שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    יותר מכל דבר אהב הוא לנגן בגיטרה
    בשנות ה־80 הקים הלל סלובק, יליד חיפה ותושב לוס אנג'לס, להקה עם חברים מהתיכון. קראו לה הרד הוט צ'ילי פפרז, וסלובק לא זכה לראות אותה נכנסת לפנתיאון של הרוק: הוא מת ממנת יתר רגע לפני ההצלחה הגדולה. עכשיו, כשהפפרז מציינים 25 שנות פעילות, טל מילר יצא לבדוק מה נשאר מכל זה. הוא מצא להקה מפוררת, משפחה פגועה וגיטריסט ענק אחד שפשוט נשכח

    "הלילה חלמתי שאני מזיין מעודדת על הבמה בזמן שאני מנגן עם הגב לקהל בהופעה של הפפרז. אנחנו כותבים שירים לאלבום החדש שלנו. הדירה שלי נהדרת. קניתי סטריאו, שולחן קפה ומיטה. מבחינה כספית הדברים הולכים טוב מאוד. אני גם חייב לצבוע, יש לי דחף חזק לנסוע לישראל. המוסטאנג אדירה" (הלל סלובק, יומן, 13.2.86. מתוך ספר הזיכרון Behind the Sun)

     

    את יום השנה ה־25 להקמת הרד הוט צ'ילי פפרז חגגו חברי הלהקה בנפרד, כל פפר עם עצמו. באחד הדיווחים באמריקה ידעו לספר שסולן הלהקה אנתוני קידיס נצפה באותו סוף שבוע במסיבה בקליפורניה, עם ג'וינט ביד ימין וסימני קוק באפו, כשהוא מספר למסוממים אחרים על זיכרונותיו מראשית ימי הלהקה, "כשעוד היתה לנו רוח ונשמה והחומר היה טוב". באחד מממדורי הסאטירה לקחו את הידיעה הזאת צעד קדימה ותיארו איך בילה כל אחד מחברי הפפרז את היום החגיגי בהתמכרות החביבה עליו. קידיס עם הקוק; נגן הבס מייקל "פלי" בלאזרי עם הרואין; המתופף צ'אד סמית עם אלכוהול; וג'ון פרושיאנטה, הגיטריסט, מול אופרות סבון.

     

    הרוח והנשמה של הפפרז היו במידה רבה של הלל סלובק, גיטריסט ממוצא ישראלי שייסד את הלהקה עם קידיס ובלזארי בראשית שנות ה־80, כשעוד היו עמוק בשלב ההארד־קור פאנק שלהם. למען האמת, רבים רואים בסלובק את המוזיקאי המוכשר ביותר שחבר ללהקה בכל שנות קיומה, אבל הוא לא זכה להגיע איתה להצלחה הגדולה באמת: ב־25 ביוני 1988 קטעה מנת יתר של הרואין את הקריירה המבטיחה שלו, רגע לפני שהפפרז נכנסו לליגה של הגדולות באמת.


    צילומים של הלהקה: אימג' בנק / gettyImages

     

    מעטים ממעריצי הרד הוט צ'ילי פפרז בארץ בקיאים בהקשר הישראלי של הלהקה. נכון, סלובק לא ממש גדל בגימנסיה בהרצליה ולא השתכר ב"בארבי", אבל הוא בהחלט משלנו. אמו אסתר היא ניצולת שואה שברחה מגטו ורשה לסיביר, ובהמשך הגיעה לישראל. בקיבוץ שבו התמקמה הכירה את בעלה, טומי סלובק, שרברב יליד יגוסלביה. הלל, בנם הבכור, נולד בבית החולים רמב"ם בחיפה ב־13 באפריל 1962.

     

    לאחרונה איתרתי את אסתר בביתה בלוס אנג'לס. היא בת 71, מצבה הפיזי אינו מהמשופרים ומהעברית שלה לא נותר הרבה, אבל היא עדיין זוכרת היטב את שנותיה הראשונות בישראל. "ההשתלבות בארץ היתה לי מאוד קשה", היא נזכרת. "התרגשתי מאוד להיות בישראל, אבל לא מצאתי עבודה ואת השפה לא ידעתי. עברתי מהקיבוץ לבני משפחה בעכו, ומשם לעוד קיבוץ. ידעתי שבסוף אהיה חייבת לעזוב, ובגלל שהיתה לי משפחה בארצות הברית החלטנו בסופו של דבר לעבור לשם".

