר שימשה את מושל המחוז מטעמו של סדאם. עתה היא עומדת לשימוש אורחי ממשלתה הטריה של כורדיסטאן. לאור שתי עששיות שהדליקו השומרים ראיתי במעומעם שטיחים רכים ועבים, פיתוחי עץ וגבס מפוארים, והרבה גרמי מדרגות וקשתות מסוגננות. בנייה עיראקית טיפוסית למי שידו משגת.

את פני מקבל קוסראת, יו"ר ועדת החוץ של הפרלמנט הכורדי, שזכה למעמד הנכבד בעיקר בשל הישגיו בשדה הקרה. בעת המרד, לפני שנתיים, השמידו לוחמים בפיקודו שבעה טנקים עיראקיים באמצעות מטולי אר.פי.ג'י.

השומרים סיפרו בהתרגשות, שבאותו בוקר פוצצו סוכניו של סדאם מכוניות-תופת בבאזאר של העיר. חמישה אנשים נהרגו. זהו חלק ממסע הפחדה יום-יומי, שמנהל סדאם נגד הכורדים, באמצעות בוגדי "ג'אש", משתפי הפעולה.

אבל קוסראת מתעניין הרבה יותר בקלינטון. מה יחסו לסדאם חוסיין? לכורדים? האם יהיה קשוח כמו בוש, או שחס וחלילה (את זה הוא לא אומר...) ינסה להגיע לפשרה עם סדאם?

התלות הזאת בארה"ב, שאני מגלה אצל מארחי הכורדים נוגעת ללב. הכורדים לוחמים על עצמאותם כבר יותר מ-50 שנה, מול עיראק, טורקיה, ברית-המועצות, ותמיד הם נכשלים. בתוך-תוכם הן יודעים כי חרף אומץ ליבם המוכה בשדה-הקרב, חרף הקורבנות העצומים שהקריבו ועוד יקריבו, גורלם הוא בידי זרים. והשאלות המודאגות של קוסראת משקפות היטב את התחושה הזאת.

למחרת בבוקר פגשתי לראשונה את ג'לאל טאלאבאני, מנהיג "מפלגת האיחוד הפטריוטי הכורדי". זו אחת משתי המפלגות הגדולות של הכורדים. השנייה היא "המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטאן", בהנהגתו של מסעוד באראזאני, בנו של המנהיג האגדי מולא מוסטפה באראזאני. לכאורה, ההבדלים ביניהם פוליטיים: באראזאני טוען, מאז מלחמת המפרץ, שזו שעת-כושר להגיע לפשרה עם סדאם. טאלאבאני, 56, כבר הספיק לראות שליטים רבים עולים ויורדים מעל במת המזרח התיכון. דמות ציורית, חמה, עם אוריינטציה מערבית בולטת.

בכנסה לביתו, המשמש גם כמטה המפלגה, הבחנתי בצלחת של טלפון לוויני. רק לעיתים רחוקות נוצר קשר טלפוני בין אירביל לבין סולימניה הסמוכה, אך אין שום קושי לטאלאבאני לנהל, כל אימת שהוא רוצה בכך, שיחות ארוכות עם וושינגטון באמצעות הלווין.

טאלאבאני, כמובן, ידע שאני ישראלי. אני, מצידי, ידעתי שטאלאבאני לא היה בדיוק חביבה של מדינת ישראל, חרף הקשרים שיש בין ישראל לבין לוחמי הנפש הכורדיים זה שנים רבות. הסיבה - טאלאבאני היה יריב קשה של הבאראזאנים, שדרכם נוצרו הקשרים בין הישראלים והכורדים. בשנות ה-70, באחת מוועידות האינטרציונל הסוציאליסטי, ביקש שמעון פרס לשוחח עם טאלאבאני, והוא סירב. אבל בוועידה האחרונה של הארגון ביקש טאלאבאני לדבר עם יצחק רבין וראש-הממשלה הפנה לו כתף קרה.

אנחנו יתומי העולם

טאלאבאני קידם את פני בשמחה מופגנת. בניגוד לאנשים, הוא אינו מודאג מן הממשל החדש בוושינגטון. לדבריו יש לו קשר טוב עם אישים רבים המאיישים תפקידי מפתח במימשל קלינטון. "הם מבינים ומגלים אהדה לעניין הכורדי", הוא אומר לי, ובאזוני הוא נשמע כמי ששורק בחושך...

