רק בשביל לקבל חיבוק

לפני שפגשתי את ורדית, אי אז בגיל 17, ממש לא רציתי להיות אישה. לא באו לי טוב הציצים האלה שגדלו משומקום, התשוקות החדשות והמביכות או ההבנה שמהיום איסוף מדבקות ייחשב עבורי כהתנהלות ביזארית. ורדית לימדה אותי מה אני יכולה להשיג עם הנתונים החדשים שלי, ובתמורה הערצתי אותה עד אין קץ. מהר מאוד הבנתי שהרבה יותר בא לי להיות ורדית מאשר לילי, והחברות שלנו הפכה למיני־אובססיה הרסנית שנמשכה קצת יותר מדי שנים. היא הייתה מהממת, אני הערצתי את האדמה שעליה דרכו כפותיה המפודקרות, והכי רציתי להיות כמוה. קשה לומר שהיא לא שמה לב לזה. קשה עוד יותר לומר שהיא לא נהנתה מכל רגע. באופן שיטתי היא הפנתה אליי את אקדחי הטיזינג שלה, והפכה אותי לחברת המשפחה השפוטה שמעולם לא הייתה לה. במשך השנים נתתי לה מקום לגור בו, לפעמים קצת כסף ותמיד פח אשפה זמין לרוקן בו את הלב. בתמורה, היא בחרה מתי נוח לה להיות שם בשבילי.

קשה להיות חברה של מישהי שהיית מעדיפה להחליף את הקיום שלך בקיום שלה. אסור להיות חברה של מישהי שבשורה התחתונה הכישלונות הקטנים שלה הם נקודות האור של חייך. מישהו היה צריך להיות מספיק חזק בשביל לשים לחברות הרעילה הזאת סוף. אז בקלות מפתיעה, כלומר לאחר כמה שיחות עם מומחים וכמה מאות מיליגרמים של פרוזק, הצלחתי להרים את עצמי מרצפת השיש המלכותית של אהובת נעוריי האפלטונית והבלתי מושגת ולהשיג לעצמי קצת חיים.

לכבוד גיליון הסוף שלפתי את הסיפור האישי שלי מהארכיון, וחיפשתי בנות נוספות שהבינו גם הן שחיי פשרה והתעללות חייבים להגיע לקצם. אין לנו הרבה במשותף, מלבד העובדה שהיינו חזקות מספיק כדי להבין שלפעמים לבד זה לגמרי חופשי.

"אי אפשר היה להפריד בינינו"

אני ורונית (שם המשפחה שמור במערכת) נפגשות בתחנה המרכזית בת"א. רונית (25), ישראלית לשעבר שמתגוררת בניו יורק, הגיעה לחופשת מולדת קצרה וממש לא חשבה שהסיפור האישי שהיא תייבא עבורנו מהניכר עשוי לעורר השראה בקרב בנות ישראל. עד לפני כמה חודשים רונית הייתה מאורסת לבן זוגה ד', וחתונתה הייתה אמורה להתקיים ממש החודש. אולם נוהלי השתייה הבלתי מבוקרים של בן זוגה הלכו והאפילו על מה שהיה נראה כעסקה הזוגית המשתלמת ביותר במערב.

רונית, שעובדת בחנות אונליין של מוצרי תינוקות, הכירה את ד' באתר היכרויות, ובמהרה ההתכתבויות המהוססות הפכו לתשוקה בלתי נשלטת. "מהרגע הראשון הייתי המומה מהמזל שנפל עליי", היא מספרת. "אני זוכרת שבדייט הראשון יצאנו להסתובב ברחובות ונעלתי נעלי עקב. היה לי קשה ללכת, והוא אמר לי להוריד את הנעליים. התביישתי להסתובב יחפה אבל נורא כאבו לי הרגליים, אז גם הוא הוריד את הנעליים שלו והחזיק את הנעליים של שנינו במשך כל הטיול". משם האידיליה רק הלכה ונסקה: "אי אפשר היה להפריד בינינו, ואני הייתי לא פחות מנסיכה. כל שבוע היו פרחים על השולחן, הוא מילא לי את כל המקרר במצרכים וקנה לי דברים בלי סוף. אין דבר שהסתכלתי עליו ולא קיבלתי".

Sounds like a keeper.

"לחלוטין. גם מבחינה רגשית היינו קרובים ומפנקים. היה מושלם".

חודש לאחר היכרותם הגיע ד' לישראל וקנה בחשאי טבעת אירוסין לאהובתו. "כשהוא חזר עברנו לגור יחד ואימצנו כלב, ואחרי חודשיים הגיעה הצעת הנישואין במהלך שיט", היא מספרת.