     

    את ילדותו המוקדמת בילה הלל סלובק בנהריה ובקיבוץ לסירוגין. כשהיה בן ארבע היגרה המשפחה לניו יורק; אחיו הצעיר ג'יימס כבר נולד שם. זמן קצר אחרי המעבר לאמריקה התגרשו הסלובקים, והילדים עברו עם אמם ללוס אנג'לס. למרות התלאות האלה, ולמרות הנסיבות שבהן יסתיימו לבסוף חייו של הלל, הדמות שעולה מתיאוריה של אסתר סלובק לא נשמעת פרועה במיוחד. "מכיר את הביטוי 'נייס ג'ואיש בוי?", היא שואלת, "אז זה היה הלל. לפני שחשב על המוזיקה הוא חלם להיות שומר יערות. הוא אפילו היה בתוכנית למצוינות בבית ספר. והוא היה משוגע על אמא שלי, סבתא שלו. כל פעם שחזר מסיבוב הופעות בא לבקר אותה. בעצם הוא הרגיז אותי רק פעם אחת בכל שנות חייו: כשהוא מת. רק אז גיליתי שהוא היה מכור להרואין".

     

    ג'יימס, אחיו הצעיר של הלל, הוא היום עורך פרסומות בהוליווד. גם הוא לא ממש שוטף בעברית, ובשניות הראשונות לשיחתנו מודיע לי חגיגית שהוא לא מתראיין. כשאני מחדד מעט את הקשר הישראלי הוא כבר מסכים לענות על "שלוש או ארבע שאלות", אבל לשמחתי מתרכך די מהר ונעתר לספר על חייו ומותו של אחיו; אני מניח שהוא חושב, בדיוק כמוני, שישראל צריכה להיזכר בו.


    צילומים של הלל סלובק: בן יוסף 

     

    גיטאר הירו

    ג'יימס סלובק הקדיש חלק ניכר מחייו להנצחת אחיו, וכשהוא מתחיל להיזכר בו קשה מאוד לעצור אותו. "את הגיטרה הראשונה שלו הוא קיבל בבר מצווה", הוא נזכר. "הלל לקח רק שיעורים בודדים, אבל יום אחד בא הביתה ולא הפסיק לקפוץ מאושר. אני זוכר שהוא צרח בהתרגשות: 'יש לי את זה! הבנתי!'. מאז הוא לא לקח אף שיעור נוסף". גם לאסתר סלובק יש זיכרונות יפים מהימים ההם: "הלל היה מנגן בכל מקום. במוסך, בחדר שינה. אפילו בליל הסדר. כל מי ששמע אותו אמר שהוא מנגן כמו הנדריקס". וג'ימי הנדריקס אכן היה אחד ממקורות השראה בהתפתחות המוזיקלית של סלובק, אבל מושא הערצה גדול יותר מבחינתו - בטח כטינאייג'ר - היה ג'ין סימונס מ־Kiss, גם הוא ישראלי יליד חיפה.

     

    הלל נרשם לחטיבת ביניים בהוליווד, ושם הכיר את ג'ק איירונס, לימים המתופף הראשון של הפפרז ובעצמו מעריץ שרוף של סימונס. השניים בילו שעות בנגינת קאברים לשירי Kiss, ואפילו ערכו כמה הופעות כשהם מאופרים בדיוק כמו חברי הלהקה. במקרה אחד הם הצליחו להתגנב למסיבה שסימונס נכח בה, וסחבו משם עוגיות שעוטרו בתמונה שלו; סלובק ציפה את העוגייה שלו בספריי מיוחד שמשמר מזון, והחזיק אותה בבית במשך שנים.

     

    איירונס וסלובק, שהמשיכו ללמוד יחד גם בתיכון, הפכו עם הזמן ממעריצי פאנק צעירים ללהקה של ממש. הם צירפו אליהם עוד חבר מבית הספר, אליין ג'והנס, וקראו לעצמם Chain Reaction. אחר כך הפכו ל־Antym, ולבסוף - אחרי שחברו לאנתוני קידיס ולמייקל בלאזרי - נסגרו על "רד הוט צ'ילי פפרז", שילוב בין "רד הוט פפרז" ו"צ'ילי ווילי", שמותיהם של שני פאבים בלוס אנג'לס.


