האשה צריכה להתחרות מול אתרי הפורנו?
בלחיצת עכבר עולות על המסך שלל נשים מושלמות מכל גיל וצבע. קשה לעבור מהנשים הווירטואליות החלקות, החתיכות, עם החזה המוצק והבטן השטוחה, אל בנות התמותה המתרוצצות במטבח או בחדר השינה. בנוסף לתחרות האימתנית שבחוץ, אנחנו צריכות גם להתחרות בנשים וירטואליות מכל רחבי הגלובוס
נשים, למרבה הצער, צריכות להשקיע רבות במראה שלהן כדי לעמוד בסטנדרטים חברתיים מחמירים. רוב הגברים, מצד שני, בטוחים או מעדיפים להאמין שנשים נולדו חלקות למשעי, מאופרות מלידה, ושיערן מתבדר ברוח ללא פן או טיפוח ושום שיערה לבנה לא צומחת על ראשיהן. שכולן אמורות להיראות כמו אנג'לינה ג'ולי או בר רפאלי, ומי שלא – היא, למזלה הרע, יוצאת הדופן ולא חלק מהסטנדרט הנשי הממוצע.
לנשים יש שיער על הרגליים? הן מסירות את השפם? מגלחות את בית השחי? מטבען הן לא דקות כגבעולי סוף המתבדרים ברוח? לא יכול להיות, יפערו פיהם מרבית הגברים התמימים. ואנחנו לא נוטות, מסיבות מובנות, לגלות את האמת.
חוש ההישרדות שלנו מנחה אותנו לא לשבור את הקונספט הנ"ל: נולדנו יפות ומדהימות, ואנחנו לא משקיעות שקל או דקה במראה המלבב שלנו. שיאמינו הגברים. למי אכפת?
הבעיה מתחילה כשגרים ביחד. אחרי הכל – קשה מאוד להיות מושלמות מסביב לשעון. באינטנסיביות יומיומית עלול בן הזוג לגלות שתקציב הטיפוח החודשי הוא חלק משמעותי מהמשכורת, ושהאשה שלו נעלמת למספר שעות כל חודש בגלל מפגשים מהסוג השלישי עם הקוסמטיקאית והספרית שלה.
יש נשים שמעדיפות לטפח את עצמן בבית. למה להוציא כל כך הרבה כסף אצל הקוסמטיקאית כשאפשר למרוט לבד את שיער הרגליים, לנדף את פלומת השפם עם חוט או לצבוע את השורשים הלבנים באמבטיה? הבעיה היא שאת כל זה אנחנו מעדיפות לעשות כשבן הזוג לא נמצא בסביבה. רק בטווח ביטחון אפשר להסתער על רצועות השעווה, הפינצטה, בקבוקי החמצן וצבעי השיער, כדי שכשהוא יחזור הביתה נעמוד מולו מושלמות כפי שהוא מאמין שאנחנו.
המפגש האינטימי עם החברה שלי מגלה שיש שני סוגים של גברים: כאלה שנעדיף למות מאשר להיתפס לידם עם שערה אחת מיותרת, וכאלה שאין להם בעיה לקבל את ה"דפקטים" שלנו ויעשו איתנו אהבה גם אם אפשר לעשות לנו צמות ברגליים. כאלה שלא נעז לעשות איתם סקס בתאורה מלאה שמא יבחינו שרמת הצלוליטיס שלנו בסיכון או שהחזה שלנו החל להתמסר לכוח המשיכה, לעומת אלה שאין להם בעיה לקבל כל קילוגרם מיותר שמטפס עלינו על מנת להישאר.
וכאן נשאלת השאלה – איזה גבר עדיף למערכת היחסים? כזה שלא מוטרד מכך שלא הוצאת שיער כבר חודשיים, שישמח לצבוע לך את השיער בעצמו, שיישב לידך באדישות אגבית כשאת מוציאה את השפם והגבות, או זה שאין סיכוי שתרצי שידע שהאינקוויזיציה הספרדית מבקרת אצלך באופן קבוע?
לכל סוג יש כמובן יתרונות וחסרונות משלו.
נתחיל בגבר האדיש: איתו אנחנו לא בלחץ, לא במתח, לא בודקות במקלחת אם איזו שערה בודדת החליטה להגשים את עצמה בלי תיאום מראש. איתו אנחנו לא מוטרדות מדי מהמראה שלנו. נרשה לעצמנו ללכת לישון עם הטרנינג הכי מהוה וחסר סקס אפיל, לבושות בתחתוני הסבתא שלנו מימי הטירונות. נרגיש חופשי לספר לידו לחברה שהרגליים שלנו כבר מקבלות מראה של בעל חיים בסכנת הכחדה ושהשיער שלך לא פגש צבע כבר יובלות. והוא ימשיך בשלו, לא מוטרד בעליל שהאשה איתה הוא חולק את מיטתו לא עונה בהכרח על דרישות הקונספט החברתי המלחיץ.
אנחנו יודעות שהוא יקבל אותנו כמו שאנחנו, אז למה להתאמץ?