נשמע מושלם. מתי התחילו הצרות?

"מההתחלה הוא היה שותה לא מעט, והוא ממש לא הסתיר ממני את העובדה שהוא אוהב לשתות".

מה זה אומר "לא מעט"?

"במצב הרגיל הוא היה יכול לשתות ביום חצי בקבוק וודקה וכמה שוטים. כשהמצב הכספי שלנו התחיל להידרדר הוא התחיל לשתות פחות, ושתה רק 4-3 בירות ביום".

מה היה קורה כשהוא היה משתכר?

"היו כמה מקרים קיצוניים שעוררו אצלי סימני שאלה והרבה נורות אזהרה. הוא תמיד ידע להחזיק את עצמו מבחינה גופנית כשהוא שתה, אבל לפעמים הוא היה ממש מאבד שליטה מילולית ומביך אותי בציבור, פולט קללות או מתייחס לא יפה לחברים שלי. פעם אחת זה קרה בפאב כשישבנו עם חברים. הוא התחיל לצעוק שהמוזיקה גרועה ושיסגרו אותה, והייתי צריכה ממש להשתיק אותו וגם להתנצל בשמו. זו הייתה חוויה נוראה".

מתי הבנת שיש כאן בעיה שעלולה לפגוע בקשר?

"הבנתי שזו תחילת הסוף כשראיתי שאני כבר ממש לא מסוגלת לגעת בו. הוא היה מזיע נורא והיה נודף ממנו ריח חריף של אלכוהול. הייתי קמה בבוקר והמצעים היו מצחינים מהריח. הייתי פונה לצד שלו כדי לנשק אותו לבוקר טוב, ומיד נמלטת חזרה. עם הזמן הפסקתי לתת לו תשומת לב וחיבה כמעט בכלל. לא רציתי ליצור יותר סיטואציות אינטימיות, והייתי הולכת לישון מוקדם יותר רק כדי שהוא לא יבוא ויתחיל לגעת בי. בשלב הזה כבר היה ברור לי שאין לנו עתיד יחד".

בעוד ריהאנה הוכיחה לנו שגם כשאת מגה־מושלמת וזמרת בחסד את עדיין יכולה להפגין עיוורון ולבחור בכריס בראון הכוחני כפרטנר לחיים, רונית בחרה בעצמה, לפני ומעל הכול.

איך מקבלים את ההחלטה לחתוך קשר שעמד להיחתם בנישואים?

"התייעצתי הרבה עם אמא ועם הגיסות שלי, וכולן גיבו את ההחלטה וטענו שאם הוא שותה ככה כבר עכשיו אין לזה שום עתיד. האמת היא שדווקא קיוויתי שמישהו יגיד לי שהכול יהיה בסדר, לא רציתי לסיים את הקשר ולבטל את האירוסים. אחרי הכול, זה כן היה קשר טוב ומלא אהבה וצחוק. לא הכול היה שחור".

מה אמא שלך חשבה על הזוגיות הזאת?

"אמא שלי טענה מההתחלה שיש לה הרגשה לא טובה לגביו. זה מאוד תסכל אותי, בעיקר כי בהתחלה היה לנו כל כך טוב. אם כל הזמן אומרים לך להיזהר ממישהו, בסוף את כבר לא יכולה שלא להיות מושפעת מזה".

מתי החלטת שהגיע הסוף? מה הייתה נקודת השבר?

"אחרי שמונה חודשים פשוט כבר לא יכולתי יותר. נתתי לו אולטימטום: או שיפחית את המינונים של האלכוהול או שאני עוזבת. הוא תמיד השתמש נגדי בטענה שידעתי מההתחלה שהוא שותה, והיה בזה צדק מסוים. ובכל זאת זה הגיע למצב שלא יכולתי להתעלם מזה. הוא עשה את ההחלטה ועזב את הבית. זה היה נורא".

אם היית יכולה לחזור עכשיו אחורה, יש משהו שהיית עושה אחרת?

"יש הרבה דברים שהייתי יכולה לעשות אחרת, אבל לא הייתי משנה כלום. אני לא מתחרטת. ד' הוא בחור מדהים ואני עדיין בקשר איתו כי יש לנו כלב משותף ואני עדיין חושבת שהוא אוצר, אבל אני כבר יודעת שהוא לא בשבילי".

איך ההרגשה לבטל חתונה אחרי שכולם כבר ידעו על האירוסים? יש תחושה של כישלון?