     

    "במשך תקופה די ארוכה הם הופיעו עם שיר אחד ויחיד שנקרא Out in L.A", מספר ג'יימס סלובק. "היה בהם משהו פנקיסטי, משוגע, ואנשים קלטו את זה והתלהבו. פעם אחת שאל אותם בעלים של מועדון אם יש להם עוד שירים, אז הם החליטו לעבוד על עוד שניים. בהופעה הבאה כבר היה בכניסה למועדון תור עד קצה הרחוב". זה היה גם הזמן שבו התחילו החבר'ה להיסגר על צליל משלהם, שנשען לא מעט על היכולות של סלובק. "הלל שינה את ההיסטוריה של המוזיקה", אומר ג'יימס. "השילוב שהוא יצר בין פאנק לרוקנרול נוסח לד זפלין היה משהו שלא ראו כמותו". אנתוני קידיס סיפר על התקופה בספרו Scar Tissue: "יכולת לדעת כמה טובה היתה ההופעה לפי הדם על הגיטרה שלו. כשהוא היה בטירוף האצבעות שלו היו נפגעות, ואז ידענו שהיה ערב גדול באמת".

     

    למשך זמן מה המשיכו הפפרז להופיע בפאבים ובמועדונים קטנים באזור קליפורניה. ב־1984 הוציאו אלבום ראשון שנשא את שם הלהקה, אבל סלובק לא השתתף בו: הוא עזב זמנית כדי להתרכז בלהקה אחרת, What is This, שעמדה גם היא לפני הוצאת אלבום. כעבור שנה התפוגגה הלהקה ההיא וסלובק חזר לפפרז, בדיוק בזמן להשתתף בהקלטות האלבום השני, Freaky Styley. באותה תקופה גם נוצרו כמה מסימני ההיכר שיאפיינו את הפפרז כשיהפכו לאחת הלהקות המצליחות בעולם. חיבתם המופגנת לעירום, למשל; הקהל נחשף לזה כבר באחת מההופעות הראשונות, כשחברי הלהקה ירדו מהבמה וחזרו להדרן כשרק גרביים מכסים את איברי מינם. כמובן שהשטיקים האלה משכו את עיקר תשומת הלב. "היינו עושים על הבמה מה שנראה לנו כמו אמנות יפהפייה", סיפר פלי ב־2004 למגזין Mojo, "ואז היינו שולפים את הזין".


     

    ציפור על מיתר

    ג'יימס סלובק מתאר את השנים ההן כיפות ביותר בחיי אחיו. "שאלתי פעם את הלל אם הוא מבין שהם הולכים להפוך לאחת מהלהקות הכי גדולות בעולם, והוא אמר 'בטח שאני יודע'. הוא היה מאוד נרגש מזה. הרד הוט צ'ילי פפרז היו אז כמו מניה שלא מפסיקה לעלות, אבל האמת היא שהפרסום לא היה מה שעניין אותם. כל מה שהם רצו זה לנגן מוזיקה מקורית שתעיף לאנשים את המוח".

     

    באותה תקופה העמיק הקשר בין סלובק לקידיס, בן למשפחה מפורקת שאיבד את בתוליו בגיל 12 עם החברה של אביו, וכעבור שנתיים כבר הזריק לעצמו הרואין. קידיס נמשך לתא המשפחתי של הסלובקים, ובילה אצלם לעיתים שבועות שלמים ברציפות. "אנתוני הסתכל על אחי כמו על אדם עם כוחות־על", אומר ג'יימס. "הוא קיבל הרבה השראה מהלל, והמילה שלו היתה הכל עבורו. הוא גר אצלנו וקיבל יחס שלא קיבל בשום מקום אחר. הם הלכו לכל מקום יחד: קמפינג, ים, בחורות".

     

    כשאני שואל אותו מתי הצטרפו מרחיבי התודעה לרשימת המצאי הזאת, ג'יימס נסוג מהטון הנוסטלגי ומוסיף בנחרצות ש"אנתוני היה זה שהכניס את הלל לסמים. אצלנו בבית היה אסור אפילו לאכול 'קפטן קראנץ''. אף אחד לא לקח שום סם, ואנחנו בכלל סוחבים גן של אלרגיה לאלכוהול. הלל עצמו אפילו לא עישן סיגריות לפני שפגש את אנתוני. אז נכון, אני לא יודע אם הוא האדם הראשון שנתן לאח שלי מזרק. אבל היה ברור לי שהנוכחות שלו מבשרת רעות".

