מי סירס את הזאב של כיפה אדומה?

אחד הדברים המעניינים בספרות ילדים הוא שהיא חושפת בצורה ברורה יחסית את הערכים של הדור שבמסגרתו היא נכתבת. ספרות ילדים עושה את זה באופן חשוף יותר מספרות מבוגרים משום שאחת ממטרותיה היא חינוך. החינוך הוא פועל יוצא גם בספרים שאינם פדגוגיים במובהק.

כל ספר ילדים אומר לילד, בצורה מפורשת יותר או פחות, מהם ערכיו השולטים של העולם לתוכו הוא נכנס ואיזה מבוגר אנחנו מצפים ממנו להיות. די ברור שאנחנו מצפים ממנו להיות ילד, ואחר-כך מבוגר "טוב". אבל ה"טוב" הזה משתנה עם הזמן. לדוגמא, אם פעם ספרים הטיפו ל"טוב" אשר נטמע בחברה, ומבצע ללא פקפוק את חוקיה ומצוותיה, היום רבים ספרי הילדים שמטיפים לערכים כמו אינדיבידואליות ומרדנות מסוימת נגד חוקי החברה. להיות "יוצא דופן" (מסוג מסוים) הפך לערך בפני עצמו ולכן ספרי ילדים מחנכים אליו.

עד לפני כמה עשרות שנים, בחלק גדול מספרות הילדים הישראלית, למדו הילדים שמבוגר טוב פירושו חייל. עיון מהיר במדף ספרי הילדים היום יגלה, למשל, את הכיוון האקולוגי. היום, להיות "טוב" פירושו לא להשתמש בשקיות ניילון. זוהי שטיפת המוח שהתרבות היום בחרה לבצע בילדים. ולמרות התכנים השונים, עדיין מדובר בשטיפת מוח.

כולנו צמחונים

ספר אחד על זאב ועוד אחד על שועל מאפשרים לבדוק מה חושבת התרבות על הצד הפראי והיצרי שלנו. הספר הראשון הוא "לולו הזאב" שכתב וצייר גרגואר סולוטרף. זאב קטן נלקח על-ידי דודו לצוד. הדוד מצויר כפי שאנחנו רגילים לראות זאבים בספרי ילדים ישנים: לשונו משורבבת, עיניו זוממות רשע ושיניו חדות.

הזאב הקטן לעומתו, כחול עין (טוב, הוא זאב מערבי), מבטו זך, קצת מבוהל ופיו הוא קו דק נטול שיניים, חוץ מאשר בשני ציורים שעוד נדון בהם. במהלך הציד הדוד נתקל באבן ומת. כלומר, עבר זמנו של הדור הישן, הטורף, והזאב הקטן נתקל בארנב שגם עוזר לו לקבור אותו. שלום ולא להתראות.

מאז הופכים הזאב והארנב לחברים בלב ובנפש. הם שמעו במעומעם על ההנחה שזאבים אמורים לאכול ארנבים, אבל זה לא מטריד אותם. לפעמים הם משחקים במשחק "לפחד מזאב" ו"לפחד מארנב". זוהי מערכת יחסים שוויונית, לכן, כל אחד בתורו מנסה להפחיד את השני (ואז גם רואים את שיניו של הזאב).

אבל "פעם אחת לולו כל כך הפחיד את טום (הארנב), שטום זינק פנימה לתוך המאורה שלו, והחליט לא לצאת משם לעולם". לולו הזאב מתחנף ומתרפס בפני חברו המפוחד ורק כאשר הוא נשבע לו שלעולם לא יפחיד אותו יותר, כי הוא עצמו למד מהו פחד, הארנב מתרצה וחברותם יכולה להימשך. הציור האחרון מראה את שניהם מאחור, יד ביד, הולכים לעבר השקיעה. אחרית הימים הגיעה בספרות הילדים. וגר זאב עם ארנב. מוצי ומוצי לנצח.

זוהי ראיית עולם שמנסה להדחיק, להתעלם מקיומו של הצד הפראי שלנו. הרי הצד הזה גרם וממשיך לגרום לכל-כך הרבה אלימות וסבל, למה אי אפשר פשוט לבטל אותו? אולי, אם נספר סיפורים על זאבים צמחוניים, נגדל כאן דור שלא יפגע באף אחד.

קונרד ולורנץ

המשאלה התרבותית הזו ניכרת גם בספר "קונרד ולורנץ" שכתב אחמד כריסטיאן דודה ואיירה יוליה פריזה. זהו ספר שזכה לתשבחות הביקורת והוא מורכב יותר מ"לולו הזאב" ומיועד לילדים בוגרים יותר.

הפעם מדובר בשועל קונרד שמבריח או הורג (הציור מעורפל בכוונה) ברווזה ומוצא את הביצה עליה דגרה. מתוך הביצה בוקע ברווזון שמיד מכנה את השועל בשם הטעון "אמא". השועל, מצידו, מחליט לדחות את אכילתו ולקרוא לו בשם טעון לא פחות: לורנץ. העטיפה מספרת שקונרד לורנץ הוא החוקר שגילה את תופעת ההחתמה בבעלי חיים: הגילוי שבעל חיים יתייחס לדבר הראשון שהוא פוגש אחרי לידתו כאל אמו הורתו.

