קלאשיקה

21 בספטמבר 1979. על הבמה באולם הפלדיום בניו יורק עומדים חברי הקלאש ומנסים נואשות לקבל איזשהו פידבק מהקהל שיושב בנימוס במושבים. בצד הבמה עומדת צלמת המגזין NME, פני סמית. נותר לה פריים אחד בסרט, והיא מתכוננת לקפל את הציוד וללכת. אבל משהו בחוסר השקט של הבסיסט פול סימונון תופס לה את העין, והיא מחליטה להישאר.

לסימונון יש סיבות להיות עצבני. משהו בסאונד של הבס מציק לו, והאדישות של הקהל מוציאה אותו מדעתו. אם זה לא מספיק, אז כל העניין עם לכבוש את אמריקה לא הכי הולך בינתיים. להקות פופיות יותר שצמחו מהפאנק האמריקאי - כמו בלונדי וטוקינג הדס - כבר מצליחות לא רע במצעדים ובתחנות הרדיו, אבל לבריטים עדיין קשה. בטח אחרי האדמה החרוכה שהותירו שם הסקס פיסטולז שנה קודם לכן, בסיבוב עתיר השערוריות שלהם במדינות הדרום. לסימונון, ערס מבריקסטון במהותו, עולה הקריזה ברגע אחד. הוא מניף את הפנדר בס שלו ומטיח אותה בעוצמה בקרשי הבמה, פיט טאונסנד סטייל. בדיוק בשבריר השנייה שהגיטרה שלו מתנדנדת בין חיים למוות, סמית נותנת את הקליק שלה. כעבור שלושה חודשים ישחררו הקלאש את האלבום השלישי שלהם, London Calling, ימציאו מחדש את עצמם ואת הפאנק, ויכבשו סופסוף גם את אמריקה. עכשיו היה להם גם צילום קאנוני לא פחות לשים על העטיפה.

"יופי, עכשיו הנהג יזיין לנו את המוח שעה על ביבי"

(צילום: אימג' בנק / GettyImages) 

היום, 14 בדצמבר, מציינים 30 שנה לצאתו של London Calling, והקונצנזוס לגביו גורף. ברשימת 500 האלבומים הגדולים של ה"רולינג סטון" הוא תופס את המקום השמיני, הרחק מ־Never Mind the Bollocks של הפיסטולז (מקום 41), ובעצם מכל אלבום פאנק אחר. על פי רוב מסבירים את ההצלחה שלו בגיוון הסגנוני; הרי מדובר בעצם במסע מודרך בשורשי הרוקנרול. מבלוז וג'אז, עבור ב־R&B וסול וכלה ברוקבילי, עם קפיצות (לגמרי לא טריוויאליות לזמנן) לסקא ולרגאיי ג'מייקניים. אבל אם תשאלו אותי, זה רק חלק מהתמונה הכוללת. חלק אחר, חשוב באותה מידה לאפקטיביות ארוכת הטווח של האלבום הזה, הוא שהקלאש לא רק הביאו פה את המאסטרפיס שלהם. הם גם יצרו חיה חדשה לגמרי: אלבום פאנק עם לב ונשמה.

שני האלבומים הקודמים של הקלאש עוד היו סטרייט־פאנק על בסיס הנוסחה של שלושה־אקורדים־רצח־בעיניים מיסודם של הסקס פיסטולז. אבל הפיסטולז כבר היו

 היסטוריה ב־1979, והעסק היה מוכרח להשתכלל. בשלב הזה כבר קם דור שני למהפכה, שלקח את האגרסיות ואת גישת הנו־בולשיט והלך איתן הלאה. במנצ'סטר ניסחו איאן קרטיס וג'וי דיוויז'ן את הגל החדש הקודר של ערי התעשייה; מאדנס והספיישלס שיחררו אלבומי בכורה שהלבישו אנרגיות של פאנק על מקצבים ג'מייקניים; ומהצד הפופי של התמונה צצו הרכבים כמו הקיור, הבאזקוקס, הג'אם ועשרות אחרים. גם פוליס, לדאבוננו.

כדי לשרוד בעולם החדש הזה, גם הקלאש היו מוכרחים לחשוב אחרת. וכיוון שהיו מוזיקאים מלומדים יותר ממה שנרמז מהפוזה המרושלת, הם הלכו על שואוקייס מרשים של יכולות כתיבה, נגינה והפקה - מהלך שנתפס בשעתו כהרפתקני, אפילו מסוכן בהתחשב באנטי המובנה של הקהל לפאנק שמריח ממעט תחכום, שלא לומר התחכמות. זאת היתה יומרה לא קטנה, אבל בדיעבד היא השתלמה: האלבום שימר מספיק מרוח הפאנק כדי לא לנכר את הקהל האדוק, וגם היה מספיק נגיש כדי למשוך קהלים חדשים שלא היו מתקרבים לקלאש בגירסתם המקורית והלוחמנית.

עם הסיכונים המוזיקליים נמנים בין השאר סקציית הנשפנים ב־Rudie Can't Fail, הפסנתר הגרנדיוזי אה־לה פיל ספקטור שפותח את The Card Cheat, וגם הרגאיי האפלולי של פול סימונון, Guns of Brixton. שתי הרצועות שבהן תופס מיק ג'ונס את עמדת הסולן, Lost in the Supermarket ובמיוחד Train in Vain, בכלל עדינות במידה מפתיעה. אבל זה רק חצי מהסיפור, כי החלק הארי בלב ובנשמה שהזכרתי קודם נמצא בטקסטים של ג'ו סטראמר, ובדמויות האנושיות שממלאות את השירים: הפושע הנמלט ג'ימי ג'אז, סוחר הסמים השנוא־אהוב ב־Hateful. האלבום מלא בסיפורים קטנים כאלה, ואם לצמצם את האפיל של London Calling לדבר אחד ויחיד, אז זה בדיוק זה: אוסף של סיפורים אנושיים קטנים בפורמט של שירים, שמצליחים לגעת בלב באותה מידה שהם מזיזים את הראש והרגליים. זה משהו שאף להקת פאנק אחרת לא השיגה מעולם. לעזאזל, כמה להקות רוק סטנדרטיות בכלל התקרבו לזה?

לסיום, אזהרה: כרגיל במקרים כאלה, חברת התקליטים מציינת את היומולדת העגול לאלבום במהדורה מיוחדת עם כל מיני תוספות מיותרות. ושוב כרגיל, אני ממליץ בחום לא ללכת על זה. קודם כל, בגלל שאלבומים מהסוג של London Calling לא זקוקים לתוספות. הם מושלמים בדיוק כפי שהם. שנית, מפני שכל העניין נוגד מהיסוד את הרוח הפרולטרית של סטראמר והקלאש, שבשעתם אפילו התעקשו למכור את האלבום המקורי הכפול במחיר של תקליט בודד. ולבסוף, כי במקרה הספציפי הזה, המהדורה החדשה פשוט זהה לגמרי למהדורת החצי־יובל שיצאה רק לפני חמש שנים. אז באמת שחבל על הכסף.