     

    גם לאסתר סלובק יש זיכרונות קודרים מאנתוני קידיס. "הוא היה חלאה", היא חותכת. אנתוני היה גונב דברים מהבית שלי ומוכר אותם כדי לקנות סמים. אמרתי כל הזמן להלל שהוא משפיע עליו לרעה, אבל הוא לא הקשיב לי. הוא העריץ את אנתוני כי הוא היה כל מה שהלל לא היה: מופרע, ממשפחה הרוסה. בן אדם לא טוב. לא כמו הלל. הלל היה איש רנסנס".

     

    שקיעתו של הלל סלובק לתוך הסמים הלכה והחריפה אחרי שיצא אלבום הבכורה של הפפרז, Freaky Styley. הוא התחיל לזייף בהופעות, והאידיליה בין החברים החלה להתערער. "כל הדברים הרעים שקרו להם היו בגלל הסמים", אומר ג'יימס. "אנתוני השתמש יותר מדי, אז הם התכוונו להעיף אותו, אבל לא עשו את זה בסופו של דבר. אחר כך אחי השתמש יותר מדי, ורצו להעיף גם אותו. המנהל של הלהקה היה כמו בייביסטר, כל הזמן רדף אחריהם כדי לראות שהם לא משתמשים".

     

    אחרי לא מעט סכסוכי סמים כאלה החליטו החברים על גמילה זמנית, והתפנו לעבודה על האלבום הבא שלהם, The Uplift Mofo Party Plan. האלבום הזה - עם הלהיטים Behind the sun ו־ Me and my friends - היה המצליח ביותר של הפפרז בעידן סלובק, והטביע חותם גם באירופה. בעקבותיו יצאה הלהקה לסיבוב הופעות ראשון ומוצלח מאוד מחוץ לגבולות ארצות הברית. אסתר סלובק זוכרת עד היום את ההתרגשות בקול של בנה אחרי אחת ההופעות: "הוא התקשר אלי מלונדון באמצע הלילה, כולו מאושר, ואמר לי 'אמא, עשיתי את זה. מעכשיו, כל מה שנשאר לי להשיג זה את השמיים'".

     

    עם שובו מהטור העניק סלובק לאימו סכום של 5,700 דולר שהרוויח במסע. זה יהיה בדיוק הסכום שיידרש למימון הלוויה שלו.


     

    באמצע התמוז

    אחרי הסיבוב האירופי של הפפרז נודע לג'יימס לראשונה על התמכרותו של אחיו להרואין. כשהתעמת איתו, הלל נשבע שהוא כבר לא משתמש והפציר באחיו שלא יספר לאמא. "הסכמתי", אומר ג'יימס בצער, "בכל זאת הוא האח הגדול שלי, והאמנתי לו. אבל בדיעבד אני מתחרט".

     

    ג'יימס משוכנע שאם אסתר היתה מבקשת מבנה להיגמל מההרואין, הוא היה עושה הכל כדי לא לאכזב אותה. היא מצידה טוענת שלא היתה מודעת כלל למצבו. "לא הבנתי את סצנת הסמים", היא אומרת. "במשך השבועות שקדמו למותו הוא נראה מוזנח והשיער שלו לא היה בסדר. חשבתי שאולי הוא לוקח ספיד ושאלתי אותו, אבל הוא אמר שלא, והאמנתי לו כי הוא מעולם לא שיקר".

     

    ב־25 ביוני 1988 קיבל ג'יימס טלפון מהלל, שנשמע במצב נפשי קשה. "הוא אמר לי שהוא לא יכול להפסיק לחשוב על ההרואין. הייתי צריך לנתק ולטוס לשם כמה שיותר מהר, אבל לא רציתי להפסיק את השיחה, ובאותה תקופה לא יכולנו לדבר מהדרך כי לא היו סלולריים. לא חשבתי שהוא יזריק לעצמו באותו לילה ולא נסעתי אליו, ועד היום אני מרגיש אשם בגלל זה".

     

    כמה שעות מאוחר יותר נפטר הלל סלובק ממנת יתר. ג'יימס היה האדם האחרון שדיבר איתו. חבריו מצאו למחרת את גופתו כשהיא שעונה על בד קנבס גדול

     ששימש אותו לציור; על הבד, מתחת לעינה של הדמות המצוירת, נפער חור קטן מהסיגריה הבוערת שהחזיק בדקות האחרונות של חייו.

