שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מרוסיה באהבה, ובפשטות

    "סיפורי שוקשין" של ואסילי שוקשין, אחת ההצגות המצליחות והמוערכות ברוסיה, תגיע ארצה בקרוב. מרב יודילוביץ' נפגשה עם הצוות, וניסתה להבין מה סוד קסמה של ההצגה, והאם באמת שוקשין גדול כמו דוסטוייבסקי

    בחודש יולי האחרון היה אמור ואסילי שוקשין, מגדולי היוצרים הרוסים של המאה ה-20, לחגוג את כניסתו לעשור השמיני לחייו. כבן למשפחת איכרים מהכפר סרוטצקי שבדרום סיביר, שרטט שוקשין בסיפוריו הקצרים ובתסריטי הקולנוע שכתב את דמויותיהם של אנשי הכפר - גלריה מרתקת וצבעונית של אנשים פשוטים לכאורה.

     

    הוא ליקט רגעים מהווי היומיום שהקיף אותו; שמחות קטנות, ורגעי צער שדרכם ביקש לגעת במתח שקיים בין חיי העיר לחיי הכפר. "אני מנסה למשוך בעזרת העט את קולותיהם של האנשים האלה מתוך הנייר", נהג שוקשין לומר. מתוך הבנאלי, ההמוני, הגס והבלתי מהוקצע - הוא רקח יופי, ובתוך הפשטות הוא מצא קודים מוסריים ראויים לשימור. שוקשין מת ב-1974 בשנות הארבעים שלו.


    גלריה צבעונית של אנשים פשוטים לכאורה (צילומים: monicapormle)

     

    בינואר תתארח בפסטיבל התיאטרון הבינלאומי של הקאמרי ההפקה "סיפורי שוקשין" של תיאטרון האומות ממוסקבה (ההצגה הראשונה ב-18.1, סך הכל שש הצגות). את ההפקה, בכיכובו של יבגני מירונוב, מנהלו האמנותי של התיאטרון ומי שנחשב משחקני הבמה והמסך הגדולים ברוסיה, ביים הבמאי הליטאי העולה אלביס הרמאניס.

     

    בלהקת השחקנים, שעובדת כמו נבחרת משומנת של מקצוענים, משחקת בין היתר גם צ'ולפאן חמאטובה, שמוכרת לקהל הישראלי בזכות תפקידיה הבולטים בסרטים "לונה פאפא", של הבמאי בחטיאר חודוינזארוב ו"להתראות, לנין" של וולפגנג בקר.


    השחקנים נעים בין דמויות שונות, עולמות גרוטסקיים ודרמות קטנות 

     

    ההצגה מורכבת מרצף של סצנות המבוססות על סיפוריו הקצרים של שוקשין. התפאורה המינימליסטית בנויה מצילומים שמתעדים את תושבי הכפר בו נולד הכותב. בתוך התפאורה יוצרים השחקנים עולמות גרוטסקיים, רווי יצרים ודרמות אנושיות קטנות, ומדלגים תוך כדי תנועה בין דמויות ומצבים משתנים.

     

    הבהלה לכרטיסים

    להשיג כרטיסים להצגה במוסקבה זה כמעט בלתי אפשרי; כבר בשעות אחר הצהריים המוקדמות אפשר להבחין ליד הקופות בשורה ארוכה של צופים פוטנציאליים, שמקווים שמישהו יבטל את הזמנתו. למרות אורכה של ההצגה (שלוש וחצי שעות כולל הפסקה) יש שמעדיפים לעמוד בפאתי האולם ובלבד להיות שם. הקהל המגוון, מבחינת גילאים ושכבות סוציו-אקונומיות, נושם את נשימות השחקנים, צוחק איתם, בוכה איתם ומתרגש.


