שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ולתפארת מדינת ישראל
    אריאנה מלמד ממליצה להדליק משואות לכבוד הזמר המזרחי, מרחמת על טייגר וודס, משועשעת מכנס ויקיפדיה, עצובה קצת מ"ארץ יצורי הפרא" ומסיימת בשיר מזמור. סיכום שבוע

    בכפיים ובמשואות

    כנראה שאף אחד לא יושב כעת בציפיה דרוכה לגלות מה יהיה הנושא המרכזי לחגיגות יום העצמאות ה-62, כך שגם השבוע בחרה ועדת השרים לטקסים ולסמלים שלא להחליט מי ידליק את המשואות ובשל מה יודלקו: חמישה נושאים מונחים על שולחנה של הוועדה, אחרי שנבחרו מרשימה משונה ביותר שהציבור נקרא לסייע בעיצובה.

     

    הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר בישיבה של הוועדה שתדון ברצינות באפשרות להצדיע להשגי החינוך במדינת ישראל (לא שוויוני, בינוני ורווי אלימות?) או את "60 שנה לעיירות הפיתוח" (דפוקים היו, דפוקים נשארו) או את שנת המדע וההשכלה הגבוהה (פחות תקציבים, יותר בריחת מוחות). כרגיל, אין בהצעות אפילו צל של רמז לקיומה של תרבות פופולרית בישראל. מה דעתכם, למשל, על "שנת הזמר המזרחי" בשנה שבה זה הגדיר מחדש את המיינסטרים בזמר הישראלי?

     

    הנמר אכל אותה

    למה לשחקנים, רוקיסטים, נשיא ארצות הברית, סופרים, ראפרים וגיבורי תרבות אחרים מותר להתוודות על שימוש בסמים, להיקלע לפרשיות מין מכל סוג שהוא ולנהל חיים די פרועים מבלי להיפגע, ולטייגר וודס אסור? התשובה איננה מיידית ואוטומטית כמו "האמריקנים האלה, צבועים שכמותם", אלא מורכבת יותר ומסמנת את קווי המתאר של דמות הקדוש המודרני.


    וודס. חבל, נתגעגע (צילום: MCT) 

     

    וודס, עד שנחשף כאדם עם חולשות בולטות למלצריות ומין קצת אלים, התיישר היטב לפי הקווים הללו והיה לספורטאי העשיר בהיסטוריה האנושית. רוב הממון לא הגיע מהטורנירים בהם ניצח אלא מהשאלת שמו ומראהו לפרסום מוצרים, ומי שמצליח לעשות כן בארצות הברית מחוייב לחיי קדושה, בין אם הוא מסוגל לחיות אותם ובין אם לאו. עקרונות הקדושה כוללים התנזרות מכל מה שיכול לעורר ולו רמז של שערוריה, כי על פי כתבי הקודש של המפרסמים החיבור בין מוסריות שמרנית לבין עליה המכירות הוא נחרץ וחד ערכי, כאילו היה מצווה דתית של ממש.

     

    גיבורי תרבות אחרים, שלא הפכו לאיקונות של מפרסמים, מוזמנים לקום וליפול בזכות כשרונם בלבד ויכולתם להתפרנס ממנו, אבל המפרסמים עדיין חייבים להציג לעולם ביוגרפיות ללא רבב, בדיוק כפי שכל האחרים התחייבו לעשות עד שנות השישים של המאה הקודמת. הטרגדיה היחידה, אם בכלל, בסיפור הזה היא שטייגר וודס לא יכול היה לבחור את הכשרון שבו בורך או את התקופה בה נולד. יום יבוא וגם השריד המוסרי-שמרני הזה ייעלם מהמדפים, אבל וודס כבר לא יזכה לעשות ביום הזה את המיליארד הבא.

     

    נעלם הפרא

    מצד אחד, הנה משב רוח מרענן בתעשיית סרטי האנימציה לאנשים נמוכי קומה. בתפקידי כאם נחרדתי לגלות בשנים האחרונות שכל מוצר חדש בתחום הזה אינו אלא רפליקה של קודמו, וכולם מציעים את אותו שילוב עצמו של הרפתקאות מסמרות שיער של יצורים מאונשים בצד קומדיה רומנטית סכרינית עם סוף מקסים. היפופוטם מאוהב בג'ירפה, דבורה ממין זכר ברנה זלווגר, דוב בשומרת יערות? את כל זה כבר ראינו, וכמה מהצופים-בכוח אפילו הרימו גבה למראה הבדיחות בסרטים הללו, שרק מבוגרים יבנו. כל זה נעדר מ"ארץ יצורי הפרא", וטוב שכך, אבל במקביל גם חלק מהקסם נעדר.


    "ארץ יצורי הפרא". עכשיו נסו לדמיין את זה 

     

    אמת, בכל פעם שמתרגמים יצירה ספרותית לקולנוע מחבלים קצת באפשרויות הדמיון של הצופים, אבל כאן החבלה ממש חמורה, שכן הקסם העצום של יצורי הפרא הוא המרווח הגדול במיוחד שהם משאירים למוחותיהם של הקורא הצעיר וההורה המוקסם גם יחד. כוחם של היצורים הוא דווקא בהיותם סטאטיים במיוחד, בלתי מאופיינים ומזמינים פרשנויות שונות ומשונות, והכל לפי הפחדים הספציפיים של צרכן התרבות הצעיר. על המסך הם מוגדרים, סופיים ונטולי אותה עמימות ברוכה שהופכת את הפחד למרתק כל כך, לילדים ולמבוגרים כאחד. אני חוששת שילדים שיראו את הסרט לפני שיתוודעו לספר כבר לא יוכלו לתרגם לעצמם את המפלצות התלת מימדיות שיש להן קולות ברורים ומובחנים, בחזרה לדבר האמיתי: דו מימד.