הפעם יצר ההרג השועלי אינו מבוטל לגמרי. לכל אורך הסיפור קונרד מתכנן בחשק רב את ארוחתו העתידית. בהתחלה הוא זומם על לורנץ, אחר-כך על בת זוגו אמה, אחר-כך על צאצאיהם. אבל בכל פעם, הוא מחליט לדחות את הארוחה בשם האהבה ובסוף הסיפור השועל הופך להיות אב משפחה גאה (אם כי רעב תמיד) להמוני ברווזונים פלומתיים, ארוחות בפוטנציה שהפכו למשפחה אסורה למאכל.

אפשר לדון בספר מהיבטים שונים, הורות והקרבותיה, למשל, אבל אני התעכבתי דווקא על הציור בו נראה השועל ככתם חום קטן בתוך ים של מאות פלומות צהובות, מוקף באהבה שהיא גם מצבת זיכרון לטבעו האמיתי, הטורף. גיבור תרבות בדמות שועל קטן, אימפוטנט ורעב.

עולם שכולו טוב

השועל והזאב שהוזכרו הם אנטיתיזה לחיות הטרף שאנחנו מכירים ממעשיות הילדים. אלה שלא מטילים סייגים על אופיים הטורפני, אלה שחוגגים על ברווזים, חזרזירים, גדיים, ילדות קטנות וסבתותיהן, עד שהם מובסים בידי טובים מהם. במעשיות ההן, שהורים רבים חשים חוסר נוחות לספר לילדיהם במאה ה-21 בגלל האלימות והטרף, נדרשים ה"טובים" לעלות על הטורפים בחכמתם ובערמומיותם. הם צריכים לבנות בתי אבן או להתחבא בשעונים גדולים, או להפיל את הזאב לתוך סיר גדול של מים רותחים. הם ניצבים מול הרוע ויכולים לו.

היום, רומזים לנו סיפורי הילדים, אנחנו מעודנים מכדי לגבור על הרוע. למה להתמודד איתו אם אפשר פשוט להכחיש שהוא קיים? ז'אן בודריאר, פילוסוף צרפתי חביב עלי מאוד, מתייחס באחד ממאמריו לנסיון של תרבותנו להעלים את הרוע. בודריאר כתב מסה מבריקה ומטרידה בשם "רוח הטרור", שבועות ספורים אחרי ההתקפה על מגדלי התאומים. במקום הראיה המקובלת של העולם המערבי כ"חופשי ונאור" ושל העולם האיסלאמי ככוחות האופל המאיימים עליו, מציג בודריאר את העולם המערבי ובראשו ארצות הברית, כעולם רחוק מלהיות חופשי, עולם שמנסה להשליט את "ערכי הטוב" שלו ולבטל, להכחיש כל מה שאינו עומד בקנה אחד איתם.

"ביקום המסורתי עדיין התקיים איזון בין הטוב לרע... האיזון הזה מופר מרגע שמתרחשת הכללה טוטלית של הטוב (הגמוניה של החיובי על כל צורת שלילה שהיא, סילוק המוות וכל כוח מתחרה בעוצמתו – ניצחון ערכי הטוב לכל האורך). מכאן ואילך מופר שווי המשקל, והרע כמו שב ויוצר לעצמו אוטונומיה בלתי נראית שבה הוא מתפתח בשיעור לא ידוע".

כלומר, טוען בודריאר, כאשר אנחנו מכחישים את הרוע, אנחנו לא רק יוצרים עולם מסורס ומשמים. הפרת שווי המשקל בין הטוב לרע אינה מבטלת את הרוע אלא גורמת לו להסוות את עצמו באוטונומיות בלתי נראות. כמו מורסה מתחת לעור שמתישהו תתפוצץ בפרצופנו ההמום.

ספרי הילדים שלנו אינם מבטלים את הרוע. הם מסווים אותו, מכחישים אותו באיפור של פוליטקלי- קורקט צמחוני. ובמיוחד עכשיו, בימי החנוכה, אפשר לשאול: האם יתכן בכלל אור בלי חושך, מיהו יהודה המכבי בלי אנטיוכוס הרשע? ואם ה"רעים" בסיפורים הם פאסה, מה זה אומר על ה"טובים"? מי שמנסה "לפתור" את הקונפליקט בין הטוב לרע ולטעון שהרע מוגר ונעלם, מביא אותנו ל"עולם שכולו טוב" ספרותי. וכולנו יודעים מה זה אומר.

• לולו הזאב. גרגואר סולוטרף. מצרפתית: טל גולדפיין. צלטנר ספרים של ילדים.
• קונרד ולורנץ. אחמד כריסטיאן דודה. איורים: יוליה פריזה. מגרמנית: יונתן ניראד. אנונימה.

   

• רינת פרימו היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "זהרורים", "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד. לכל הטורים של רינת פרימו .