    סבז'קובה וחמטובה. "כמיהה לחומרים האמיתיים מהם עשויים החיים"

     

    "זה לא עניין של נוסטלגיה", אומרת השחקנית צ'ולפאן חמטובה, "זה קשור בקונפליקט שבין העולם הגלובאלי הגדול והמאיים לעולם הגרעיני והפשוט שמקיף אותך. שמחות קטנות של אנשים פשוטים יכולות להדהד כל כך חזק באופן כזה שאנשים אשר נמסו בציוויליזציה, איבדו את היכולת לחוש".

     

    את העולם הזה, שעדיין קיים, אבל איכשהו התרחק מתושבי המטרופולינים, מבקשת ההצגה לחבק; חמטובה נזכרת במפגש הראשוני שלה עם כפר הולדתו של שוקשין, שנערך במסגרת עבודת ההכנה לקראת החזרות.

     

    "בכניסה לכפר ראיתי אישה שעל גבה תלוי מתלה עץ ועליו שני דליים. היא הלכה לנהר לשאוב מים. ברגע הזה הבנתי שמים בשבילה הם משהו אחר לגמרי ממה שְהמים בשבילי. אנחנו חיים בעולם חומרי שבו הכל קל להשגה. שכחנו איך זה מרגיש לחיות בפשטות".


    שוקשין הוא השאיפה לחיים אמיתיים שאינם סינטתיים

     

    חמטובה, טטארית במוצאה, גדלה בעיירה קטנה. כדי להגשים את עצמה עברה לעיר הגדולה, מוסקבה, שבה היא חיה ומגדלת את ילדיה. "ההצגה הזו מאוד רלבנטית לחיים של אנשי העיר", היא אומרת, "אני חיה בעיר נטולת רגשות, מכונה שלא תמיד אני מבינה למה היא מיועדת. אדם שואף לחיים אמיתיים ולא סינטתיים".

     

    צריך להתרגש מהגשם הראשון

    חמטובה מוסיפה שגם לה יש כמיהה וגעגוע לחומרים האמיתיים שמהם מורכבים החיים. "אם לא הייתי צריכה לעבוד ולפרנס את ילדיי, הייתי עוברת לכפר וחיה חיי טבע. מעבר לפרנסה אני חושבת שלעשות את המעבר הזה מחייב להגיע למקום פנימי שמאפשר לאדם להיות ער לשמחות הקטנות, להתרגש מהגשם הראשון ומפריחת העלים באביב. אני עוד לא שם".


    "כולנו באים מערים קטנות והסיפורים נוגעים במשהו שמסתתר בתוכנו" 

     

    סיפוריו של שוקשין נלמדים עד היום במסגרת תכנית הלימודים של מערכת החינוך ברוסיה. "כמו כל דבר שנכפה על ידי הממסד, גם הסיפורים של שוקשין עוררו בי התנגדות בימי בית הספר", אומרת חמטובה, "כשחזרתי אל הטקסטים האלה בלי חובת הקריאה הבנתי שמדובר בספרות גרנדיוזית. שוקשין משתווה בעיני לכל הכותבים הגדולים, כיוון שהוא מצליח להעביר במילים לא מנופחות משמעות אוניברסלית".

     

    את מה שיש לשוקשין להציע, ספק אם ילדים בבית ספר יכולים להכיל, כך לדברי יוליה סבז'קובה, מהשחקניות הבולטות בהפקה. "היינו צעירים מדי כדי להתמודד עם הסיפורים שלו. לא יכולנו להעריך אותם כהלכה. מדובר בספרות שדורשת הבנה מסוימת של החיים", היא אומרת.

     

    כמי שנולדה בעיירה קטנה וגדלה בפרובינציה, סבז'קובה עדיין נושאת איתה משהו משם. "בסופו של יום כולנו באים מערים קטנות והסיפורים האלה נוגעים במשהו שקיים ומסתתר בתוכנו. זו הסיבה שהתכנים האלה אוניברסליים", היא אומרת.


