לזכות בלוטו, בלי שותפים: על באגים במוח

בוקר אחד, בשנת 1954, נתקלו שלושה פסיכולוגים בכתבה מסקרנת באחד העיתונים. מריון קייצ', עקרת בית משיקגו, טענה שקיבלה מסרים מכוכב קלאריון לפיהם העולם עומד להיכחד בשיטפון גדול. החייזרים נתנו למריון תאריך מדויק, ה-21 בדצמבר, והבטיחו להציל מההשמדה את מי שיטהר את נשמתו בזמן. על פי הכתבה, הצליחה מריון לאסוף סביבה כמה עשרות מאמינים והם עסוקים בהכנות לקראת יום הדין: הם עזבו את בתיהם, התפטרו מעבודותיהם ומכרו את כל רכושם הארצי.

שלושת הפסיכולוגים - לאון פסטינגר, הנרי ריקן וסטנלי שאכטר - הבינו שעומדת בפניהם הזדמנות מחקר מצוינת. חברי קבוצתה של מריון היו מחויבים מאוד, במעשים ובמילים, לאמונתם. בהנחה הזהירה שיום הדין לא באמת יגיע ב-21 בדצמבר, מה תהיה התגובה בתוך הקבוצה? איך יפתרו המאמינים את הקונפליקט הנפשי שבין אמונתם החזקה והמציאות הבלתי ניתנת להכחשה? הפסיכולוגים החליטו להצטרף לקבוצה במסווה של מאמינים אמיתיים, ולעקוב אחר האירועים.

בלילה שבין ה-20 וה-21 בדצמבר הייתה התרגשות גדולה בקבוצה. בחצות הלילה הייתה אמורה להגיע הצלחת המעופפת שתאסוף אותם, שעות ספורות בלבד לפני השיטפון הגדול. לצורך העניין הסירו המאמינים את כל חפצי המתכת מגופם, כולל ריצ'-רצ'ים וכפתורים, והתרכזו בחדר אחד בתוך ביתה של מריון. הדקות נקפו. ההמתנה הייתה מתוחה.

שעת חצות הגיעה, ועדיין אין זכר לחייזרים. בחצות וחמש דקות הצביע מישהו על שעון נוסף שעמד בחדר, שמחוגיו הראו 11:55. חיוכים של הקלה: זו כנראה השעה האמיתית.

חצות ועשר דקות. ספירת מלאי: צלחת מעופפת - אין. הקבוצה ישבה בדממה, הלם אחז בחבריה. ארבע לפנות בוקר. דממה עדיין עטפה את חברי הקבוצה ההמומים. האם החייזרים הכזיבו אותם וגם הם עומדים למות בשיטפון הנורא? מריון החלה לבכות.

ארבעים וחמש דקות מאוחר יותר היא קיבלה לפתע מסר נוסף מהחייזרים: המאמצים ההירואים שעשתה הקבוצה הקטנה שיכנעו את אלוהים לחוס על בני כדור הארץ, והשיטפון נמנע. חברי הקבוצה היו מאושרים. פרט לכמה בודדים שהבינו את המצב לאשורו. רובם המכריע של המאמינים חיבקו את המסר החדש בשתי ידיים והיו מרוצים ממנו מאוד. העולם ניצל, והכל בזכותם.

דיסוננס קוגניטיבי

מה התרחש אצל המאמינים? מבחינה רציונלית, עצם העובדה שהעולם המשיך להסתובב בבוקר ה-21 בדצמבר הייתה אמורה לשכנע אותם שאמונתם הקודמת הייתה מוטעית, אבל זה לא מה שקרה. במילים אחרות, הם חוו 'דיסוננס קוגניטיבי': הבדל גדול ובולט בין תמונת העולם שציירו לעצמם לבין המציאות הממשית.

הפתרון שלהם לבעיה הזו - מציאת הסבר אלטרנטיבי שמשתלב היטב באמונתם הקודמת - התאים לתאוריה של פסטינגר ושות' לגבי האופן שבו מתמודד המוח האנושי עם קונפליקטים דומים.