במפתיע יש לטאלאבאני טענות רבות נגד בוש בימיו האחרונים כנשיא, שבהם הרה לתקוף את עיראק. ההתקפות האמריקניות האחרונות על עיראק, אומר טאלאבאני, רק חיזקו את מעמדו של סדאם גם בעיראק וגם בעולם. "האמריקנים היו צריכים להכות בבסיסי הכוח של סדאם, המישמרות הרפובליקניים, מטות שירותי הביטחון, לא בכמה סוללות טילים חסרות משמעות".

בבית מארחי בסולמניה, בלילה, אני קולט את גלי צה"ל. שם אוזניה ומתכנס עמוק בתוך שק השינה. אני בבית. למחרת מסתבר לי, שרבים מהכורדים מאזינים לקול ישראל בערבית.

לדעתו של טאלאבאני, יש סיכוי להפיל את סדאם חוסיין בהפיכה עממית, בתנאי שמדינות המערב יכירו באורח רשמי בקואליציה של סיעות האופוזיציה העיראקיות כממשלה אלטרנטיבית לזו השולטת עתה בבגדאד, ויממנו את הקואליציה הזאת.

יותר מאוחר שמעתי טענה, כי יש דרך בת-ביצוע לרצוח את סדאם חוסיין על ידי אנשים מהחוג המקורב לו. יש חוגים כורדיים הטוענים כי הם יכולים לסדר זאת. אבל לשם כך הם זקוקים להבטחה, שהכורדים יזכו לעצמאות במסגרת פדרציה שתוקם בעיראק; לסידור, שיאפשר חילוץ מהיר של משפחות הקושרים מבגדאד: ולסכום פעוט של 30 מיליון דולר. "אם יתקיימו התנאים האלה אני מתחייב לך שסדאם לא יהיה בחיים עד סוף השנה", אמר לי גורם בכיר. מעניין אם ההצעה הגיעה לבוש, ומה היתה תגובתו.

המראהו ובשפת הגוף שלו הזכיר לי טאלאבאני את אייבי נתן. הוא מרבה לצטט מדברי מדינאים מפורסמים. חביבה עליו ביותר אימרתו של נהרו, ראש ממשלתה הראשון של הודו, "אנחנו יתומי העולם". טאלאבאני מתכוון לכורדים כמובן.

כמו אצל כורדים אחרים שפגשתי, בולטת אצלו נטייה לרחמים עצמיים.

"ההרים הם ידידי האמת היחידים שלנו", אמר לי משורר כורדי בסולמניה. "אני בן 28 ותאמין לי - לא היה לי יום טוב אחד בחיי", אמר לי לילה אחד מפקד השומרים שמונה לאבטחתי.

טאלאבאני הוא איש חביב, מלא מחוות. מניח את ידו על ידי ועונה על כל שאלה באנגלית רהוטה, ללא התחמקות, ועד כמה שאני יכול לשפוט - בכנות. הוא גאה מאוד בדמוקרטיה שהצליחו הוא ובאראזאני לכונן ב"שטח המשוחרר". הוא דוחק בי ללכת לראות את הפרלמנט של כורדיסטאן, שנציגיו במתחלקים כמעט שווה בשווה בין אנשי באראזאני לאנשי טאלאבאני.

אבל עיקר גאוותו היא על האחדות שהושגה סוף סוף במחנה הכורדי. כשאנו מסיימים את שיחתנו הוא מתקשר בטלפון למסעוד באראזאני: "נמצא פה ידידנו העיתונאי, והוא מבקש לראותך". השניים מחליפים הלצות. בעבר, שיחה ידידותית כזו בין מנהיגי שני הפלגים היריבים הגדולים בכורדיסטאן היתה פשוט בלתי-אפשרית.

מטה "המפלגה הדמוקרטית הכורדית", בראשותו של מסעוד באראזאני, נמצא בראש הר, מעל העיירה סלאח א-דין. עלינו לשם מאירביל שבעמק.