    מירונוב. "שוקשין מחבר את הקטבים"

     

    קונספט ההצגה נתפס במוסקבה כמאוד חדשני, וזאת בעידן שבו נוצץ אומר זהב. לא מדובר רק בתכנים, אלא גם בפורמט ששומר על ענווה וצניעות. "כל דבר גאוני הוא פשוט", אומרת סבז'קובה וממהרת להוסיף, "סליחה אם זה נשמע לא צנוע".

     

    יהיו, יש להניח, מי שיאמרו שלא רק היעדר צניעות אלא גם יומרנות מסוימת חבויים ברעיונות הבימוי ובעיצוב הבמה יוצאי הדופן של אלביס הרמאניס, ובכל זאת - אי אפשר להתווכח על עבודת המשחק התובענית של כל העושים במלאכה. "זו עבודה מאוד תובענית שבה אנחנו נדרשים להיות כל הזמן בהיכון", אומרת סבז'קובה.

     

    מעולם לא היתה ברוסיה הפקה כה פשוטה

    חמטובה, מצדה, מאמינה שמה שמטלטל את הצופים זו דווקא הפשטות הישירה והיעדר הגימיקים. "מעולם לא היתה ברוסיה הפקת תיאטרון כל כך פשוטה", היא אומרת, "אנחנו מדברים על דברים פשוטים כמו אהבה או אהבה לאמנות ומשום מה זה מוזר וזר".

     

    חמטובה מוסיפה כי בעולם התיאטרון העכשווי, שבו כולם כל כך רגילים לְקַסְטוֹת, לחלוקה ולגלובליזציה, פשוט שכחו מה זה פשטות, מה זה לוותר על האגו, ולגלות את אהבת הארץ. "דרך ההצגה הזו לקהל הרוסי התברר פתאום שיש על מה לאהוב את המולדת. השלטון כל כך מנסה לאלף אותנו לאהבת המולדת, אבל אין מאחורי זה דבר. פתאום מסתבר שגם הרוסים החצי נכים רגשית והשיכורים האלה של שוקשין - הם ברי אהבה. כמו דוסטייבסקי, כך גם שוקשין, גורם לך להתאהב בדמויות שלו".

     

    מנהלו האמנותי של תיאטרון האומות והשחקן שמוביל את ההצגה, יבגני מירונוב, משוכנע שמה שההצגה מספקת

    לקהל הוא מענה על חסך שנוצר בעידן הפוסט-מודרני. "אנחנו חשים בחסרונה של הפשטות ומערכות היחסים הלא מסובכות", הוא אומר, "אנשים מאסו בזיוף שקיים בעיר, במסכות הברזל שהם נאלצים להסתתר מאחוריהם".

     

    מירונוב טוען כי שוקשין בעצם מחבר את הקטבים האלה. "הוא המשורר של המרחב שבין העיר לכפר. יותר מזה הוא מעמיד את הכנות הברוטאלית שקיימת בכפר כערך משמעותי".

     

    איך היה הביקור בסטרוצקי במסגרת עבודת ההכנה ומה הבאת איתך לבמה במסגרת ההתנסות הזו?

     

    י.מ: "בהתחלה נתקלנו בעוינות מסוימת מצד אנשי הכפר. אני חושב שהם עייפו מעיתונאים שעוברים דרך קבע בכפר ותוהים איפה שכב בבוץ שוקשין השיכור. ברגע שהם הבינו שנקודת המוצא שלנו שונה, הם נפתחו אלינו. אנשים הזמינו אותנו לבתיהם, האכילו והשקו אותנו בוודקה המקומית עד שכולנו חטפנו ממנה הרעלה. למעשה, הרבה מאנשי הכפר נעלבו מהאופן שבו הוא הציג אותם, אבל שוקשין אמר: 'חכו, חכו, השנים יעברו, אתם תיעלמו, אבל הסיפורים של יישארו אחריכם'. הוא צדק".

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מירונוב. הסיפורים האלה יישארו אחרינו
    צילום: monica pormle
    "הפשטות היא המסר"
    צילום: monica pormle
    לאתר ההטבות
    מומלצים