המוח כמעט תמיד יעדיף את ההמשכיות הפנימית, את תמונת העולם המוכרת, על פני המציאות החיצונית. הוא יתעלם מעובדות מסוימות, יצבע עובדות אחרות בצבעים חדשים ובאופן עקרוני יעשה שמיניות באוויר - אבל ידבוק בשלו. ההתנהגות הזו בולטת במיוחד כשהאדם כבר מחויב ציבורית לעמדותיו הקודמות, וסטיה מהן עשויה להתפרש כבושה והודאה בכישלון.

המוח הוא כלי רב עוצמה, ובמובנים רבים עולה על כל מה שאפילו המחשבים החזקים ביותר שלנו מסוגלים לעשות. אבל הוא אינו מושלם. יש בו באגים: טעויות מובנות שאנחנו לא יכולים לעקוף אותן. אשליות אופטיות הן דוגמאות קלאסיות לבאג בחומרה של המוח: התמונה שנופלת על רשתית העין היא תמיד אותה התמונה - המוח, הוא זה שנותן להן את הפרשנות השגויה.

פרשנות שגויה זו מכונה 'הטיה קוגניטיבית': טעות בשיקול הדעת שנגרמת כתוצאה מחולשה פנימית בתהליך העיבוד וקבלת ההחלטות של המוח האנושי. הטייה קוגנטיבית היא כמו אשליה אופטית, רק שהשפעתה עדינה יותר: היא משנה את האופן שבו אנחנו מבינים את העולם שסובב אותנו.

הנה דוגמא נוספת להטיה קוגניטיבית. בניסוי שנערך בתקופת המלחמה הקרה נתבקשו כמה מומחי מדיניות להעריך את הסיכוי שבשנה הבאה ברית המועצות תפלוש לפולין, וארצות הברית תנתק את הקשרים הדיפלומטיים עימה. הסיכוי שנתנו הפרשנים להתרחשות הזו היה ארבעה אחוזים.

כשנשאלו המומחים מה לדעתם הסיכוי שרק חלק מהתרחיש הזה יתממש - דהיינו, שברית המועצות תפלוש לפולין וזהו, ללא ניתוק הקשרים הדיפלומטיים עימה - הסיכוי שהם נתנו היה אחוז אחד בלבד. זה, כמובן, בלתי אפשרי: הסיכוי ששני אירועים יתרחשו, הפלישה לפולין וניתוק היחסים, חייב להיות נמוך מהסיכוי שרק אחד מהם יתקיים. זהו 'הכשל הצירופי'.

אז מה המסקנה מכל זה? האם נגזר עלינו להתקיים עם מוח עתיר כשלונות וחסרונות, שמתעקש להוליך אותנו שולל בכל פעם שהמציאות לא מתאימה לו? כן. כולנו - גם אני, גם אתם - סובלים ונמשיך לסבול מהטיות קוגניטיביות. ואם כבר אנחנו נשברים, נכנעים להטייה הקוגניטיבית ומשתכנעים שיש לנו סיכוי אמיתי לזכות בלוטו רק מכיוון שבכל שבוע יש מישהו שזוכה בלוטו, כדאי לפחות לנצל את חולשותיהם של אחרים.

עובדה ידועה היא שאנשים נוטים שלא לסמן בלוטו מספרים שעלו בגורל בשבוע הקודם. הם מאמינים, כנראה, שכדורי הלוטו יודעים מה קרה בשבוע שעבר ולכן אין סיכוי שאותו המספר יופיע פעמיים. אנחנו דווקא נסמן את המספרים שיצאו בשבוע שעבר, וכך אם נזכה - לא נצטרך להתחלק עם הרבה אנשים בזכיה. אבל אם הטיפ שלי עוזר לכם לזכות - אתם תתחלקו איתי קצת, נכון? אל תהיו רעים.