     

    רמז מצמרר לגורלו של סלובק אפשר למצוא בקטע מיומנו האישי, שנכתב כמה חודשים קודם לכן: "בזמן האחרון הייתי הרבה זמן לבד, ורוב הזמן נהניתי מזה, חוץ מהעובדה שנדמה לי שהובלתי את עצמי למקום מאוד מפחיד ומסוכן. אני חושב הרבה על מוות. לא באופן של נבואה שמגשימה את עצמה, רק, אני לא יודע, זה יכול לפתור דברים. אני מרגיש שבאופן מסוים הזמן שלי כאן באיזשהו מקום מוגבל. אולי זאת לא נבואה חזקה, רק מחשבה סוטה ומוזרה".

     

    ג'יימס סלובק טוען שהעיסוק במוות ליווה את אחיו כל חייו: "הלל ידע כבר בגיל צעיר שהוא ימות מוקדם, ואפילו אמר את זה לאמא שלנו. זאת מין נבואה שהיתה לו כבר כשהיה קטן. הוא היה הלוואה לעולם, משהו נדיר שיכול להיות כאן רק לזמן מוגבל. כישרונות כמו שלו יש רק לחצי אחוז מהאוכלוסייה, אולי אפילו לפחות. הוא היה גאון, אבל גם גאונים מתמכרים לסמים ומתים".

     

    גם אם הוא עצמו ראה במוות אפשרות ריאלית למדי, מותו של הלל טילטל את עולמם של כל הסובבים אותו. סבתו, שהיתה חולת סרטן, נשברה לחלוטין ונפטרה בדיוק שנה אחריו. אנתוני קידיס טס לעיירת נופש במקסיקו, התבודד שם במשך חודש ואפילו לא הגיע ללוויה ("הייתי מסטול במשך שבועות אחרי שהלל מת", הוא סיפר ל־Mojo. "רק אחרי חודש התפכחתי"). אבל מי שלקח את זה הכי קשה הוא המתופף ג'ק איירונס, חברו הקרוב של סלובק מהתיכון. הוא עבר כמה התמוטטויות עצבים, התאשפז ולבסוף עזב את הפפרז, תוך שהוא מאשים את פלי וקידיס במותו של הלל. לאחרונה, הרבה בזכות אתר מעריצים שהוקם לו בברזיל, הצלחתי להגיע אל איירונס. הוא סירב לדבר, ורק אמר שהנושא עדיין טעון מדי מבחינתו: "אחי, עדיין כואב לי לדבר עליו. עזוב, אני לא האיש שלך".


     

    דם סוכר סקס מוות

    אחרי מותו של סלובק והפרישה של איירונס ערכו פלי וקידיס אודישנים לנגנים מחליפים. ראשון גויס מתופף חדש ללהקה, צ'אד סמית. מציאת גיטריסט מחליף התבררה כמשימה מסובכת הרבה יותר, אבל תוך כדי חיפושים נדהמו קידיס ופלי לגלות את הדמיון החיצוני בין סלובק לבין מעריץ צעיר של הלהקה, שבא לנסות את מזלו. שמו היה ג'ון פרושיאנטה, והוא הצליח לחקות את הנגינה של סלובק באופן מושלם. "ניסיתי לנגן בדיוק כמו הלל", סיפר פרושיאנטה בראיון שנערך איתו כעבור כמה שנים. "אנשים אומרים שיש לי סגנון משלי, אבל אני רק מנסה ללכת בדרכו".

     

    ההליכה בדרכו של סלובק לא הסתכמה בנגינה וירטואוזית: כמו הגיבור שלו, גם פרושיאנטה הפך למכונה משומנת של הרס עצמי. הוא התמכר להרואין, לספידים, לאל.אס.די ולמה לא. בשלב מסוים נאלץ אפילו לפרוש מהלהקה, התאשפז והיה על סף מוות, אבל לפני כל זה לקח חלק באלבומים Mothers Milk ו־Blood Sugar Sex Magik. האחרון נתן לפפרז את הפריצה המסחרית הגדולה שחיכו לה, הרבה בזכות הבלדה Under the Bridge. רק שיר אחד מתוך האלבום - My Lovely Man - הוקדש לסלובק, אבל רבים טוענים עד היום שדמותו חיה ומורגשת באלבומים האלה, למרות שהגיטרה היא של פרושיאנטה.