הטאלאבאנים חובשים על ראשיהם כאפיות שחורות לבנות, בעוד שהבאראזאנים מתקשטים בתרבושים אדומים. אבל זה לא ההבדל העיקרי. אצל הטאלאבאנים אתה נתקל בפתיחות וחביבות מופגנת בנוסח מערבי, קצת יחצ"ני. הבאראזאנים הם אנשי הכפרים הקטנים, ההרריים והם מופנמים וקפוצי שפתיים. והבדלים אלה מתמצם באישיותם של שני המנהיגים, שפעם היו יריבים מוצהרים, וכיום יש ביניהם שותפות, אם כי מתוחה לפעמים.

מסעוד באראזאני, 46, הוא גבר קטן-קומה, שעיניו קטנות וחשדניות. לבוש סרבל ומכנסיים נפוחים, לא בגדים מערביים. בוחן אותך, זהיר-זהיר, בשבע עיניים. שוקל כל מילה.

על ישראל לא היה מוכן לדבר אל מכשיר ההקלטה. הוא המתין עד שהמתורגמן עזב את החדר, ואז עבר לאנגלית טובה למדי, שאותה למד בארבע השנים שבהן סעד את אביב, מולא מוסטפה, על מיטת חוליו בוושינגטון.

דיברנו קצת על אל"מ צורי מהצנחנים, שאימן את הכורדים; על ד., הישראלי שהיה עמו ועם אביו בשעותיהם הקשות ביותר; על רופא השיניים הישראלי שהוזעק לטפל באביו. רק אז נפתח סדק בחומה: "אני מתגעגע מאוד לאבי", אמר לי לפני שנפרדנו.

באירביל, בערב, אני חוזר ונפגש עם טאלאבאני לארוחת ערב. אני אוכל, והוא עומד מעלי ואינו חדל מלהעמיס מטעמים על צלחתי.

כיצד אתם ממנים את תקציב הממשלה, המפלגה, פעולות השיקום שאתם מבצעים? אני שואל.

"אנו גובים מיסים ומקבלים תרומות וסיוע מאירגונים בינלאומיים", הוא עונה. אחר כך מתברר, שה"מיסים" הם בעיקר דמי המעבר שניגבים במחסומי הדרכים של ה"פש מרגה" מן הנהגים המבריחים סחורות מוברחות לעיראק או מציאים ממנה נפט וסחורות אחרות. עוד מסתבר, כי בכורדיסטאן אין הבחנה של ממש בין כיסו של המנהיג לבין קופת המפלגה. טאלאבאני ובאראזאני הם אנשים אמידים, אם כי סגנון חייהם אינו מנקר-עיניים.

לישראלי, אירביל נראית כמו שילוב בין באר-שבע וחאן-יונס: רחובות רחבים ומאובקים, אדמת לס צהובה, הרבה הריסות והרבה התחלות שיקום. שירות אוטובוסים מבטא את נסיונה של הממשלה הכורדית לקיים מראית עין של שארותים ציבוריים באיזור.

בעיר אין תחנות דלק, ברחובות רואים מידי פעם נערים העומדים מאחורי ערימות של ג'ריקאנים מלאים בבנזין אירני מאיכות ירודה, בנזין עיראקי שמחירו כפול, ונפט. אלה הם המוצרים המבוקשים והנמכרים ביותר באיזור הזה, למי שידו בכלל משגת לקנותם: נפט לחימום, דלק לנסיעה.

תחת המיבצר העתיק החולש על העיר שוכן הבאזאר. היו שם דוכנים שעליהם נערמו חלקים פנימיים של מכשירי חשמל שבורים. אינספור טרנזיסטורים, קבלים, מעגלים מודפסים וחוטי נחושת. אנשים מוכנים לנבור שעות בערימות הללו, עד שהם מוצאים "ג'וק" אלקטרוני בגודל שלושה מילימטרים.

במדינה שאינה יכולה לייבא חלקי חילוף, אין ברירה אלא לקחת חמישה מכשירים הרוסים ולהרכיב מהם אחד שפועל. וזה עובד. בשיטה זו בדיוק, טוענים מומחי מודיעין, שיקם סדאם את מערך טילי הנ.מ. שלו ואת תחנות המכ"מ.

לא הרחק משם - שוק הנשק. המוני גברים מצטופפים סביב מיגוון קלצ'ניקובים, אקדחים, רובי צייד, חלקי חילוף לציוד צבאי, מישקפות ומצפנים. גבר כורדי שאינו נושא נשק, אומרים לי, כמוהו כגבר ללא שפם. קלצ'ניקוב נמכר כאן בזיל-הזול, כ-3,000 דינר, שהם כ-200 דולר בשער החליפין של השוק השחור. המקור לרובים - בעיקר מה שהשאירו חיילי הממשלה במנוסה.

הכלים שם: רובים מתוצרת בלגית, אוסטרית, "עוזי" ישראלי, ואפילו מכשירי קשר בריטיים חדישים, שמכרו חיילים עיראקיים רעבים תמורת כ-400 דולר האחד, סכום שיספיק לשלושה חודשי מחיה של משפחה ענייה בעיראק.

את הסחורה בודקים במקום על ידי טעינת הנשק והפעלתו. איש מן הציבור הגדול הנאסף כאן דרך קבע אינו מתרגש כשצרור מנשק אוטומטי חולף מעל ראשו.

במקום בו פורץ נהר הזב הקטן מתוך נקיק סלעי, בדרכו אל החידקל, בנו העיראקים סכר, שמאחוריו נוצר אגם דוכאן. לצד הסכר הוקמה תחנת כוח הידרו-אלקטרית, המספקת חשמל לכל צפון ומרכז עיראק. התחנה עצמה היא באיזור שבשליטת סדאם.

מידי פעם זוכים הכורדים לכמה שעות חשמל, ובתמורה אינן מפסיקים את פעולת התחנה. אבל גם סדאם וגם הכורדים יודעים היטב: אם יום אחד תגיע העת לקחת נקם מבגדאד, כל שיידרש לעשות הוא לפתוח את הסכר לרווחה, או לפוצצו. וכאשר יזרמו מימי הזב הקטן במלוא עוצמתם אל החידקל, תהפוך בגדאד בן לילה לוונציה.

שאלתי את טאלאבאני מדוע לא עשו זאת הכורדים גם לפני חמש שנים, כאשר סדאם טבח בהם באכזריות והתמש נגדם בגאז. "איננו יכולים לעשות זאת, היתה תשובתו, ממש כמו שמרילנד לא תפציץ את וירג'יניה. איננו רוצים לקומם עלינו את תושביה הערביים של בגדאד, שאיתם אנחנו מקווים לחיות בפדרציה משותפת בעתיד". גישה הגיונית, של אנשים היודעים כי עם כל השנאה וחשבונות העבר, נגזר עליהם לחיות אלה לצד אלה בעתיד.

לסולמניה הגעתי בשעת ערב מאוחרת. זו העיר הגדולה ביותר באיזור הכורדי. מתגוררים בה מיליון וחצי תושבים, רובם בעלי אוריינטציה מערבית. יש בה מסחר מפותח ואוניברסיטה יוקרתית. הייתי סקרן לראות את החיי הלילה בעיר הזאת, שבשטח כפולה מתל אביב ובמספר תושביה גדולה עוד יותר, אלא שקשה מאוד לקיים חיי לילה סוערים כאשר אין חשמל.

מהר מאוד התברר לי, שאחרי השעה 5 מסתגרים כל התושבים בבתיהם. בתקופה בה שלט כאן סדאם היה מואטל עוצר מייד אחרי שקיעת השמש, ומי שייצא החוצה נלקח למעצר. התושבים התרגלו לאורח חיים זה וגם היום, כשאין עוצר, הם חיים כך. למסעדות או לקולנוע הולכים עד השעה 3 אחר הצהריים. בערב מתכנסים בבית, סביב תנור נפט או מדורה ומאזינים לרדיו טרנזיסטור. לפעמים, כשיש חשמל, צופים במשדרי הטלוויזיה של המפלגה שעימה מזדהים. משוחחים על פוליטיקה גבוהה, ומשתדלים שלא לנגוע בנושאים מקומיים, רגישים. סדאם הלך אבל הפחד נשאר.

אחמד, המתורגמן שלי, הוא יליד סולמנייה. אביו היה מנתח ידוע, מעשירי העיר. בלילה בביתם, אני מצליח - להפתעתי - לקלוט את גלי צה"ל בגלים בינוניים. אני חושש שמאחרי ישמעו, שם אוזנים ומתכנס עמוק בתוך שק השינה. השידור בעברית מעניק לי תחושה שאני בבית.

אבל למחרת מסתבר לי שרבים מהכורדים מאזינים לשידורי "קול ישראל" בערבית. בעל חברת בנייה גדולה, שהגיע לביקור מבגדאד, מספר לי שאת סידור העבודה שלו הוא נוהג לתכנן לפי תחזית מזג האוויר של "קול ישראל"...

"כשהם חוזים מימטרים עזים בגולן, אני יודע שזה מגיע אליי תוך 8 שעות לבגדאד. התחזיות של החזאים היראלים הן המדויקות ביותר במזרח התיכון".

ואתם לא פוחדים להאזין לשידורים מישראל? אני שואל את מארחי היושבים בסיכול רגליים מסביב לתנור הנפט.

"לא", הם עונים. "סדאם הקים תחנות חסימה לשידורי הבי.בי.סי. ו'קול אמריקה', אבל את הרדיו הישראלי הוא לא חסם. השידורים מישראל אמינים מאוד. זה מקור מרכזי לחדשות אצלנו".

במדינה שבה חוסר הוודאות הוא מחלה כרונית יש חשיבות עצומה למקור אמין לחדשות מהעולם.

ביום שאחרי הביקור בחלבצ'ה נסענו לראות את החיילים שבשירן של הילדות הכורדיות.

ירדנו דרומה, לאורך נהר הדיאלה, כשפנינו מועדות לקיפרי, עיירה במרכז עיראק, כ-150 מק"מ מצפון מזרח לבגדאד, כ-100 ק"מ מהעיר תיכרית, שבה נולד סדאם. כאן האוכלוסיה כבר מעורבת. כורדית וערבית.

בהגיענו לקיפרי השתוללה שם סופת חול. רוח מקפיאה הרימה עמודי אבק, שחתיכות נייר וניילון הסתחררו בתוכם. נשים לבושות שחורים נשאו על ראשיהן פחי מים מהנהר, נטויות כעורבים שחורים אל מול הרוח.

מטוסים עיראקיים חלפו מעלינו בגובה לא רב. כאן אין מי שיגביל אותם. במבואותיה של העיירה הזו כבר ערוכות העמדות הקדמיות של הצבא העיראקי.

מגג של בית דו-קומתי בקיפרי, אפשר לראות ללא קושי את העמדות הללו, במרחק 200 מטרים בלבד מן העיר. הצבא של סדאם, זה שנלחם בהצלחה באיראון וכבש את כוויית והיה אמור "לשרוף את חצי ישראל", איננו נראה היום מאיים או מפחיד. הכל כאן מבטא הזנחה ועליבות. שקי החול קרועים; הסוודרים שבהם פעורים חורים גדולים; הנשק המוטל ברישול לצד העמדה. הכל מעיד על מוראל ירוד ומשמעת לקויה: חיילים אינם טורחים להצדיע לקצינים.

אחמד, שומר הראש שלי, ביקש שאתכופף. "הטנק הזה מצודד אלינו את התותח שלו" אמר. ראיתי את הצריח והתותח של ה"T-62" מעל לסוללת העפר. הצבע המתקלף על קנה התותח נראה עלוב כמו החיילים ששיחקו עכשיו בניסיון להפחיד אותנו. אבל המלווים שלי חזרו והמליצו שלא אתקרב יותר מידי לעמדות. נזכרתי בבוב סיימון, כתב "סי.בי.אס." שנשבה על ידי העיראקים לפני מלחמת המפרץ, כאשר התלהב והתקרב אליהם יותר מידי. הזכרון הזה היה מספיק בכדי לגרום לי לוותר על "קלוז אפ" במצלמה.

סדאם חוסיין מחזיק כיום בצפון עיראק 7 דיביזיות מול בעלות הברית והכורדים. שתיים הן דיביזיות של המשמרות הרפובליקניים, יחידות העילית הנאמנות לשליט. מסעוד באראזאני טוען, שאם תינתן לדיביזיות אלה הפקודה, הן יוכלו לכבוש את הערים בכורדיסטאן, אבל לא את ההר.

מסתבר שבהפצצות האחרונות של בוש על סוללת הטילים ליד מוסול, היתה בריחה של אלפי חיילים עיראקיים לאיזור הכורדי. כנראה שחששו מחידוש הקרבות. פגשתי כמה מהם באירביל ובסולמניה. אבל כשהבינו העריקים שמדובר בפעולה מוגבלת של אמריקנים, וכשראו עד כמה דל האוכל של מארחיהם, חזרו ברובם למוצבים וליחידות. קצינים קיבלו אותם בחזרה בלי מילה. לא היתה להם ברירה. קצין שחייליו ערקו עומד אצל סדאם למשפט צבאי העלול להסתיים בגזר-דין מוות. וחוץ מזה, מפקד יחידה ללא חיילים בדרך כלל מאבד את משכורתו...

למחסום על הכביש העולה מבגדאד הגיעו כמה מכוניות של כורדים, שהיו בדרום ועתה הם מבקשים לחזור הביתה. החיילים העירקיים התעללו בהם, היכו אותם, העמידו אותם בשורה, הפכו את חפציהם וכשהגיעו לצד שלנו סיפרו הנוסעים, כי החיילים גנבו מהם את כל הדינרים האמיתיים והכריחו אותם לקחת במקומם דינרים מזוייפים המכונים בעיראק: "דינרי מיקי מאוס". יש שתי גרסאות למקורו של הכסף הזה: אחת מהן טוענת כי הוא מופץ על ידי ארצות הברית במגמה לערער את הכלכלה העיראקית; גרסה אחרת טוענת כי המדפיס אינו אלא אודיי חויין, בנו המושחת של סדאם. אגב, למרבה הפלא, כסף "מיקי מאוס" זה בהחלט איננו חסר ערך. יש לו שער חליפין בשוק השחור, כמחצית מערך הדינרים הבלתי-מזוייפים.

"בירדן" אומר איש העסקים הכורדי, "אני רואה לעיתים את הדיווחים של כתבי הסי.אן.אן. מבגדאד, כאילו העיר כולה מתייצבת מאחורי סדאם. תאמין לי, העיתונאים האלה עיוורים וחירשים. הם לא רואים ושומעים שום דבר מלבד מה שסדאם רוצה שיראו וישמעו. אין להם שמץ של מושג, איך סדאן מצליח להשיג את ה'תמיכה' ההמונית שהוא מראה בטלוויזיה. ההמונים שניראים שם שייכים לקבוצות מיוחדות המוסעות ממקום למקום. ממש 'מפגינים ניידים מטעם'. יום אחד הגיעו למשרדי אנשי ה"אמאן", שדרשו לדעת מדוע אין אצלי בחדר תמונה של סדאם על הקיר. ידעתי שאם אודה שאין לי - יעצרו אותי מייד. אמרתי שנתתי אותי למיסגור במסגרת זהב. הם עזבו אותי, אבל למחרת לא היה במשרדי החברה שלי אפילו חדר אחד שלא היתה בו תמונה של סדאם.

"לסדאם, כמו תמיד, לא אכפת מה קורה בתוך עיראק. הוא מבטיח לעצמו את נאמנות כוחות הבטחון על ידי כך שהוא מתיר להם לעשות ככל העולה על רוחם. מדי יום הם מבצעים מעשי שוד, ואיש אינו מעז למחות. הם מפקיעים מכוניות "מרצדס" מבעליהן. כשצמיג מתבלה במכוניות שלהם הם כמובן לא יילכו וייקנו חדש. הם מורידים אותו ממכונית אחרת. לא אחת הם מבצעים שוד באיומי נשק.

"יום אחד נכנס אליי כמאל חסן, חתנו של סדאם, והזמין עבודה למפעל ממשלתי. הוא נותן לי להבין שכדאי שחלק מהסכום המגיע לי יוחזר כ'תרומה לממץ המלחמתי'. שנינו יודעים היטב כי בעצם מדובר בכיסו הפרטי. הכל לאור יום, ואיש אינו מתקומם. מדוע? משום שהפחד הופך אותך לרובוט. סדאם הורג עוד לפנו שהוא חושד. אצלנו אנשים לא נעלמים, כי אם מוציאים אותם להורג לעין כל".

מספר הנעליים של אלוהים

מקיפרי נסעתי לבסיס האימונים של ה"פש מרגה" ליד סולמניה, שם הם מנסים להקים עכשיו צבא מאוחד ומאורגן שיגן על כורדיסטאן. יש להם נשק, שלל וקלצ'ניקובים. לכבודי התקיים תרגיל של התקפת מחלקה על מוצב עיראקי ישן. חיילים בלבוש מסורתי מכל הבא ליד, ללא מדים. מתוך שבעת פגזי המרגמה שנורו, ארבעה היו נפלים. חלק מהנשק כלל לא פעל. מחזה בהחלט לא מעודד.

מי שמאמנים את הצבא הזה הם עריקים, קצינים עיראקיים ממוצא כורדי, שעדיין לובשים את מדי צבא עיראק. הם השתתפו במלחמת איראן-עיראק בחזית בצרה, וראו איך הפעילו את גז החרדל נגד המסות המסתערות של האיראנים.

סרן רחים מוחמד, לשעבר קצין בדיביזיה מס' 26 של הצבא העיראקי. אחרי שנשבה בכוויית, הליט לא לחזור לצבא ובמקום זאת הצטרף לכורדים. גבר מרשים, יפה-תואר. "אני נאמן לעיראק, לא לסדאם", הוא אומר.

חזרתי לסולמניה, שוב ערכו לכבודי סעודת מלכים. המחזות הקשים שראיתי בחלבצ'ה עוררו אצלי רגשות אשם. קיבות כבש ממולאות אורז וצימוקים, כופתאות כורדיות בגודל של כדורגל קטן, ראשי כבש שעיניהם מציצות בי בחיוניות ומגבירים את המחנק בגרון. אבל לא יכולתי שלא לאכול. המארחים לא הסירו ממני עין. למחרת קמתי חולה.

יצאתי לסיור בתחנת הטלוויזיה של האיחוד הפטריוטי הכורדי. בניין קטן, שעל גגו צלחת לווין הגונבת תכניות מכל העולם. בחדר העיקרי בו מתבצע הדיבוב לכורדית לסרטים וליומני החדשות. יצאתי עם צוות שהכין כתבה לתכנית ילדים: ראיון עם מצחצח הנעליים המספר על יום-עבודתו.

מצחצח הנעליים, מקצוע חסר כבוד אצל הכורדים, הוא הסמל להשפלתם ולהפיכתם לפליטים. נזכרתי בקלטות ששמעתי עם המלווים שלי בשעות הנסיעה ברחבי עיראק שרקו ברקע, שר התרבות בממשלה הכורדית, קורא בפאתוס פואמות שחיבור, ומלווי חוזרים אחריו, מכירים היטב את המילים.

"בוא השליט, הגנב, הסרסור ואצחצח את נעליך", קורא בקע בפואמה שלו על מצחצח הנעליים. "בואו כולכם ואצחצח לכם. וביום שאמות, אמא, האם ירשה לי אלוהים לצחצח את נעליו? כל מה שאני רוצה לדעת, אמא, ככורדי הנאמן לעצמו, הוא מה מספר הנעליים של אלוהים...".

למחרת יצאתי למסע בדרך חזרה. שוב עלינו באותה דרך-לא-דרך להרים, לכיוון הגבול הטורקי. ירד שלג. חלפנו ליד אישה ושני ילדים שעמדו בשדה. האשה קוששה עצים להסקה וקצרה עשב במגל. עצרתי לצלם. כשמלווי החמושים ירדו מהג'יפ קפאו הילדים על מקומם. ראיתי את האימה נשקפת מעיניהם.

הילדה החלה לבכות וצעקה "אבא, אבא". אימה ניסתה להרגיע אותה, אך היא המשיכה לבכות. בשבילי היתה הילדה הזו תמצית הכל. העליבות, המסכנות, אין האונין וחוסר הוודאות. תמצית ההוויה של צפון-עיראק, חורף 93', שליוותה אותי כל הדרך הביתה.