     

    ידע זה עניין יחסי

    הנה בדיחה קטנה ומצויינת, או אולי אות לבאות. ב-15 בינואר יחגגו לויקיפדיה בעברית 100 אלף ערכים, פחות או יותר, כי לעולם אין לדעת כמה יהיו בדיוק ביום נתון או מה יהיה בהם. ואיפה יחגגו? באוניברסיטת תל אביב, היכל הידע שאמור לבוז לרוח הויקי החושית, הבלגניסטית והמשוחררת מהיררכיות של ידע אקדמי. הבוז מזמן כבר לא משתלם, כך נראה, כשויקיפדיה הופכת לברירת המחדל הראשונה (ולפעמים גם האחרונה) למשימות החקר של סטודנטים לתואר ראשון.

     

    האנציקלופדיסטים הקלאסיים יכולים להתהפך בקברם עד שיקבלו סחרחורת, אבל לא הם ולא היכלות הידע הממוסדים של ימינו לא יוכלו לתופעה המרתקת ביותר בהיסטוריה של הידע האנושי במאה שלנו – החירות, הדמוקרטיה והיכולת להשפיע על עיצובו של הידע, גברו על הרצון לחפש ידע בטוח-עם-קבלות.

     

    ולאנשים הטובים שכותבים ועורכים את הגרסה העברית: שאפו. לא יאומן כמה חנונים טובי לב יושבים בקרבנו ומוכנים לתרום מזמנם לתועלת השכלתו (המשוערת) של הגולש העברי. לא שכל הערכים שם ראויים להנצחה, בשמחה הייתי מוחקת לפחות ערך אחד המוקדש לחתומה מעלה, ועדיין שמחה מאוד בקיומם של הכותבים ובמפעל הזה, שהוא עדיין אנרכיסטי במידה מלבבת, ועדיין אפשר להצביע בו בצורה דמוקרטית למדי על עצם הנצחת הידע.

     

    ונסיים בשיר

    המוזיקה מלטפת את המילים באהבה ובהבנה, ואם מהדהדים בה רמזים

    לבלדה ליאונרד-כהנית שכזאת, מה בכך: בימים אלה, מי שמעז לשחרר לשוק לחנים לשירים של נתן זך, עושה לא פחות ממעשה גבורה ומחזיר לזמר העברי את כבודו ואת יופיו, וזה בדיוק מה שעושה שפי ישי בשיר "ואז בא לנו ערב". זהו השיר שהשאיל את שמו לדיסק החדש של ישי.

     

    לו הייתי צריכה לבחור בשני שירים שיגדירו במדוייק את תמצית הסנטימנטליות הישראלית, אחד מהם היה "עטור מצחך זהב שחור" והשני, טוב ושכלתני ממנו, הוא שירו של זך, שמונה אחד לאחד את מרכיבי הצער הנוסטלגי הנעים, המתוק והבטוח של הנפש הגברית המאוהבת. שנתבונן מעט במילים ולו רק בגלל ש"ואז בא לנו ערב" הוא שיר נאה מאין כמוהו לסוף שבוע חורפי?

     

    וְאָז בָּא לָנוּ עֶרֶב שָׁקֵט וְהָיִינוּ שְׁקֵטִים

    וְאָז חָלְפָה הַסְּעָרָה וְהָיִינוּ לֹא סוֹעֲרִים

    וְאָז יָדַעְנוּ שֶׁלֹּא מְשַׁנֶּה

    אִם צוֹדְקִים וְאִם לֹא צוֹדְקִים

     

    וְאָז חָלַצְתְּ אֶת נְעָלַיִךְ וְהָיִינוּ בֵּיתִיִּים

    וַאֲנִי פָּתַחְתִּי אֶת הַחַלּוֹן וְהָיִינוּ רוּחָנִיִּים

    וְסִימָנִים רִאשׁוֹנִים שֶׁל אָבִיב הִרְטִיטוּ אֶת הַוִּילוֹן

    וּלְפָחוֹת אֲנִי הִצְטַעַרְתִּי עַל יַד הַחַלּוֹן

     

    עַל מָה שֶׁיָּכֹל הָיָה לִהְיוֹת וּכְבָר לֹא יִהְיֶה

    וְעַל מָה שֶׁעָשִׂיתִי וַאֲנִי עוֹד עוֹשֶׂה

    וְצִפּוֹר בַּחֹשֶׁךְ פָּרְחָה לָהּ וְגַם זֶה

    לֹא הָיָה סִימָן בָּהִיר, הָיָה סִימָן כֵּהֶה

     

    וְחָשַׁשְׁתִּי לְרוּחַ הַשָּׁעָה וְחָשַׁשְׁתִּי לְרֹךְ שָׁוְא

    וְחָשַׁשְׁתִּי לָאַשְׁלָיוֹת שֶׁלָּךְ וְהַלֵּב חָשַׁשׁ לִשְׁקָרָיו.

    אֲבָל הַכֹּל עִמְעֵם אֶת הַכֹּל וְאָמַר, לֹא עַכְשָׁו, לֹא עַכְשָׁו

     

    וְהָעֶרֶב הָיָה קָסוּם וְשָׁבִיר וּמֻפְלָא מִשְּׂאֵת

    וְכָל אֵיבָר בְּאֵיבְרֵי הַגּוּף צָעַק, לֹא כָּעֵת, לֹא כָּעֵת

    וְעָמַדְתִּי שָׁם נָבוֹךְ וּמַחֲרִישׁ כְּאָבֵל עַל מֵת.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    פרץ. שווה משואה
    צילום: רפי דלויה
    צילום: שרה אביטל
    זך. שווה לקרוא
    צילום: שרה אביטל
    7 לילות
    מומלצים