     

    כמה ימים לאחר מותו של סלובק הגיע ג'יימס לדירה שלו כדי לקחת את חפציו, ובין היתר מצא שם את היומן שכתב בשנותיו האחרונות. ג'יימס ארז אותו, אבל במשך שנים לא הצליח להביא את עצמו לקרוא אותו. ואז, בדיוק לפני עשור - וסמוך למועד השקת של האלבום השביעי של הפפרז, "קליפורניקיישן" - הוא איגד את הזיכרונות והציורים של הלל ב־Behind the Sun. הספר כתוב בהרבה הומור, במשפטים קצרים ואסוציאטיביים; אפשר לקרוא שם על קשרים עם נשים, על מסעות עם הפפרז, על סמים. וגם על המוות, שממש עולה מבין האותיות השחורות. ג'יימס מספר שהספר נמכר יפה באמריקה, אבל לא כל כך במולדתו של אחיו. "בישראל קנו אותו לא יותר מ־30 אנשים", הוא אומר.

     "כנראה שהדור הצעיר של המעריצים בכלל לא יודע שהיה פעם אדם בשם הלל סלובק, ושהוא נולד בישראל ואהב אותה מאוד, ושבלעדיו לא היו הרד הוט צ'ילי פפרז".

     

    ב־Behind the Sun מופיעות הקדשות אישיות מאת קידיס ופלי, אבל ג'יימס מתקשה לסלוח להם גם 21 שנה אחרי מות אחיו. במיוחד חורה לו היחס הקר שהפגינו חברי הפפרז כלפי המשפחה: "מאז המוות של הלל, אנתוני קידיס ופלי לא התקשרו לאמא שלי ולא פגשו אותה אפילו פעם אחת. ההסבר היחיד שלי הוא שהם פחדנים, ואין להם אומץ להסתכל לה בעיניים כי הם מרגישים אשמה. עכשיו מציינים 25 שנה להקמת הלהקה, והיינו מצפים למשהו. אולי מופע מחווה להלל, משהו שינציח אותו. אבל הם לא עושים את זה. שאלתי אותם פעם למה הם לא מדברים עליו, מזכירים אותו, והם ענו: 'אנחנו רק רוצים שינוח בשלום'. זה בולשיט. כל מה שהם רוצים זה לעשות סוויץ' בראש ולהשאיר את זה מאחוריהם. בגללם - בגלל ההתעלמות של אנתוני ופלי, שהעדיפו לתת לו להישכח - הלל הוא המוזיקאי הכי אנדר־רייטד בכל הזמנים".

     

    מתחת לגשר

    ניסיתי להשיג את תגובתם של חברי הלהקה כדי לא להשאיר את הטענות הקשות תלויות באוויר, אבל הניסיון לשמוע את הצד שלהם בסיפור לא עלה יפה. התקשרתי למשרד יחסי הציבור של הפפרז - שלא אמור להיות עסוק במיוחד, היות שהלהקה לא מופיעה כבר חודשים ארוכים - ואמרתי שאני עיתונאי ישראלי שרוצה לדבר עם אחד מחברי הפפרז.

    "סליחה", ענה בלאקוניות עוזר יחצ"ן בשם דייב, "אבל הפפרז לא עושים כרגע ראיונות".

    "אפילו לא על הלל סלובק?".

    "לא, הם לא עושים ראיונות. האמת, כרגע הם לא עושים כמעט כלום".

     

    בסוף חזרתי לג'יימס סלובק, שנזכר בשיחה שהתנהלה בינו לבין ג'ון פרושיאנטה לפני שהאחרון הצטרף רשמית ללהקה. פרושיאנטה ניבא אז ש"אם הפפרז יהיו פופולריים, זה יהרוס את כל הרוח שלהם". עכשיו, אומר ג'יימס, הנבואה התגשמה: בדיסק האחרון והכפול של הפפרז, Stadium Arcadium, נאלמה לחלוטין הפאנקיות האלטרנטיבית שייחדה אותם והוחלפה בפופיות מיינסטרימית לחלוטין. "כשאני שומע אותם היום, אני כבר לא מרגיש את הרוח של הלל", אומר ג'יימס. "הייתי בהופעות שלהם, וחשבתי שאם הוא היה שומע אותם, הוא היה מעקם את הפרצוף. הם הפכו ללהקת פופ ומכרו את הנשמה שלהם, ואני יודע שהלל לא היה נותן להם ללכת בכיוון כזה. אם הוא רואה את מה שקורה היום עם הרד הוט צ'ילי פפרז, הוא מתהפך בקברו".

     


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים