האם את שומרת על בתך או חונקת אותה?

יום בהיר, שטוף שמש, כל ילדי כיתות ד' כבר מסודרים בשני טורים ארוכים. הם לבושים בבגדים צבעוניים ושקועים בתחרות – מי מעיף את הכובע שלו גבוה יותר ורחוק יותר, ותוך כדי כך נדחפים ודוחפים אחד את השני לעבר שער היציאה של בית הספר.

ואז הופיעה בשער בת כיתתם, נינה (כל השמות בכתבה בדויים), בתלבושת אחידה, עם ילקוט בית הספר, שבתוכו מסודרים בקפידה הספרים והמחברות לפי מערכת השיעושים של אותו היום. היא נעמדה בצד, מכונסת בעצמה ומבוישת.

המחנכות והמורות המלוות ניסו להחזיר את התלמידים לשורות – אך ההתלהבות וההתרגשות של התלמידים לפני היציאה לטיול היו חזקים מהן. לפתע השתררה דממה. המנהלת הגיעה לברך את התלמידים לפני היציאה ולהזכיר להם שוב את כללי הבטיחות. בעודה סוקרת בעין בוחנת את התלמידים – היא הבחינה בה.

"נינה, מה קרה? מדוע את עם תיק בית הספר? שכחת שיש לנו טיול היום?" הילדים הפנו את מבטם לעברה. לראשונה, מבחינים בקיומה ובחריגותה. צחוק כבוש נשמע בין שורותיהם.

נינה, בעיניים מושפלות, ניסתה לנמק את הסיבה, אך המילים החנוקות נבלעו בין הצחוקים והרחש, שנשמעו כמו זמזום שהלך והתחזק מכיוון הילדים.

מוטרדת מאוד, פנתה המנהלת לתמי, מחנכת הכיתה, וקראה לה הצידה: "את דיברת עם ההורים של נינה? הם יודעים שיש טיול היום?"

תמי רכנה לעבר המנהלת ולחשה על אוזנה הסבר קצר. לתוך המעגל שלהן הצטרפה גם המחנכת השנייה. נפתחה התייעצות עירנית, שבסופה החליטה המנהלת לקחת את נינה למזכירות.

מכיוון שההמתנה התארכה, החלו תלמידים ספורים לפתוח את התיקים ולהתפאר בכמות הממתקים שהביאו עימם. תוך כדי כך, נפתחו השקיות והחלו להישמע ההערות האופייניות: "הי, אל תהיה קמצן. תביא גם הנה", "גם לי יש מזה", "זרוק לי חתיכה..."

בחדרי

התלמידים יצאו לטיול. הנחתי את ידי על כתפה של נינה והזמנתי אותה אלי לשיחה. במשך דקות ארוכות זלגו דמעות מעיניה. היא מיאנה להתנחם גם כשליטפתי את ראשה וחיבקתי אותה. ביבבות חנוקות היא חזרה ואמרה: "אני אשמה. לא הייתי צריכה להגיע היום לבית הספר".

"אשמה במה?" שאלתי. "מה הפשע בכך שהגעת לבית הספר?"

נינה השיבה: "אמא אמרה לי שלא אוכל לצאת לטיול. היא ביקשה שאשאר בבית עם סבתא".

"מה הסיבה שאת לא יכולה לצאת לטיול?" שאלתי.

"אמא מפחדת שאצא לטיולים. היא אף פעם לא מרשה לי לצאת".

"גם בשנים קודמות לא יצאת לטיולים?"

"כן. כשיש טיול אני לא מגיעה ואח"כ אמא כותבת לי פתק שהרגשתי לא טוב..."

לדבריה, היא דווקא אוהבת טיולים. כשסבא היה בחיים היה לוקח אותה לטיולים לקטוף פטריות ליד הבית. זה היה אז, כשגרו שם רחוק ברוסיה. לפני 3 שנים, אחרי שסבא נפטר, החליטו להגשים את חלום חייו של סבא ולעלות לישראל. מאז שהגיעו, אמא מסרבת שתצא לטיולים. היא אומרת שבארץ מסוכן, שיש פיגועים והיא מפחדת.

"מדוע אם כן הגעת הפעם לבית הספר?"

"קיוויתי שאולי אמא תשנה את דעתה אם תלחצו עליה..."

הפגישה שלי עם אניה (אמא של נינה) הייתה מלווה במתורגמנית. בקול תקיף והחלטי הודיעה אניה שהיא לא תאפשר לנינה להשתתף בטיולים: "נינה היא בת יחידה, אחרי שנים של עקרות. אני לא יכולה להרשות שיקרה לה משהו מסוכן". היא אמרה שהיא מגוננת על בתה מכיווון שהיא אמא טובה.

ההבדל בין פינוק לחסות יתר

דינה ברוצקי (מטפלת ומעבירה סדנאות להורים) טוענת במאמרה: "פינוק וחסות יתר", שהתנהגות הורית המדגישה הגנת יתר, מפתחת אצל הילד חוסר יכולת ואי מסוגלות להתמודד עם החיים. לדבריה, התופעות של התנהגות הורית במקרים של פינוק וחסות יתר הן די דומות והרבה פעמים חופפות.

היא מבחינה בין שתי התופעות, כאשר: פינוק יתר מדגיש את המרכזיות של הילד. ההורה מנסה בכל דרך למנוע מהילד להתמודד עם קשיים על ידי כך שהוא פותר את קשייו במקומו. "ילד מפונק, שפותרים לו בעיות שהוא יכול לפתור בעצמו - מועבר לו מסר שהחיים יתאימו את עצמם אליו, ובעיותיו תיפתרנה ע"י אחרים. כשזה לא קורה, הוא חש מקופח".

הורים שנותנים חסות יתר, מגוננים יתר על המידה מפני סכנות. המסר לילד הוא: העולם בחוץ אכזר ומסוכן ואין לך את הכלים להתמודד איתו. "ההורים רוצים למנוע מהילד מצוקה וכאב, אך בכך הם מונעים ממנו תהליך של הסתגלות לחיים. כשזה קורה, הילד חש חסר אונים ותלותי בצורה קיצונית בהוריו".

בהקשר זה, אני רוצה להביא כדוגמא את ההורים השכולים, שעומדים בפני דילמה – לנוכח הלחץ של ילדם - האם לחתום על מסמך המאפשר לו/לה להתגייס ליחידה קרבית? מצד אחד ההורים חוו שכול קשה והם מפחדים להתמודד עם הסכנה האורבת לו/לה. ומצד שני, יש להם רצון לאפשר לילדם להיות כמו כולם ולא לחנוק אותו בהגנת יתר. במקרה זה אפשר להבין את חסות היתר של ההורים השכולים ולהזדהות איתה, אך אפשר גם להבין את ילדיהם הרוצים להשתחרר מתלות זו. יתכן וזה קורה לילדיהם כי באופן טבעי הם מאמינים שמסלול זה עשוי לרפא את פצעיהם ולאפשר להם להתמודד עם החיים בכוחות עצמם.

טובת הילד?

ד"ר טובי בראונינג (מטפלת הוליסטית) טוענת שההורים, כמו הילדים, מונעים ע"י צורך בתחושת השייכות, והרבה פעמים באופן לא מודע אנחנו מלבישים את הצרכים שלנו על דרכי החינוך שלנו. תחת הכותרת של "טובת הילד" אנחנו בעצם פועלים לסיפוק הצרכים שלנו. כדי לטפל בבעיה, חשוב לזהות את המניעים של ההורה שמגונן יתר על המידה.

אניה חששה לאבד את ילדתה היחידה אחרי שנים רבות של עקרות. היא השליכה על נינה את פחדיה ומצוקותיה שמא יקרה לילדתה אסון. בעוד שכולנו חרדים מפני הסכנה שיקרה חס וחלילה לילדינו וליקירינו אסון, הרי אנחנו בכל זאת מאפשרים להם להתמודד עם החיים תוך מחשבה ואמונה אופטימית שהדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר. שהרי אהבה חונקת ודאגת יתר לא מגוננים מפני סכנה אלא משדרים: "אני לא סומך/ת עלייך".

ההתמודדות

כדי לעזור לנינה, הייתי צריכה לשחרר את אניה מהחרדה שהציפה אותה. בתהליך שכזה היא הייתה צריכה לעשות הפרדה בין הצרכים שלה לצרכיה של נינה. עברתי עם אניה תהליך ארוך ועמוק של שינוי בעמדותיה. בשלב ראשון, היא הסכימה שנינה תצא לטיולים כשהיא מצטרפת כהורה מלווה. בשלבים הבאים, היא למדה לאט לאט לשחרר את נינה ולסמוך יותר על היכולות שלה להתמודד עם סכנות.

לדברי ד"ר בראונינג: כדי להיות הורה טוב ותומך לילדים שלנו, כדי לשחררם מהתלות בנו - אנחנו חייבים קודם כל ללמוד להיות "הורים" טובים לעצמנו, לסמוך ולבטוח בעצמנו, לפרגן לעצמנו, לרפא את פצעינו, לעבור את תהליך ההתבגרות שלנו כהורים.

איך אתם רואים את הדברים? איפה עובר הגבול שלכם בין שמירה לגיטימית על הילדים לבין גוננות יתר לא בריאה? אשמח לשמוע את דעתכם.

• ד"ר רותי בן זאב, יועצת חינוכית, נשואה ואמא לשני בנים, מומחית ובעלת ניסיון עשיר בייעוץ לילדים והורים בנושאים חינוכיים. לכל הכתבות בסדרה.