הכל נשמע נפלא, נכון? אז איפה בעצם המלכוד? הבעיה היא שהוא לא מאתגר אותנו. איתו אנחנו לא צריכות להתאמץ לקנות את הלבנים הכי סקסיים, ללכת למכון כושר כדי לשרוף את הקלוריות שבלסנו בסוף השבוע, למרוח את קרם הגוף המבושם שעומד ללא שימוש בארון. אנחנו יודעות שהוא יקבל אותנו כמו שאנחנו, אז למה להתאמץ? וככה אנחנו הולכות ומזניחות את עצמנו בשמחה, כי למי באמת יש אנרגיה אינסופית לטיפוח אכזרי?
הוא, מצידו, גם יחשוב שגידול כרס הוא סוג של תחביב ולא יבין שסוודרים סורגים מצמר של כבשים ולא משיער גוף. כמו שהוא מקבל אותך כאשת מערות, כך גם הוא ירשה לעצמו להישאר אדם קדמון מבחינת המראה החיצוני שלו.
לאט לאט הסקס יהפוך לטקס וירטואלי יותר מאשר להגשמה פיזית, ואם הוא כבר יתבצע, לא תהיה שום בעיה לעשות את האקט בלי שום משחק מקדים, חפוז וגמרנו, כל אחד בתוך הטרנינג שלו בכפיות הפוכות.
ועכשיו לגבר המכחיש: איתו אנחנו כל הזמן במתח חיובי או שלילי (תלוי בנקודת המבט). אנחנו קונות את הלבנים הכי סקסיים, רצות מהקוסמטיקאית לספרית, מבקרות בקביעות במכון הכושר כדי לא להעלות גרם מיותר על גופנו. אנחנו רוצות למשוך אותו, לאתגר אותו. הוא לא ממש נותן לנו מנוח, שכן איתו מנוחה פירושה שבירת המיתוס שאנחנו נשים מושלמות כפי שגברים רוצים להאמין שאנחנו.
שמעתי על נשים שנשואות שנים רבות שקמות כל בוקר חצי שעה לפני הבעל, מסתדרות ומתאפרות, כדי שהוא לא יפגוש אותן לא מטופחות בטעות, שלא יחזה בהן מתעוררות סתורות שיער וחסרות ליפסטיק ואולי יפסיק להימשך אליהן פתאום אחרי 20 שנה. אחרי הכל, בחוץ בכל זאת מחכות ברעב מתגבר והולך מספר לא מבוטל של פרגיות עסיסיות ו"מושלמות".
כמו שאנחנו מתאמצות, אנחנו רוצות שגם הם ייראו במיטבם
אז נכון שזה נשמע נורא? אבל בעצם יש כאן איזו נקודת אור. הצורך להישאר מטופחת כל הזמן מזין את מערכת היחסים המינית. כמו שאנחנו מתאמצות – אנחנו רוצות שגם הם ייראו במיטבם. אנחנו לא מסתפקות בסקס הכרחי של שלוש דקות, אלא רוצות את כל הטקס כולל משחק מקדים, אווירה רומנטית ושגם ייראה את תחתוני התחרה הלוהטים שלנו לפני שאנחנו מתפשטות.
זה גם שומר עלינו צעירות, מתאוות, סקסיות. אז האם זה רע בעצם? הבעיה היא שאנחנו תמיד על קוצים, לא ממש עצמנו, כל הזמן בפוזה, כל הזמן משתדלות להיראות הכי הכי, וזה מאוד מעייף.
התחרות הגדולה שלנו היא עם אתרי הפורנו. בלחיצת עכבר עולות על המסך שלל נשים מושלמות מכל גיל וצבע. מבט אחד הצידה לכיוון האשה האישית יכול לעורר בבן הזוג בעתה. קשה לעבור מהנשים הווירטואליות החלקות, החתיכות, עם החזה המוצק והבטן השטוחה אל בנות התמותה המתרוצצות במטבח או בחדר השינה. בנוסף לתחרות האימתנית שבחוץ, אנחנו צריכות גם להתחרות באלפי נשים וירטואליות מכל רחבי הגלובוס.
והגברים? האם הם מעדיפים להנמיך ציפיות? להסכים להאמין שרוב הנשים צריכות להתאמץ כדי להיראות כמו מי שנחשבת בימינו לכוסית-על? האם הם מוכנים לקבל אותנו עם הידיעה שאנחנו צריכות לעבור שבעה מדורי גיהינום של תלישות, מריטות, שריפות וזיעה כדי להמשיך לקיים את החלום הנבזי הזה? האם הם מוכנים לאהוב אותנו גם עם השיער ברגליים ובשאר איברים וגם עם השורשים הלבנים והבטן המשתפלת, או שאולי הם רוצים להמשיך לקיים את האשליה שהאשה שלהם מושלמת בלי לדעת מה קורה בחדרי חדרים?
אז מי עדיף, זה שמקבל אותנו בדיוק כפי שאנחנו, עם כל "המתנות" שהעניק לנו הבורא, או זה שלא מפסיק לאתגר אותנו ומכריח אותנו להיראות כל הזמן במיטבנו?
