מה מלמד הרב מלמד?

החלטת שר הביטחון אהוד ברק להוציא את ישיבת הר ברכה מההסדר עם צה"ל וההחלטה שקיבלו ראשי הישיבות, גררו דיון שהתמקד עד כה בעיקר בשאלת הסרבנות. חלק מרבני ההסדר טענו כי יש להבטיח "חופש אקדמי" לרבנים, ויצרו בכך השוואה מוזרה בין הלימוד האקדמי שיסודו בערכי חירות האדם, ובין הציות ל"דעת תורה" שמטפחות רוב ישיבות האורתודוכסיה. למרות הכוונות הטובות ביסודו של מנגנון ההסדר, הגיע הזמן לבירור גבולות התמיכה הצה"לית בישיבות ההסדר לאור ערכים. ערכי צה"ל למשל.

ראשי הישיבות אמנם אילצו את הרב אליעזר מלמד ליישר עמם קו פשרני יחסית. אך ממחקר שערכתי בשנים 2000-2002 במסגרת לימודיי באוניברסיטת בר אילן אודות תחנת הרדיו ערוץ 7, מצטיירת תמונה שונה. בתקופה זו שידרתי תוכנית שבועית בערוץ כנציג של "מחנה השלום" והתוודעתי היטב לכתביהן של דמויות מפתח בתחנה הפיראטית ובהן הרב מלמד. כיהודי וכאיש חינוך, הזדעזעתי פעמים רבות מהיסודות החינוכיים שלו.

כך למשל הדיון במצוות "מחיית זכר עמלק" (חובה הלכתית) תופס מקום של כבוד בהטפותיו של מלמד ודומיו, אולם רוח של אלימות מוחשית מרחפת מעל הדיון כשמזהים את עמלק במציאות של ימינו. במארס 2001, כשברקע כשלון שיחות השלום בקמפ דייוויד, ביאר הרב מלמד כי עמלק יכול לקבל על עצמו שבע מצוות בני נוח ובכך להציל את חייו, אך הסתייג: "כל זה בתנאי שהעמלק מקבל על עצמו את שבע המצוות בעת שהציעו לו שלום, אבל אם לא קיבל את הצעת השלום, שוב אינו יכול לחזור בו, ועלינו להלחם בו ולהורגו".

בהמשך למסורת אביו, הרב זלמן מלמד, נוהג אליעזר מלמד להעלות על נס את מצוות הנקמה וזאת בין השאר בהשראת "נקמת מדיין" המפורסמת, שבה נצטווה משה רבנו בספר במדבר. נקמה, כידוע, עומדת בסתירה לערך הרחמנות ובאחת מדרשותיו הבהיר הרב את העניין באמצעות סיפור:

"לפני זמן מה ניסה מחבל לרצוח נער יהודי במרכז ירושלים. בחסדי ה' הנער נפצע קלות בלבד, ואזרחים רבים שהתמלאו רגשות נקם החלו לרדוף אחר המחבל ורצו לעשות בו שפטים. לפתע הגיעה אשה, שכונתה בתקשורת 'חרדית', נצמדה למחבל וסוככה עליו בגופה, והצילה אותו ממכות ואולי אף ממוות. השאלה היא, האם מצווה על אדם להציל מחבל, והאם אותה אשה נהגה כהלכה?… מחבל שבא לרצוח יהודים באמצע הרחוב, נכנס לדרגת הרשעות הגבוהה שעליה נאמר בתלמוד: 'מורידין ולא מעלין', כלומר, אם אפשר להורגו צריך לעשות זאת. ולפחות אין לעזור לו ולהצילו… לסיכום, על פי ההלכה לא היה שום ערך מוסרי לרחמנות שגילתה אותה אשה כלפי המחבל, שהרי מצד ההלכה אסור להצילו. וכבר אמרו חכמים: 'כל המרחם על האכזרים סופו שיתאכזר על הרחמנים'".

בעולם הערכים שמטפח מלמד, "רגשות הנקם" אינם מהווים בעיה אלא דווקא הרחמנות. אך יש כאן עניין מהותי נוסף: חוקי מדינת ישראל אינם חלק מהדיון של מלמד ונדמה כי האשה שגוננה על המחבל פעלה בריק תחיקתי. כך במקרה זה וכך בדוגמאות רבות שקצרה היריעה להן כאן.

האם חייליו של מלמד יסטו מדרכו ויכירו בשני ערכים מרכזיים של צה"ל, "חיי אדם" ו"טוהר הנשק"?

הרב מלמד איננו בודד. השקפותיו והשקפות דומיו חייבות לעניין כל אזרח, כל יהודי וכל מחנך - כי עלינו להתמודד אתן. אך מה בעניין משרד הביטחון של מדינת ישראל? האם אין לצבא עניין בבירור ההשקפות שמטפחות הישיבות אותן הוא מממן מכספנו?

אורן יהי-שלום, מנכ"ל עמותת חינוך ישראלי ובוגר מכון תמורה ליהדות ישראלית