"ברור שיש אכזבה גדולה. הרי כבר דמיינתי בדיוק מי יוזמן, איך ייראה האולם, איזו מוזיקה תהיה ואיך אני איראה בשמלה. אבל מתגברים. זה לא קרה וזהו".

איזו עצה היית נותנת לבחורה שנמצאת באותו צומת דרכים?

"לנסות כמה שיותר למגר דעות של אנשים מסביב למרות שזה מאוד קשה, וללכת לפי תחושת הבטן שלך. אם יש חסרונות שאת רואה בבן הזוג כבר בתחילת הקשר, אל תחשבי שתצליחי להתמודד איתם או שהוא ישתנה משום שהוא אוהב אותך - זה לא יקרה. או שתעבדו על זה מההתחלה, או שאל תיכנסי לזה בכלל. חוץ מזה, את לא היית רוצה שמישהו יצפה שתשתני בשבילו, נכון? אז למה שהוא ישתנה בשבילך? במקרה כזה אפשר רק לקום וללכת".

"נשברתי וסיפרתי לאמא על ההתעללות"

בניגוד לסיטואציה של רונית, שהכילה אמנם לא מעט שחור אבל גם הרבה ורוד, מבחינתה של הילה (שם המשפחה שמור במערכת) לא הייתה סיבה להישאר במצב שהיא נקלעה אליו, וזה ממש לא הפריע לה להישאר שם לא מעט זמן. מילדותה היא הייתה כבולה במעין קללה של יחסים הרסניים עם המין הנשי. נדמה כי הילה (19), קופאית צבעונית ומגניבה מאבן יהודה, גוררת אחריה מזל נאחס בכל הקשור לנשים שסובבות אותה.

"זה התחיל כבר בבית הספר היסודי", היא מספרת, "מכיתה א' עד ה' עברתי משהו שאפשר לתאר כהתעללות נפשית בידי ילדה שהייתה חברת ילדות שלי, שהפכה בבית הספר לילדה הכי מקובלת".

מה זה אומר התעללות נפשית?

"הצקות, ירידות, חרם כל שני וחמישי. פעם אחת היא שפכה עליי דלי של צבע. בכיתה ו' החלטתי לצאת מהסיטואציה הזאת, ועברתי כיתה".

אבל עבור הילה הצעירה, משנה מקום הוא לא בהכרח משנה מזל. "באותה שנה הכרתי את מ', מי שהייתה החברה הכי טובה שלי למשך שלוש השנים הבאות. יחד עם חברה נוספת, א', הפכנו לשלישייה קרובה במיוחד שהמוטיב המרכזי בה היה שאני סמרטוט: לוקחים כשרוצים, ומחזירים לדלי כשלא צריך יותר".

איך זה בא לידי ביטוי?

"תמיד הייתי על תקן הגלגל השלישי. דעתי מעולם לא נחשבה בחבורה שלנו, תמיד הזמינו אותי למקומות אבל כשהגעתי שימשתי את הבנות בעיקר למטרות שק חבטות. זה התחיל מטיזינג וכל מיני ירידות בנוסח 'תפסיקי להיות כזאת לחוצה' ו'את תמיד הורסת שמחות', והגיע גם למקרים קיצוניים".

מה למשל?

"יום אחד שלושתנו נפגשנו בבית של אחת מהן. הן התבדחו והורידו אחת לשנייה את המכנסיים. הן רצו שגם אני אעשה את זה אבל ממש לא רציתי, אז הן פשוט תפסו אותי וניסו להפשיט אותי בכוח. אני ממש זוכרת את עצמי שוכבת על הרצפה והן מעליי - צוחקות ומנסות להוריד ממני כל פריט לבוש אפשרי. התחינות שלי שיפסיקו לא הועילו, ובסוף הייתי צריכה ממש לבעוט בהן ולהימלט הביתה".

את הסיטואציה הזו הילה לא תכננה להחליק כמו את יתר החוויות, בחירה שגם עליה נאלצה לתת את הדין. "הלכתי הביתה בדמעות, ובהתחלה החלטתי לא לספר על המקרה. אבל במהלך הימים הבאים הן המשיכו להציק לי, לדקור אותי עם עפרונות ועוד כל מיני דברים שהן החשיבו למבדרים. ואז נשברתי וסיפרתי לאמא שלי על ההתעללות. לקחו את שלושתנו לעובדת הסוציאלית בבית הספר. הבנות כעסו עליי כל כך, שבעקבות זה הייתי צריכה לשאת עוד טרור של חצי שנה".

ובכל זאת הילה, כמו כל מתבגרת בעלת תיאבון בריא להרס עצמי, התעקשה לחזור לעוד. "בתחילת כיתה ח' התחלתי להישבר, ואמרתי להן שאני מתגעגעת אליהן ורוצה שנחזור להיות בקשר".

למה התגעגעת בדיוק?

"הייתה תקופה שמ' הייתה מאוד נחמדה אליי, כך שאליה באמת התגעגעתי. כשהיא הייתה בלי א' היה הרבה יותר כיף בסביבתה. חוץ מזה, הייתי כל כך בודדה שהייתי נואשת לחברות. כשביקשתי מהן שנחזור להיות בקשר, א' אמרה לי שהן ישקלו את הבקשה אבל שיהיה לי ברור שאין יותר דבר כזה לספר לאמא, נפתור בינינו הכול. הסכמתי מיד, וחזרנו להיות חברות".

ומה קרה הלאה? אידיליה?

"ממש לא. ההתעללות והיחס המזלזל רק התחזקו".

דקה לפני התיכון הילה הצליחה לקחת נשימה עמוקה ולחתוך את הקשר. "באותה תקופה הצטרפתי למעין קבוצת תמיכה של בנות שהקימה העירייה (פרטים בסוף הכתבה, ל"ב), ומבחינתי זאת הייתה הצלת חיים. הכרתי חברות חדשות, ושמרנו אחת על השנייה. הן כמובן תמכו בהחלטה לפרק את הקשר ההרסני עם ה'חברות' הישנות".

הילה מדגישה שהיא לא זוכרת הרבה מתקופת הנעורים הלא כל כך רחוקה שלה, אבל הקשר עם זוג המתעללות הפך לקעקוע של אימה מהמין הנשי. "מבחינתי זו הייתה כזאת טראומה שאני סיימתי עם קשרים הרסניים של חברוֹת. בהתחלה החלטתי פשוט להיות לבד לגמרי, ורק בתיכון הרשיתי לעצמי בהדרגה להיפתח שוב לקשר עם בנות".

הקלישאה שמה שלא הורג אותך מחשל אותך נכונה?

"לגמרי. למדתי לא למרוח קשרים ולא לתת לאנשים לדרוך עליי. האמת היא שמבחינה מסוימת הבנות עשו לי טובה, כי למדתי מהן מהו הטבע האמיתי של בני האדם ושצריך להיזהר ולא לסמוך יותר מדי מהר על אנשים. אם הבחירה היא בין להיות במערכות יחסים מתעללות או להיות לבד - תמיד לבחור בלהיות לבד". 

איך העירייה יכולה לעזור לך בסיטואציה חברתית בעייתית הדומה לזו של הילה?

"כיום, מה שחשוב לבני נוער הוא להיות בקבוצת שווים אליהם, לא מעניין אותם לשבת מול פסיכולוג ולהסביר לו דברים", מספרת שרון אדלר, מנחת קבוצות טיפוליות בשילוב אמנות ותנועה, והאישה ששינתה את חייה של הילה. אדלר עובדת עם מחלקות השירותים החברתיים בעיריות, קרי שירותי הרווחה, ומנחה קבוצות של נערות המוגדרות כנערות בסיכון.

"לא מדובר רק בנערות שמגיעות מרקע של פשע או התעללות", היא מספרת, "היום כל אוכלוסיית הנוער מוגדרת בידי הרשויות והממשלה כאוכלוסייה במצוקה, אם בגלל השינויים שמתחוללים בגיל ההתבגרות ואם בגלל החשיפה הבלתי מבוקרת לתקשורת. לכן לקבוצות שאני מנחה מגיעות בנות שונות וממניעים שונים".

הקבוצות הטיפוליות מונות 12-8 נערות, ומשך התקיימותן נע בין כמה חודשים לשנים מספר ("זה תלוי בתקציב ובצורך", אדלר מדגישה). יחד הן עוסקות בנושאים כמו דימוי עצמי, דימוי גוף, קשרי משפחה, יחסי גברים־נשים, חיזור אלים, מודעות עצמית ועוד. המפגשים מתנהלים בצורה חווייתית באמצעות תנועה, אמנות ושיחות קבוצתיות. ההשתתפות בקבוצות אינה כרוכה בתשלום, ואדלר מעדכנת שעד כה היא הפעילה קבוצות במקומות כמו פרדסיה, תל מונד, שוהם, נס ציונה, רמת השרון ואזור.

מה עושה, למשל, נערה אשדודית שזקוקה לקבוצה שכזו? ניגשת למחלקת הרווחה בעירייה, ומבררת אם יש שם קבוצה כזאת לנערות. כיום מרבית הערים מפעילות קבוצה שכזו לרווחת נערות העיר.